סטודיו שקט, מרווח וממוזג המשקיף להרי יהודה - זהו חדר העבודה של מוטי הלר.
על רקע הנוף המצוי בשלבי שקיעה מתקדמים, חושף מוטי גילויים חדשים משלושת העשורים שבמהלכם הספיק לצייר רבבות ציורים ואלפי קריקטורות - שחלקם הקטן תולה על קירות החדר, לאייר אינספור ספרים ולהופיע בפני מאות אלפי אנשים מכל סוגי הקהלים.
מתי כל זה התחיל?
גדלתי לתוך זה. אמי היא אמנית בלב ונפש וציירת בחסד עליון, המחוברת לכל ציור שציירה, גם לפני עשרות שנים. מדי פעם היא עוברת על כל הציורים ומשפצת אותם. היא לא תיפרד מיצירה שלה בעד שום הון שבעולם.
כילד, הייתי יושב ומתבונן שעות בציוריה של אמא. כל פעם שהבטתי, הבחנתי בהם בפרטים נוספים והשתוממתי. הייתי אז בגיל 6, והבטחתי לעצמי שיום אחד עוד אהיה צייר דגול, ודמיינתי לעצמי את זה קורה. (מעניין, שגם אצל בתי בת ה-8 קורה בדיוק אותו הדבר...)
לצד ציורי אמי, אהבתי מאד את ספרי הילדים של אז, כדוגמת "כה עשו חכמינו". התחברתי במיוחד לציורים של "מחניים" שהביאו את ההוויה הכובשת של השטייטל. עד היום אני חש רצון לחוות את החיים בכפרים של אוקראינה, ומסוגל לגור שם תקופה ארוכה רק כדי לנשום את האווירה והנוף.
הוריי הבינו שיש לי נפש של אמן, והשקיעו בי המון. הם הצמידו אלי ציירים מומחים שיכוונו אותי, ובהמשך גם את יוני גרשטיין, שעוד נדבר עליו. מהוריי למדתי לפתח היום את האומנות בבני מנדי, שמשקיע גם הוא בקריירה שלו, קריירה מוסיקלית.
ספר לי על יוני.
כשנחשפתי ליוני גרשטיין, הוא היה בגדר ה-תגלית. אהבתי מאד את הציורים שלו: הסגנון שלו, שמתחיל בשרבוטים די כלליים, ומסתיים בסגירה ברורה כציור חד משמעי. תמיד ניסיתי להבין איך הוא מגיע להישגים האלו, לרמה הזו של ציור. קינאתי בו מאד, וזה מה שנתן לי את הדחף.
בהמשך, הגעתי אליו באופן אישי ללימודים פרטיים. באתי אליו מורעב כמו במוצאי תשעה באב, ועם רצון לטרוף את העולם. זה כנראה הזכיר לו את עצמו כשהוא היה בגילי, כי הוא לא יכול היה לעמוד בזה. הוא ריסן אותי, "הלו, ילד, לאט לאט". יוני העמיד אותי על קרקע המציאות ונתן לי להבין שצריך לעבוד מאד קשה.
הרבה פעמים באו אלי המחשבות בסגנון "אין לי כח, אני לא מסוגל", אבל מיד דחיתי אותן. נזכרתי כמה אני רוצה להיות צייר. תמיד קל מאד ליפול לנישה של "אני לא מסוגל", אבל מי שלא מבין שציור הוא מלאכה הדורשת עמל ומחוייבות רבה, לא יצליח בתחום.
מה יש לך לומר לציירים צעירים?
צעירים חושבים לפעמים, שאם הם יקנו כלי ציור, עט משוכלל או מסך מתקדם, הם ציירים. זה לא ככה. ציור זה מלאכה מאד סזיפית ותובענית. ציירתי כבר עשרות אלפי ציורים, אבל עבדתי מאד קשה להגיע לזה, 12-13 שעות כל יום. הרבה אימונים, הרבה עמל והרבה מחוייבות.
