אאא

שמואל הוגו ברגמן היה מחשובי הפילוסופים של זמנינו וראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בגבעת רם. הוא כתב עשרות ספרים וגם תרגם לא מעט. בצעירותו גדל שמואל במשפחה חרדית בגרמניה ובגיל 16 החל לרדת מהדת. הוא נתפס להשכלה שפשתה אז, והחל להתרחק.

בהקדמה לאחר מספריו הוא מספר כי בתקופה בה החל לרדת מהדת הוא טייל עם קבוצת חברים אחר צהריים אביבי אחד של סוף חודש אדר. לפתע הוא שם לב שהשמש מתחילה לנטות.

הוא ביקש מחבריו להמתין לו כמה רגעים ונכנס להתפלל 'מנחה' בחדר מדרגות של אחד הבניינים הסמוכה. בתפילה, כך הוא מספר, ביקש מריבונו של עולם ש'ישמור לו על האמונה עד לאחר חג הפסח', מהסיבה שהוא לא יכול לוותר על ליל הסדר בבית הוריו, ואי אפשר לחגוג ליל הסדר בלי אמונה...

תארו לעצמכם איזו חוויה חיובית ומענגת היה בוודאי 'ליל הסדר' בבית הוריו שהוא כל כך רצה להשתתף בו כיהודי דתי ומאמין.

להשלמת הסיפור, שמואל הוגו ברגמן זכה בסוף ימיו לעשות תשובה בגיל 80 לערך ונפטר כיהודי מאמין שומר תורה ומצוות...

במאמר של הרב וולבה על החוויה הדתית הוא כותב על ההבדל שבין חרדים לחילונים ומגלה דעתו כי הפער הבסיסי הקיים ביניהם תלוי אך ורק בהגדרה "מהי הנאה בשבילך", וזה השורש שמשליך על כל השאר (אמונה, קיום מצוות וכיו"ב) אצל כל אחד מהם.

מסופר על מחנך ששאל את הילדים בכיתה פעם: "מה הדבר הכי חשוב בחיים?..." רוב הילדים בת"ת ענו "לימוד תורה", "קיום מצוות", אך רק ילד אחד ענה: "צ'ולנט!..."

"מדוע נראה לך כך?" בירר המחנך

"כי בכל שבת כאשר אני מגיע לאבא לספר פרשת שבוע הוא מסמן לי ביד לשבת ואומר לי: 'רגע, קודם הצ'ולנט!.." ואז הוא אוכל אותו בחיוך ובהנאה שאף פעם לא ראיתי עליו כשאני מספר לו מה למדנו בחיידר...

כל אחד וה"הנאה" שלו.

כמעט כל אחד מאיתנו שינסה לעצור לרגע ולהיזכר ברגע קטן של הנאה שזכורה לו מחוויית הלמידה או מהאמונה הדתית שלו, ישאב לתוך איזהו זכרון של 'רגע' קטן.

בשבילי זה התו"ס הארוך והקשה שישבתי עליו שעות עם החברותא בשיעור א' בישיבה קטנה עד לפיצוח, או רגע של הרגש חזק בתפילה, בשביל מישהו אחר זה יכול היות רגע של התעלות משיר נשמה בשעת רעווא דרעווין בסעודה שלישית, ממבט וחיוך של רב'ה או ברכה של גדול הדור, או כל זיכרון חווייתי אחר שחיבר ומחבר אותנו לדרך המלך.

הגר"א דסלר (מכתב מאליהו ח"א דף כ"ה) שיתף ברגע חווייתי שלו מימי ילדותו כאשר היה בן תשע, וקם בליל שבת ללמוד עם אביו כמה שעות ואמו הצדקת קמה גם להגיש להם קפה חם ולביבות שהיו נפלאים מאד בטעמם והפכו לו את הזמן הזה ל"יום טוב". הוא מתאר את החוויה ומעיד כי עיקר הקימה היתה לשם הלימוד, אך הלביבות- היו להם חלק גדול בזריזות הקימה אצלו ונחרטו עמוק בליבו.

