"החברה החרדית מתפרקת" - הו, כמה חביב המשפט הזה בעיני אי אלו חוקרים ומומחים מטעם עצמם, שרמת הניכור שהם חשים אלינו מתחרה רק בעומק הבורות שהם מפגינים.
העובדה עליה הם נסמכים לכאורה, היא נשירה ניכרת בקרב הנוער שגדל בבתים חרדיים. ואכן, שיעור הנשירה, הגלויה והסמויה, הוא עצום. אך אין כל קשר בין זה ובין תיאור המצב כמשבר ערכי מהותי.
אף שתופעת הנשירה הכאובה הולכת ומתרחבת, כולל במשפחות התורניות הטובות ביותר, ניתן לייחס אותה קודם כל לגידול האדיר והמבורך של הציבור החרדי, ששוליו קיימים כמו בכל חברה, ומתרחבים בהתאם לגדילתו.
אמנם, אין חולק על כך שנוספו בשנים האחרונות שני גורמים שליליים לתמהיל שמאיץ את הנשירה: הסחי הנגיש והקורץ שבאינטרנט הפרוץ, וניתוץ הסמכות ההיררכית התורנית על ידי קבוצות שפרשו מהכלל.
אם תשאלו את בני הנוער בהם הדברים אמורים, לא תשמעו מילה מההערכות המלומדות הנ"ל. הם לא מודעים להליכים ולגורמים השונים. פחות משנה להם מה הוביל אותם למצבם, אך לנו בהחלט משנה מה עשוי לשלוף אותם ממעמקים, וזה לא כה מסובך: הרעפת חום ואהבה לצד כתף תומכת בעקביות. אלו ממש מחוללים פלאות.
ההצלחה של החינוך החרדי, פרי ההשקעה הרוחנית של ההורים והמחנכים במשך שנים רבות, נכשלת בעיקר בשל דבר אחד - הרצון הטבעי אך הבלתי ממומש להתחבר למשהו גדול, כזה שחשים אליו שייכות עמוקה.
זו היתה יכולה בהחלט להיות החברה החרדית האיכותית, אליה יחושו הנערים הללו חיבור עמוק ומספק, אך רבים מהם חוו ממנה דחייה בשלב מסוים בחייהם, שלב קריטי בדרך כלל, משום שהיא לעתים בחנה אותם לפי סטיגמות חלולות, כאלו שאפסיותן מסתתרת תחת ארשת חשיבות מזויפת.
אבל אם נניח לרגע בצד את הטחת ההאשמות, מאחר והיא בוודאי לא האמצעי לפתרון, אולי נשכיל להבין מהי הדרך שכן ראויה בענין כאוב זה.
כפי שכבר "נרמז" לפני מספר שורות, מדובר כמובן בהשקעת משאבים נפשיים וכלכליים רבים לטובת העלאת נערים אלו חזרה אל דרך המלך.
לא חסרים ארגונים ממוסדים ומתנדבים עם לב חם, אך חסרה יד מכוונת. כזו שתשאיר את עצמאות הארגונים כל אחד לפי דרכו, אך במקביל תנתב כל אחד מהם לתחום מומחיותו הספציפית, תגייס נדיבים מהתפוצות ובעיקר תיצור סחף בדעת הקהל להבנת הקריטיות שבמצב הנוכחי וממילא תרחיב את קאדר הנפשות הפועלות.
מי ירים את הכפפה?