כשהגעתי לגיל 15 חוויתי קושי מסויים בציור. התחלתי אז לעסוק במוסיקה ואמרתי לעצמי, "מוטי, בשביל מה אתה צריך להשקיע כל כך בציור? יש לך את הנגינה". באותו שלב הפסקתי לצייר למשך תקופה.
איך חזרת לצייר?
בעקבות המוסיקה. אבי רצה מאד שאדע לנגן בכינור, ואני מאד אהבתי גיטרה, אז התאמנתי על שני הכלים האלו במשך שעות ארוכות. שיננתי לעצמי ניגוני קרלין. דמיינתי את עצמי יושב על גג של בית בעיירה, ומנגן, כמו ה"כנר על הגג". דווקא אז נתקלתי בציור שממש כבש אותי, והחלטתי שאני כורת ברית עם הציור.
"היום לצערי אין לי די זמן להתעסק במוסיקה", מודה מוטי, ומצביע על כלי נגינה שבפינת החדר, אך לבסוף נכנע ומתיישב עם הגיטרה לביצוע מרשים של 'קה אכסוף'.
איך זה להיות צייר נשוי?
כשנישאתי, הגעתי לעולם חדש. מישהו היה צריך לתת לי להבין, שמעכשיו אי אפשר יותר להסתמך רק על הציור. המישהו הזה היה אשתי.
אשתי היא ה"בום" החזק בקריירה שלי. היא זו שהורידה אותי לקרקע המציאות, ובעקבותיה הגעתי להבנה הברורה: כל אמן צעיר שמתחתן, חייב להתחיל עם משהו שיפרנס אותו. הציור – בזמן הפנוי. אז עברתי מגוון של עבודות כדי להשיג התבססות כלכלית, כך עד שהגעתי לשלב שבו אני מתפרנס רק מהאומנות שלי.
בנוסף, פעם הייתי מתזז בין מלאכת הציור לבין מענה ללקוחות. כיום אשתי רייזי מפיקה לי את כל הלו"ז, הכל עובר דרכה. אנחנו מנהלים יחד את העסק ויוצרים מיזמים חדשים וחדישים, כשכל אחד מאיתנו תורם את מה שהוא הכי טוב בו. לאחרונה אף השקנו הוצאת ספרים, כשהספר הראשון, 'מבצע סין', נחטף מהמדפים ואנו עובדים על ספר ילדים נוסף שיפורסם בעז"ה בקרוב וייקרא "משפט שדה".
אתה קריקטוריסט חרדי. מה הייחודיות שבכך?
קריקטוריסט חרדי צריך לחשוב הרבה מחוץ לקופסה, כי הוא לא יכול להשתמש ברעיונות שבהם משתמש רעהו החילוני. מושגים מעולם הספורט או מסרטים, הם מחוץ לתחום עבורו. אנחנו מאד מוגבלים, זו ממש מסירות נפש לעבוד רק עם תחום הפוליטיקה. בנוסף אי אפשר להציע נושאים שלא מעניינים, חייבים לגעת בנקודות שקשורות לציפור הנפש של הציבור החרדי, או נושאים אקטואליים אחרים.
אז מאיפה הרעיונות, שבוע אחר שבוע?
קודם כל הרבה סייעתא דשמיא, והמון תרגול ועבודה במשך השנים. אבל לפעמים אני מנסה הרבה זמן לחשוב על רעיון לקריקטורה, והרעיון בא בעקבות שיחה עם חבר שנותן כיוון מחשבה, ולפעמים מכל מיני דברים שאני נתקל בהם ושנותנים לי השראה.
לדוגמה, קריקטורה אחת הפציעה במוחי לאחר שבקבוק סודה שפתחתי החליט להתקיף אותי בהתפרצות של גזים. בפעם אחרת, בתקופה שבה אולמרט היה בעיצומן של חקירות, חיפשתי נואשות אחר רעיון, ואז גיליתי שהרשויות מונעות ממנו להשתתף בועידת שלום בינלאומית שהתקיימה באנאפוליס. לאחר שעות של מחשבה, קלטתי ש"אנאפוליס" יכולה להתפרש כ'אנא, פוליס' (בבקשה, משטרה. - שחררו אותי), והקריקטורה נולדה (ראה למטה).
