האם אני נושר? הנערים שמחוץ ל(ה)גדרות

(צילום: שאטרסטוק)

בתגובה למאמר הראשון פנה אלי ידיד שקרא את המאמר בבקשה אישית: "אני מקווה שתתייחס ותגדיר בהמשך מהו נושר".

"אני נושר?..."

כמעט כל אחד ש'נמצא בעניינים' יודע מתי זמן הרישום לישיבה קטנה, לישיבה גדולה או לסמינר.

וודאי שכל אחד מתמצא מתי היא 'תחילת השנה', עת נוהרים מאות אלפי ילדים, נערים ובחורים, בנות ונערות למקומות לימודיהם בנוהג שבעולם.

אך ישנם כאלו שלהם א' באלול הוא רק תאריך נוסף בלוח השנה.

סקטור שלם של נערים ונערות בפניהם ה'רישום', אם בכלל, קיים ומזמין לאורך כל השנה. לעיתים אפילו כמה פעמים בשנה. ה'התחלה' שלהם וגם ה'נשירה' מהמוסד יכולה להגיע בכל רגע נתון, בתחילת השנה, באמצעה או בסופה.

אלו הם כמובן ה"נושרים", או בעגה המכבדת קצת יותר: "נוער מתמודד".

לא פעם כשהייתי משוחח עם נערים ממסגרות ישיבתיות קלאסיות ונורמטיביות שנחשפו לעיסוקי הם המתיקו לי סוד בכנות ובפתיחות: "גם אני נושר".

"במה זה מתבטא?" אני שואל את הנער שלצידי

ואז הוא חושף שהוא צופה באיזו סדרה, מבלה בצורה שונה מהמקובל או חוטא בגירוי יצרו כך או אחרת. "אז נכון שאני נושר?..." הוא ספק שואל ספק מציב עובדה בפני.

"נשירה" או "יצר הרע"?

ביני לבין עצמי התלבטתי מה פשר האמירה הזו מצידם. האם הם אכן ב'קבוצת סיכון' לנשירה וכשמצאו כתובת מתאימה העזו לחשוף את ה"הרגש" האישי והפנימי שלהם כ'קרש הצלה' אחרון, או שאולי עצם החשיפה ל"עולם הנשירה" יצר טשטוש גבולות ופעלה לרעתם, וכמו שכל אחד שמאובחן כיום כבר הוא "AdHd" והשני "ocd", השלישי סובל מבעיה סטיגמתית אחרת המלווה בסימפטומים חמורים של כמה אותיות לועזיות נוספות והרביעי סובל מ.."נשירה".

קל לקטלג כיום מאוד, לתת "כותרת" והגדרה מלומדת לכל חצי אבחון או שונות בחברה, אך האם ידינו לא קלה מידי על ההדק? אולי הגדרת "נער נושר" צריכה להיות 'מחמירה' קצת יותר, ולא כל נער שמרגיש "משבר" של קושי בלמידה או קושי חברתי בישיבה ואפילו אם נחשף קצת לעולם ירגיש עצמו "נושר"?

האם בזמן אחר או ביקום מקביל, כאשר לא היו מחלקים על עיוור תוויות של "נושר" כ"כ מהר ובקלות הוא לא היה לומד להסתדר לבד, כמו רבים וטובים ששרדו באמצעות עידוד ו"שיחת חיזוק" קלה מהמשגיח ויצאו לא רע למדי, עד שכיום הם אפילו לא זוכרים מזה?

האם "נשירה" זה בסך הכל שם מודרני ל"יצר הרע"?

ואולי דווקא מחובתנו בכל זאת לבחון לעומק ולחשוש מתופעות כאלו ומ'נורות אזהרה ומצוקה' המהבהבות לנו כ"נשירה סמויה" ולהתייחס לכל נער כזה באמת כ'קבוצת סיכון'? לתת תשומת לב למרכיבים הפיזיים, החברתיים-סביבתיים, הלימודיים והרגשיים שלו ביתר שאת?

השאלות רבות הן ועושה רושם שעלינו להיצמד ולחפש בסיס להיאחז בו בכדי להיתפס להגדרת 'נער נושר' מהשורש.

"נער נושר"

הוא בבסיס "נער שנשר מחוק לימודיו".