ה'בן איש חי' (בן יהוידע שבת קי"ט) מביא מעשה מדורות הקדמונים בבגדד ביהודי שרצה להמיר דתו ולא הועילו כל דברי חבריו ומשפחתו שניסו למשוך את ליבו בדברים והיה עומד במרדו, עד שנגש אליו חכם אחד ואמר לו: 'אם תמיר דתך מה תעשה עם ה'ביצים של שבת', כי זה העריבות של הביצים לא תמצא אלא אצל היהודים שומרי שבת', ודבריו של זה תיכף נשאו פירות בלב זה האדם, וחזר בו מן ההמרה- רק בשביל הביצים של שבת.

לכל אחד יש את "הביצה החומה" שלו שהיא הקישור שלו ליהדות. היא דלת המבוא שלו לחיבור המשמעותי והבלתי אמצעי עם בוראו.

בשם הגר"מ משה שפירא זצ"ל פורסם יסוד מדהים הנוגע לנושא ה'נשירה'.

כאשר יש חיבור בין שני עצמים המונח הנכון לתאר ניתוק ביניהם הוא 'נושר', לכן העלה 'נושר מהעץ' או השערה 'נושרת מהראש', באשר הם היו קודם לכן מחוברים לעץ או לקרקפת הראש.

מאידך, כאשר מדובר באובייקטים שלא היו מחוברים קודם לכן, המילה הנכונה לתאר את הניתוק שלהם היא אינה "נשירה". כדור שנפל והתגלגל מילד לרחוב הוא "נפל" ולא "נשר" כי מעולם לא היה מחובר קודם לכן.

מכאן, חידש הגר"מ כי 'אין דבר כזה נער שהיה מחובר ונשר', אם הוא "נשר" כנראה שהוא לא היה מחובר. את המילה "נושר" אפשר למחוק לפי דבריו מהלקסיקון כי מי שהיה "מחובר" לחוויה הדתית לא היה נושר באמת, מי ש"נופל" מהדרך זה רק מי שלא באמת היה מחובר מספיק וחווה את הדת והתורה בצורה הנכונה. (ותודה לר' רפי מתיוס ולאתר "כיכר השבת" על פרסום טורו הנוקב שחשף אותי לתובנה הזו מדברי הגר"מ שפירא זצ"ל)

בפרשת השבוע אנו עדים לאמירה נחרצת שתולה את הקשיים והעונשים בסיבה אחת עיקרית- "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"

התורה זוקפת את 'כל הקללות' לחסרונה המהותי של החוויה הדתית והשמחה בעבודת ה'.

מדוע בכלל צריך "לשמוח" במצוות?

מה פסול יש בכך אם אדם מקיים מצוות באופן מלאכותי ויציב? הלא הוא פועל את אותן הפעולות.

מה זה באמת משנה אם הן נעשות ברגש של שמחה וברצון או לא

הגר"ח מוולאז'ין ביאר את החיבור שבין "תחת אשר לא עבדת.. בשמחה ובטוב ללבב" להמשך "ועבדת את אויבך" וביאר שההבדל בין עבודה עם שמחה לעבודה ללא חיות ושמחה היא הפער שבין עבודה למישהו שאוהבים או לאויב.

"העבודה לאוהב נעשית בחשק ובהתלהבות, ואילו העבודה שלא מתוך שמחה היא עבודה שעובדים לאויב, מתוך כפיה חוסר רצון", לכן העונש על כך שעבדת את הקב"ה כ'אויב' יהיה "ועבדת את אויבך" מידה כנגד מידה.

קיום המצוות בשמחה מעיד על טיב הקשר עם המצווה. על קיום המצות מתוך הכרה פנימית וקשר לה'.

אך טמון בכך גם דבר נוסף.

