אני יושבת בקהל ועל הבמה יש הצגה של פורים או משהו. השחקנים מופיעים על הבמה, עולים, רוקדים ויורדים ואני צופה, חושבת לעצמי כמה הריקוד הזה מוזר.
והנה אמא שלי מופיעה על הבמה (היא נפטרה לפני כמעט עשרים שנים) ואני בהלם שאני רואה אותה. ואז היא שואלת את הקהל " איזה ילד רוצה חיבוק?" ואני באינסטינקט של ילד שכרגע הציעו לו איזה פרס, קפצתי מהכיסא, הצבעתי הכי גבוה שיכולתי וצעקתי בכל הכוח: אני! אני! אני רוצה חיבוק.
היא נתנה לי כזה חיבוק חזק, התרפקתי בזרועות שלה ובכיתי וצחקתי מהתרגשות. התחבקנו כמה דקות טובות והקהל הסתכל עלינו ולא הבין מה הולך. אבל לא היה לי אכפת מאף אחד.
בזמן שהיא חיבקה אותי, לחשתי לאמא שלי באוזן ואמרתי לה: "תבטיחי שלא תעזבי אותי אחרי ההצגה", והיא ענה לי "מבטיחה".
בום, התעוררתי....
אחרי החלום הזה הרגשתי ריפוי. הרגשתי מה זה להיות שוב ילדה בלי פחדים. למדתי שכשאני באמת רוצה משהו, אני צריכה לקפוץ מהכיסא, להצביע יותר גבוה מכולם ולצעוק, אני רוצה!! בכל ההתלהבות.
למדתי ש'חיבוק של אמא' זה הדבר הכי עוצמתי שיש. אני יכולה לחבק את אמא רק בחלום, פעם בעשרים שנה. את הילדים שלי אני מחבקת הרבה יותר חזק כבר כמה ימים.
]]>