אין בכך רק הגדרה רשמית של רשויות אכיפה שונות, אלא עובדה מהותית. מסגרת יציבה היא הבסיס לחיי נער/ה בגיל זה. הן מבחינת שעות היממה והן מבחינת תפקוד, יכולת למידה והתקדמות. כל מי שנמצא במסגרת זו או אחרת מוגן כבר מבחינות מסוימות מאשר מי שאינו נמצא במסגרת כלל, ואפילו המסגרת אינה מספקת דייה. בוודאי שאין לעזוב מסגרת כאשר אין אלטרנטיבה מוצלחת יותר.

לא בכדי "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ". למסגרת תפקיד משמעותי ביותר בהתפתחותו של הנער וככזו היא הבסיס.

הגר"א בפרושו הביא ככלל יסודי על הפסוק "מקומך אל תנח" שגם בזמנים קיימים של ירידה ורפיון הקיימים בצורה טבעית אצל כל אחד מאיתנו, מה שמכונה ב'ספר הישר' כ"ימי שנאה", אל לנו להיבהל, למהר לקבע זאת ב"כותרות" מידיות או 'לשנות כיוון מחדש' בצורה דרסטית, אלא "מקומך אל תנח".

להמשיך תחילה להיאחז בהרגלים החיצוניים, בשמירה על המסגרת והדרגה, על קימה לתפילות, על נוכחות בסדרים ולשדר "עסקים כרגיל", גם ולמרות שאתה לא נמצא באותו מקום "מבפנים", כי ברוב הפעמים ימים אלו יחלפו ותמשיך הלאה כהרגלך בעליה. לעומת זו אם תעשה שינויים דרסטיים שישימו אותך במקום אחר ונמוך יותר, יהיה קשה הרבה יותר לחזור לשגרה שלפני. אם כן, לדבריו נראה, כי אין להזדרז אפוא בהגדרת ה"נשירה" על כל אחד שסובל מקושי בישיבה.

עלינו לשים לב כאמור ולעקוב לאורך הזמן, לתת מענה וכלים בתוך המסגרת ולחזק מבפנים תוך שמירה על האפשר. לא להוציא או להעביר בקלות ממקום למקום. פעמים רבות זו כשלעצמה 'בריחה' ולא 'התמודדות', והבעיות החברתיות או הרגשיות יתלוו לנער גם במקום החדש. לעיתים להוריד את הרף (הלימודי או הסביבתי) זו גם לא הבחירה הנבונה מלכתחילה. עדיף לתחזק ראשית כל ולספק מענה והתמודדות בתוך המסגרת הקיימת ולתחזק את שימור המצב כשלב א'.

שלב ב' של "נשירה" ממסגרת ומ"חוק לימודיו" מכתיבה כבר כללים ותנאים שונים. מי ש"נשר" ממסגרת הוא כבר 'עבר מסך', או כמו שאחד מהעוסקים הוותיקים בתחום אמר לי פעם בשפה עממית: "כל מי שיצא ב'רוורס' מהחניה נפגע ומשהו 'נדפק לו'. אחד בכנף ואחד בשמשה, אבל כולם פה מסיבה כלשהי".

'ישיבות לנושרים' ללא ספק עושות עבודת קודש אך ה'ללא ספק' השני הוא שכל מי שנמצא שם- נמצא שם מסיבה מסוימת. זו לא ישיבה נורמטיבית ובטח לא ישיבה של "מלכתחילה", ועלינו לזכור זאת מבעוד מועד.

מהי ה'הגדרה' לנשירה?

רבות נכתב ונאמר בנושא הנשירה. מאמרים רבים ואנשי רוח, חינוך וטיפול, עסקו בהגדרת הנשירה לסוגיה השונים, בגורמי הנשירה, במניעתה ובגישות הטיפול השונות.

לעוסקים בתחום נדמה לעיתים שיש לנקוט ב"אמור מעט ועשה הרבה". עיסוקם האינטנסיבי המסור למען בני הנוער, מדמה עליהם את התכנים והמחקרים התיאורטיים כטרחנות מיותרת ומייגעת. העיסוק האינטנסיבי ב'כיבוי שריפות' בשטח, אינו מניח להם פנאי מנטאלי וטכני להפוגות למידה עיונית ותיאורטית התורמת להבנה מעמיקה, בעלת השלכות פרקטיות ויעילות לעבודה היומיומית.

היקף התופעה בציבור הכללי

עפ"י נתונים עדכניים (2017, מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל) בישראל 2016 ישנם 2,867,000 ילדים בני 0-17 המהווים %33 מכלל האוכלוסייה כולה. התכנית הלאומית לילדים ובני נוער בסיכון איתרה מעל 260,000 ילדים ובני נוער בסיכון ב-184 יישובים ברחבי ישראל.