שמחה במצוות כבסיס לצמיחת וקיום הדור הבא

ידוע שכיום אפשר ליצור פרחים בצבעים מרהיבים, בריחות מושכים יותר מהמקור, ניתן גם לייצר ירקות סינטטיים טעימים, יפים ומזינים יותר מהמקור ובעלי חיי מדף ארוכים יותר.

אך דבר אחד בשום אופן לא הצליח המדע לעשות וגם לא יצליח לעולם- - להפיח בהם חיים.

פרח או פרי סינטטי לעולם לא יצמיח פירות, לא יעלה ניצנים ולא יפרח. בכל פרי או פרח סינטטי מה שיש בו זה מה שיהיה, ללא התפתחות וללא תולדות.

ההבדל בין 'יהודי מקורי' ל'יהודי סינטטי' טמון בכח הצמיחה והחיות

'היהודי המקורי' מלא בשמחה, סיפוק וגאווה ביהדותו. זהו יהודי שצומח ומתפתח, פורח וגם מעביר את יהדותו וחיותו לדורות הבאים.

לעומתו 'היהודי הסינטטי', עושה מצוות כמצוות אנשים מלומדה, ללא רצון וחשק פנימי. ללא שמחה פנימית, גם אם תנועות הידיים והרגליים יהיו גדולות ועצומות אין בכוחו לצמוח ולהתפתח.

השמחה היא הבסיס לצמיחה רוחנית של האדם. מתוך השמחה הוא מצמיח את עצמו ומצוות נוספות וגם מפריח את הסביבה שמוצאת בו דוגמא אישית מדרבנת.

על דרך זה ענה הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל כאשר נשאל שאלה כואבת וכנה מיהודי בארה"ב:

"מדוע גם אני וגם שכני, שמסרנו נפשנו על קדושת השבת בתקופת ראשית יהדות אמריקה, ובניי כולם עזבו את הדת ויצאו לתרבות רעה ומתבוללת, לעומת ילדיי שכני שכולם נעשו תלמידי חכמים גדולים ויראי שמים? מה ההבדל בפעולות שלנו, במסירות נפש על שמירת השבת, שלו היתה הזכות לילדים ת"ח ולי לא?..."

הגאון ששמע את כאבו ניסה לרדת להבנת הדבר. הוא חקר אותו על ההתנהלות שלו באותה תקופה ועל זו של שכנו ולבסוף גילה וגם הסביר:

"שניכם עשיתם את אותה פעולה. שמרתם את השבת ולא עבדתם בה. אך ההבדל כנראה הוא בצורה שעשיתם את זה...

בעוד שכנך חזר הביתה עם חיוך על הפנים, הודה להקב"ה שזיכה אותו לעמוד בנסיון ולא לחלל את השבת בעבודה, להיות במחיצת בני המשפחה ולרוות נחת וקורת רוח מזמן איכות עם האשה והילדים...

אז נכון, הוא הפסיק בגלל זה אין סוף משרות וחי תקופה ארוכה על קצבה זעומה... אך זה מה שהקב"ה דורש מעימו כנראה והוא ישמח בנסיון שנקרה בפניו ובמצוות השבת...

הילדים שלו קיבלו את הרושם והחוויה האישית שמצווה זה הדבר הכי חשוב בכל מחיר ושווה להתאמץ קצת או הרבה בשביל שמחת המצווה וכך הפכו לתלמיד חכמים יראי שמים קלה כבחמורה...

לעומת זאת, אתה הגעת לשבת סר וזועף, מוטרד וכועס על העולם.

נכון ש'שמרת גם את השבת', אך באיזה מחיר? באיזו צורה? מה החוויה שילדיך קיבלו בבית ואיזה רושם נוצר להם?

שבגלל הקב"ה ומצוותיו הקשות שחייבים בהכרח לשמור- אבא עצוב וכועס, אין כסף והעצבים בבית חוגגים...

