מי לא יודעת לדקלם את שמות ספרי המוסר? "מסילת ישרים" של הרמח"ל. "שערי תשובה" של רבינו יונה. ספרי הרב דסלר, "שפתי חיים" של רבי חיים פרידלנדר ועוד ועוד...

הרי לנו, הנשים, אין זמן לשבת וללמוד והרבה פעמים גם יכולה להתגנב תחושה שזה לא מדבר אלינו. אז איך אנו יכולות בכל זאת לעבוד על המידות? ובפרט שידוע שאם אנשים מקבלים על עצמם קבלות גדולות מדי, הם לא עומדים בזה ובודאי לא לזמן ארוך ו"יצא שכרו בהפסדו".

אז מה כן בכל זאת? בתחושה האישית שלי, אפשר ללמוד עבודת מידות בכל מקום ובכל זמן. בדור שלנו ישנה תופעה של חוסר פירגון. (המלה פירגון באה מהיידיש "פארגינען" ולא קיימת בשפה העברית). אם תרצי פירגון = "עין טובה".

באופן כללי אנשים לא מפרגנים. הם לא מפרגנים למשפחה, לחברים, בעבודה, אם תרצו – בכל מקום. מישהי יצרה משהו, עשתה פרוייקט קטן או גדול, ואנשים מתעלמים ממנה. היא לא שומעת כלום מהסביבה. לא מילת ביקורת ובטח לא מחמאה.

למשל, בן-אדם שמנקה את חדר המדרגות של הבנין. ומה שיש לשכנים להעיר זה "לא ניקית בפינות" או "תנקה טוב כי פעם שעברה השארת בוץ".. מי מאיתנו חושבת לומר תודה או מילת עידוד או הכרת הטוב כלשהי?

כשאת מארחת ובאים אלייך אורחים, אז אחרי ה-"אוי לא הייתם צריכים להביא מתנה" את אומרת יפה את ה-"תודה רבה". עוד לא פגשתי מארחת שתקבל לידיה אריזת מתנה ותתעלם ולא תביע איזו מילת תודה לנותנת המתנה.

בעולם הדיגיטלי זה עוד יותר רווח.

מישהי שולחת מכתב או מידע חשוב דרך המייל. האם עצרנו רגע וחשבנו. האשה הזו עמלה שעות על המייל הזה. השקיעה מחשבה וזמן. אני רוצה להגיב לה. – הרי בינינו? זה ענין שלוקח שניות. או בכביש, אדם נוהג במכוניתו ומבקש זכות קדימה, בדרך כלל אנשים מביעים הסכמתם ונותנים לו לעבור לפניהם.

אבל!

יש הרבה נהגים שחושבים שהכביש הוא ביתם הפרטי ועושים בו כבשלהם. עוברים מנתיב לנתיב ללא התראה מוקדמת ע"פ חוק. "חוטפים" נתיב, מצפצפים, מחליטים לריב כמו ילדים קטנים מי יגיע קודם לרמזור בעקיפות מסוכנות. בינינו בסוף כולם מגיעים לאותו רמזור. וזמן ההמתנה בכל רמזור בממוצע הוא דקה אחת בלבד.

אז מה הבעיה? מה הלחץ? כמה תאונות דרכים יכולות היו להימנע אם מעבר לציות לחוק היינו מסתכלים על השני ב"עין טובה". מוותרים, נותנים זכות קדימה?

הויתור אצל רוב האנשים מצטייר כחולשה, פרייאריות. האם בזוגיות כשאחד מבני הזוג מוותר הוא פרייאר? האם בהורות ובחינוך ילדינו כשאנו חושבים איפה אפשר לוותר לילד מתוך חינוך בעניןמסויים– האם זה אומר עלינו שאנו חלשים או שאנו נותנים לו "לרדת מהעץ שטיפס עליו"?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הרי אם נתבונן מתוך עיניים אמיתיות על החיים שלנו – הקב"ה מוחל לנו על כל צעד ושעל שלנו, ומוחל על כבודו. "ובמידה שאדם מודד מודדים לו". אז אולי אפשר לעשות "חישוב מסלול מחדש" בהסתכלות שלנו על הסביבה? כשאנו קמות בבוקר, לחשוב איך אני יכולה לעשות טוב עכשיו לזולת? בהארת פנים, בתשומת לב, בחיוך, בחשיבה על הזולת, אפילו פשוט להגיד "תודה".

הרי כשאת אומרת לי תודה במאור פנים – מיד אני מחייכת בחזרה ומרגישה התרחבות של שמחה בלב. זה יכול להיות בין שכנות. בין צוות של עובדות, במשפחה, בכל מקום! אם רק נזכור שאנו לא לבד בעולם הזה. וכמו שזורקים אבן באגם היא מיד שוקעת אבל יש אדוות אחריה, כך כשאת עושה מעשה טוב הוא גורר אחריו אדוות של מעשים טובים.

וכשנתחזק בצורה כזו, להיטיב עם הזולת, ולפרגן לו, וכן בשאר מצוות של "בין אדם לחבירו" הרי הקב"ה ינהג עמנו "מידה כנגד מידה". וב"ה נזכה לשנה טובה ומתוקה. כתיבה וחתימה טובה.

כותבת המאמר: חדוה שטרנברג, הומאופטית ונטורופתית ומעבירה סדנאות בנושאי בריאות ובנושאי כוחות הנפש ע"פ חז"ל - להעצמה נשית.

]]>