עפ"י נתוני המועצה לשלום הילד (ילדים בישראל 2016 ,לוח 1.14.) בינואר 2016 כ-367,000 ילדים ובני נוער (עד גיל 17) היו רשומים במחלקות לשירותים חברתיים. בשנת 2015 8.5% מבני ה-17 הפסיקו את לימודיהם בבית הספר, אחוז נשירה זה ירד מ- %10.4%בשנת 2002.

לקרוא לילד בשמו

חלק מהמורכבות בתחום הנוער הנושר מבחינה מחקרית הוא "העדר הגדרה מדויקת ומוסכמת על הכול בדבר מאפייניהם של בני הנוער אשר מהווים את אוכלוסיית היעד הייחודית. הגדרות המצוקה ומצבי הסיכון רחבות מאוד תאורטית ומעשית, והדבר מקשה לגבש הסכמה". (גרופר ורומי 2014)

"אני מתחיל לחפש בכתובים הגדרה ל"ילדים ונוער בסיכון". יש כמה הגדרות. לא אלאה אתכם. מושגי המפתח המכוננים את ההגדרות למיניהן הם "הזנחה", "התעללות פיזית, חינוכית, רגשית ומינית", "חיים בסביבה מסוכנת", "נשירה" או "נשירה סמויה", "עישון" או "צריכת סמים ואלכוהול". המושגים האלה מכניסים 65% מהילדים והנוער ל"בסיכון". זה נראה לי בעייתי. אי אפשר להכניס את רוב צעירי ישראל להגדרה של "ילדים ונוער בסיכון"! אז צריך לגלות מה נמצא בבסיס ההגדרה". (הני זובידה 2010)

אפילו שם התופעה אינו אחיד בספרות. בעוד שהשם "נוער מנותק" מצביע על ניתוק ממערכת החינוך הפורמלית, מצביע השם "נוער בסיכון" על הסכנה שבכך, ומכליל בזה אף מצבי סיכון הקיימים לעיתים אף בתוך מערכת החינוך הפורמלי.

במהלך השנים היו ניסיונות רבים לתאר בשמות שונים ובכינויים שונים את אוכלוסיית בני הנוער שנשרו והתנתקו ממסגרות החינוך שהחברה הועידה לבני גילם. בניסיונות אלו בלטו כינויים כגון: נוער חסר חינוך (בריל, 1941), ילדי הרחוב (אידלסון, 1956), נוער עזוב (איכהורן, 1932; פרנקנשטיין, 1947), נוער שוליים (פרנקנשטיין, 1947), נוער במצוקה (ועדת ראש הממשלה לילדים ובני נוער במצוקה, 1972; מלמד, 1984), נוער מנותק (מורס, 1967; דרי, 1979; אדלר,1980 ;גוטליב,1986).

גם הכינויים המוכרים לנו כיום מ'השטח' נוטים להשתמש ב"מכבסת מילים" מעודנת. לצורך העניין נכנה אותם "נוער בסיכוי", "נוער מתמודד", "נוער בהתחדשות" ועוד הגדרות 'יפות' שכאלו. הכל- חוץ מ'לקרוא לילד בשמו'.

ההגדרות הרבות והשונות הן לא סתם עניין של טרמינולוגיה. הם גם ביטוי סמנטי לבעייתיות הרבה בתפיסתה של התופעה ובניסיון לאבחן ולנתח אותה.

אנשים שונים ממקצועות שונים השקיפו על התופעה מהיבטים ומזוויות שונות .יש אחדים שהתייחסו למאפייניה של התופעה ואחרים שהתייחסו לתוצאותיה. יש שהתמקדו בנסיבותיה ויש שהתייחסו לסיבותיה.

ברוב המקרים, ההגדרות והכינויים ניסו לתאר את תופעת בני הנוער, המתקשים לתפקד במסגרות חינוכיות וחברתיות המקובלות על בני גילם, נמצאים בסיכון ונקלעים לתהליך של חיפושי דרך חילופיים המביאים אותם בסופו של דבר לניתוק ולניכור מן המסגרות הנורמטיביות של בני גילם בפרט ושל החברה בכלל.

מהו ה"סיכון"?

בשנת 2008 אימצה ממשלת ישראל הגדרה אחידה של ילדים ונוער בסיכון. ההגדרה גובשה בוועדה הציבורית לבדיקת מצבם של ילדים ובני נוער בסיכון ובמצוקה בראשות פרופ' הלל שמיד (דו"ח ועדת שמיד, 2006) והיא מבוססת על האמנה לזכויות הילד ועל ההגדרות המקובלות בספרות המקצועית ובקרב קובעי המדיניות בישראל.