גם הקריקטורה הידועה של הסלולרי עם המטען (ראה למעלה), שהתפרסמה בכל העולם וקיבלה מעל מיליון לייקים, מקורה באפיזודה מחיי היום יום, כשחיפשתי מטען וחשבתי לעצמי כמה החיים היו פשוטים לפני עשרות שנים. ואז הגיעה למוחי המשוואה: טלפון נייח חוטי = סלולרי עם חוט של מטען. כל דבר שאני רואה או חווה, מסוגל בפוטנציאל להוות קריקטורה.
אתה מקבל גם ביקורת?
כן, בהחלט. אני לא רוצה לומר לעצמי "זהו, עכשיו אתה טוב". תמיד יש עוד על מה לעבוד ומה ללמוד.
לפעמים אני מקבל ביקורות לא שגרתיות מאנשים, אז אני משתדל לפתוח את השריון הטבעי, ולהפנים את האינפורמציה. מישהו פעם העיר לי, שאני מצייר חסידים עם בגדים שמכופתרים באופן של שמאל על ימין, בניגוד למנהג החסידי. כל אחד היה אומר לו, "לך מכאן, משוגע", אבל אני התחלתי להקפיד לצייר ימין על שמאל, וקיבלתי פידבקים מאנשים ששמו לב, ומאד העריכו את הדקויות. היום זה כבר בא לי באוטומט... אני משתדל לקבל הערות של כולם, גם של ילדים.
מאיפה הגיע הרעיון להופעות?
מיוני. פעם הוא הזמין אותי למופע שלו וממש התלהבתי, ובהמשך הוא הפנה אלי אנשים ומשם זה התחיל. זה דורש הרבה מאד חזרות כדי להגיע לרמות של אילתור, מיומנות ומהירות. זה דורש גם גישה לילדים, ולסוגים שונים של אנשים. אני משלב גם הומור כדי להתחבר לקהל, ומשרבב ערכים גלויים וסמויים.
בהמשך הגעתי גם להופעות ענק של מרדכי בן דוד ואברהם פריד, ואני חוזר ואומר: זה דרש הרבה מאד עמל. עבדתי למצוא רעיון לאיור שיתאים לכל שיר, תרגלתי לעצמי את ההופעה עשרות פעמים כל יום ולקחתי בחשבון כל דבר. מדובר באירועים שאנשים השקיעו בהם את חייהם, וזה חייב להיות ספץ.
מי שרוצה להצליח בציור, צריך להשקיע בשלושת הדברים הבאים: עמל, עמל ועמל.
אומרים לך שהסגנון שלך דומה לשל יוני?
אוקיי, ברור שלאומנות של המורה תמיד תהיה השפעה על תלמידיו, ובשלב מסויים בצעירותי חיפשתי תמיד לחקות אותו, אבל בהמשך הצלחתי למצוא את הנישה האישית שלי. היום כבר יש לי את הסגנון שלי ואת הקווים שלי, שאנשים יכולים לזהות גם מרחוק.
בסופו של דבר, הכל יוצא ישירות בציור. אני לא מתכנן באילו טכניקות להשתמש בכל איור, זה בא לבד, וכמובן בסייעתא דשמיא גדולה מאד.
ואם כבר מדברים על אומנות, הציבור החרדי מאד מעריך ציור. אפילו קומיקס, מושג שהגיע ממקומות נמוכים, לא תמצא אף רב שיצא נגד זה, כי זה שומר על הילדים שלנו מלהגיע לסרטים ולאינטרנט.
באים לך רעיונות לציורים בשבת?
לפעמים, אבל אני דוחה אותם. אני לא נותן לאף אחד לדבר איתי על ציור בשבת. אם מישהו יחמיא לי אגיד לו תודה, אבל אני מנותק לגמרי מהעבודה. השבתות שלי מוקדשות ללימוד לבד ועם הילדים.