ניסוח החוזה משקף את ההבנות וההסכמות שהצדדים לחוזה הסכימו ביניהם, ולכן יש אשר מקפידים כי דיין או הבקיא בהלכה ינסחו את סיכום ההבנות בין הצדדים.
מאמר זה יעסוק בסגנון הניסוח שמתאר הבטחה כגון: פלוני ימכור, אלמוני יקנה, יעשה וכדו'. סגנון ניסוח באופן של הבטחה ייתכן כי אין לו תוקף הלכתי מחייב, ולא יהיה ניתן לכפות בבית הדין על קיומה של הבטחה חוזית זו (וזאת בשונה מהתחייבות אישית ובעז"ה בשבועות הבאים יובהרו ההבדלים והמשמעיות ההלכתיות של הביטויים השונים)
א. לקניין דברים אין תוקף הלכתי מחייב
הגמרא במסכת בבא בתרא (ג ע"א) אומרת כי הסכמת שותפים לחלוק ביניהם חצר שאין בה דין חלוקה (חצר שלאחר החלוקה תותיר פחות מארבע אמות לכל אחד מהשותפים) מחייבת מעשה קניין שייתן תוקף להתחייבות השותפים האחד כלפי השני לפרק את השותפות ולחלוק את השדה.
חובת ביצוע מעשה קניין על ההתחייבות לחלוקת השדה, מתייחסת דווקא לחלוקת שדה שאין בה דין חלוקה, משום שבקרקע גדולה שיש בה דין חלוקה, אזי שותף אחד יכול לכפות על חברו לפרק את השותפות ולחלק את הקרקע, וזאת תוך כפייתו לחלוק וללא צורך בקבלת הסכמתו.
בהמשך הסוגיא מבארת הגמרא כי את מעשה הקניין יש לבצע על ידי ברירת חלקי הקרקע שיהיו שייכים לכל אחד מהשותפים, אך לא ניתן לבצע את מעשה קניין על עצם ההתחייבות ההדדית לחלוקה, וזאת משום שקניין על התחייבות מוגדר כקניין דברים ואין הקניין חל על מילים, אלא הקניין חל על משהו ממשי כגון קרקע וכדו'. הסיבה שקניין על מילים אינו חל נובע מהעובדה שמעשה הקניין מעביר זכות ממונית מהנותן אל המקבל, וממילא קניין על אמירה/ דברים אין לו על מה לחול משום שהוא אינו "תופס" זכות ממונית או משו ממשי ומעבירה למקבל.
לאור האמור עולה, כי בעת פירוק שיתוף של מגרש שאין בו דין חלוקה, יש צורך להגדיר במעשה קניין את אופן חלוקת הקרקע בפועל, וזאת כדי שמעשה הקניין יעביר את זכויות השותף האחד בחלק מהקרקע לשותף השני וכן להיפך, וכמו כן כדי שהקניין לא יוגדר כקניין דברים בעלמא שאין לו תוקף(עפ"י ביאור רש"י בסוגיא).
ב. מחלוקת הראשונים בהבטחה לתת או למכור אם היא מוגדרת כקניין דברים
נחלקו הראשונים האם מעשה קניין על הבטחה בניסוח של "אתן" או "אמכור" נותנות לאמירה תוקף מחייב, או שמא הקניין יוגדר כקניין דברים שאין לו תוקף, וזאת משום שהוא חל על אמירה של אמכור בעתיד או אתן בעתיד, ואין הקניין יוצר חלות של העברת זכות ממשית בפועל.
הנימוקי יוסף (ב"ב ב ע"א בדפי הרי"ף) וכן הרמב"ן סוברים כי מעשה קניין על אמירת "אתן" או "אמכור" אין לה כל תוקף מפני שהיא מוגדרת כקניין דברים, וזאת משום שהקניין על האמירה "אתן" לא העביר את המתנה (את הזכות הממונית או את הבעלות הממונית) אלא האמירה רק מסתכמת בהבטחה עתידית לתת, וממילא מעשה הקניין לא העביר בפועל שום זכות ממונית.