בהתבסס על הגדרות ועדת שמיד, הגדירה התכנית הלאומית ילדים בסיכון - ילדים ובני נוער החיים בסיכון ובמצוקה כ"ילדים בגילאי לידה עד 18 שנים במצבים המסכנים אותם במשפחתם ובסביבתם", ושכתוצאה ממצבים אלו נפגעת יכולתם לממש את זכויותיהם עפ"י האמנה לזכויות הילד בשבעה תחומי חיים. בנוסף, בכל תחום הוגדרו כמה מאפיינים ייחודיים המעידים על סיכון בתחום זה:

תחום 1: קיום פיזי, בריאות והתפתחות

תחום זה כולל שני מצבי סיכון: ילדים שקיים חשש שאינם מקבלים טיפול פיזי מתאים וילדים שקיים חשד שהתפתחותם הפיזית או הקוגניטיבית איננה תקינה, בלא סיבה אורגנית ידועה.

תחום 2: השתייכות למשפחה

תחום הכולל שבעה מצבים: ילדים הסובלים מהשגחה לא מתאימה, ילדים שיש בעיות קשות בקשר שבינם לבין הוריהם, ילדים שהוריהם מתקשים לספק להם העשרה בהתאם לגילם ולסייע להם בהתמודדות עם המטלות הלימודיות שבשגרה, ילדים אשר להוריהם יש קושי רציני להתמודד עם התנהגותם ולהציב להם גבולות בהתאם, ילדים שהוריהם מתקשים לדאוג לקבלת שירותים הנחוצים להם, ילדים שלפחות אחד מהוריהם סובל ממוגבלות נפשית או שכלית, ילדים שלפחות אחד מהוריהם סובל מהתמכרות, עוסק בעבריינות או מאופיין בחוסר נורמטיביות.

תחום 3: למידה ורכישת מיומנויות

תחום זה כולל ארבעה מצבים: ילדים שנמצאים במסגרות חינוכיות אך תפקודם במסגרת לקוי ביותר והם אינם מגלים מעורבות בלמידה, ילדים המפריעים יותר מהמקובל או שאינם מקבלים סמכות, ילדים שהישגיהם הלימודיים נמוכים משמעותית מהמצופה לגילם, ילדים ובני נוער שאינם נמצאים במסגרת כלשהי כלימודים או עבודה.

תחום 4: רווחה ובריאות רגשית

תחום זה כולל מצב אחד: ילדים המפגינים התנהגויות המעידות על קשיים רגשיים.

תחום 5: השתייכות והשתלבות חברתית

תחום זה כולל שני מצבים: ילדים המתקשים בהסתגלות וביצירת קשר עם אחרים, ילדים המפגינים התנהגויות תוקפניות.

תחום 6: הגנה מפני אחרים

תחום זה כולל ארבעה מצבים: ילדים החשופים להתנהגויות מסכנות במשפחה, ילדים שיש חשד או שידוע שעברו או שעוברים התעללות מינית, או שנאנסו, או שהיו קורבנות למעשים מגונים במסגרת המשפחה, ילדים שיש חשד או שידוע שעברו או שעוברים התעללות מינית, או שנאנסו, או שהיו קורבנות למעשים מגונים מחוץ למשפחה, ילדים שידוע או שיש חשד שחשופים להתעללות פיזית במסגרת המשפחה או בסביבתם הקרובה.

תחום 7: הגנה מפני התנהגויות סיכון.

תחום זה כולל ארבעה מצבים: סיכון ופגיעה עצמית, התנהגויות לא חוקיות או לא נורמטיביות, ילדים ובני נוער המגלים סימנים של שימוש באלכוהול או בסמים, ילדים ובני נוער המפגינים התנהגות מינית לא תקינה או לא מתאימה לגילם.

באופן כללי הגדרה זו של ועדת שמיד מכסה ומקיפה כשלעצמה דיה את תופעת הנשירה, אלא שלא די בהגדרה זו לחדד די הצורך מאפיינים ייחודיים המיוחסים לבני המגזר החרדי, בהם נעסוק אי"ה במאמר הבא.

לקריאת המאמרים הקודמים בסדרה:

• לקריאת המאמר הראשון בסדרה "ישיבה של נעליים"

• לקריאת המאמר השני בסדרה "אבות ובנים: כיצד מתמודדים בבין הזמנים"

• לקריאת המאמר השלישי בסדרה "על כנפי נ(ו)שרים: הכל בראש"

הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.

לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com