הבית יוסף (חו"מ סי' רו) הביא את שיטת בעל העיטור הסובר כי מעשה קניין על אמירת "אתן" או "אמכור" יוצרת חלות קניין, ומעשה הקניין מעביר את הזכות הממונית, ממילא האומר "אתן" עם עשיית מעשה קניין, הרי שהזכות הממונית במתנה עוברת מיידית למקבל המתנה.
בביאור סברת בעל העיטור ניתן לומר כי מעשה הקניין לאחר ההבטחה "אתן", מוכיחה כי האומר/ המבטיח התכוון להקנות את הזכות הממונית כבר עכשיו בעת מעשה הקניין, שכן אם לא התכוון להקנות את הזכות הממונית, אז לשם מה המבטיח ביצע את מעשה הקניין, אלא וודאי שהמבטיח התכוון להקנות את הזכות הממונית באופן מיידי, ורק התכוון שאת המסירה בפועל הוא יבצע בעתיד, ולכן האמירה נעשתה בלשון עתידית של "אתן" (עפ"י ביאור שו"ת פרח מטה אהרון ח"א סי' ט, עמק המשפט סי' ב אות מו).
סברא נוספת ניתן לומר, כי מעשה הקניין מוכיח שכוונת האומר "אתן" או "אמכור" היא להקנות כבר עכשיו את הזכויות הממוניות, אלא שהאמירה היתה בלשון שאינה ברורה דיה ובבחינת ניסוח לקוי, ולכן מעשה קניין מיד לאחר האמירה "אתן" או "אמכור" מגלה ומוכיח כי דעת האומר היא לתת תוקף מיידי לדבריו באופן שהזכויות הממוניות יועברו עם מעשה הקניין. ( עפ"י דברי נתיבות המשפט חו"מ סי' רז ביאורים סע"ק ב).
הערה: מפאת קוצר היריעה ומורכבות הדברים, הוצגו רק חלק משיטות הראשונים ומביאורי האחרונים.
ג. פסיקת השו"ע והרמ"א ביחס לקניין דברים – אמירת "אתן"
השו"ע (חו"מ סי' רמה סעי' א-ב) הביא בשם יש אומרים כי למעשה קניין על אמירת "אתן" יש תוקף קנייני מחייב, והרמ"א כתב שנהוגים כשיטות הסוברות שלמעשה קניין על אמירת "אתן" אין תוקף מחייב ולא ניתן להוציא ממון בבית הדין על סמך קניין ואמירת "אתן".
לאור האמור עולה כי לנוהגים כשיטת השו"ע אזי באפשרותם לטעון "קים לי" כשיטות הסוברות שלקניין על אמירת "אתן" יש תוקף, אך לנוהגים ע"פ שיטת הרמ"א אין כל תוקף קנייני להבטחת "אתן" שלוותה במעשה קניין.
ביחס למעשה קניין על הבטחת "אמכור", הרי שלכאורה קניין זה יוגדר כקניין דברים שהרי הקניין התבצע על אמירה בעלמא, אך ייתכן כי לשיטת נתיבות המשפט שהובאה לעיל, מעשה הקניין שלאחר האמירה מוכיח שכוונת האומר "אתן" או "אמכור" היא להקנות את הזכות הממונית באופן מידיי, שכן אחרת מדוע המבטיח השתתף במעשה הקניין, ממילא יש גם לומר כי צורת הביטוי בלשון של הבטחה "אתן" או "אמכור" היא רק חוסר דקדוק לשוני, ואין בה כדי לקבוע כי האומר התכוון להבטיח ולא להקנות בפועל.
כמו כן, מהדברים עולה כי לניסוח ההסכמות קיימת חשיבות מכרעת ביחס לתוקף הקנייני של החוזה.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם כל הוראת הלכה למעשה.
לתגובות: stern1416@gmail.com