הם לא ספגו בבית שמחה במצוות וממילא גם מסירות הנפש של הוריהם היתה 'סינטטית' ללא כח מצמיח שישפיע לדור הבא. אז מה הפלא שהם חיפשו את ההזדמנות הראשונה לפרוק עול וגם מצאו אותה?..." 

השמחה במצוות היא אפוא חלק מהותי וקריטי בעבודת ה' ולא "תוסף תזונה" לקיום תרי"ג המצוות. משמעות חסרונו יוצק הבנה שונה ואחרת על מהותם של כל המצוות וקיומם.

הגמרא (שבת קל.) מביאה "כל מצווה שקיבלו עליהם בשמחה...עדיין עושים אותה בשמחה..."

השמחה היא הפקטור המשמעותי ביותר לאורך זמן כלפי 'מבחן התוצאה' וההעברה הבין-דורית .

חינוך לחווית המצוות משמעותו מניעת הנושר הבא

"מי שעושה עצמו 'מיושן' אין לו זכות קיום..." כותב בספרו "יסודות החינוך" הרש"ר הירש זצ"ל במאמר חשוב וצולף בשם "חינוך לשמחה ומצוות" ומבאר את הקללה העצומה שבמילה "ונושנתם".

"בדברנו על החינוך יש להבליט מילה זו במיוחד, כי הפסוק מזהיר אותנו לשקוד על החדשנות בחינוך ולהיזהר מן היושן. 'זקנים' לא נאמר כי אם "ונושנתם", כלומר בלי לחות, בלי רעננות של תנועה העיניים כהות ללא חיוניות ובלא מרץ של נעורים".

"זלזול בהוראה זו", כותב הרש"ר בהלימה אולי לדורו ולבטח לדור שלנו- "עלול לערער את היסוד של האומה ולהביא לידי התיישנותו של כלל ישראל".

הוא ממשיך ועוסק בצורך לספק לנער התנסות רעננה ולאפשר לו לרכוש את החוויה האישית שלו בדרך החינוך לדת, ומבטי כי רק כך הוא יתגבש כעובד ה', ואת אותה חוויה הוא יעביר על החיובי והשלילי שבה לדורות הבאים כדמות ומודל לחיקוי עבור הדור הבא.

את הטקסט הבא ראוי כי כל איש חינוך, הורה ובר דעת יחרוט היטב על לוח ליבו ויזכר בו כאשר הוא מספק חוויה חינוכית כזו או אחרת לילדו או תלמידו:

"עצם התיישנות העולם הוא שקר. גיל העולם הוא כגיל האדם. העולם תמיד רענן ומופיע לאדם החדש כמו שהופיע לאדם הראשון בגן עדן. צעירה היא גם השמש המעוררת ומשמחת אותו, גם האוויר והריח הטוב המענגים אותו צעירים הם והחיים המתגלים לפניו בכל מקום.

השמחה והששון שבהם הוא מרגיש בפעם הראשונה את קול ה' בלבו, כל תוספת דעת, כל רגש של אושר על קיום מצוותו, רגש הכבוד והמשמעת הנובע מן הגדולה הרוחנית והמוסרית של אנשי סביבתו המבוגרים- הכל שופע רעננות נעורים. צעיר ורענן ומלא לחות הוא תפקיד של חיי עובד ה' כאשר ירגיש את עצמו מוכשר ומוכן למלא את תפקידו בהתמסרות.

אזי נפתח נגד עיניו העבר המזהיר של הדורות הקודמים, והידיעה שהוא אולי הדור האלף של השואפים להתקרב אל ה' לא תתן לו להיות קהה ולראות את תפקידו כמיושן, כי אם ידבק בלבו ברעיונותיהם של גדולי הדורות ברוח ובמוסר, זכרונם יעורר אותו לכוון בהתלהבות את דרך חייו כעובד ה' ובשאט נפש יפנה עורף לכל דבר שהוא רואה בו שווא בהשוואה עם הרעיון הנשגב של שאיפתו.

אם יתנו לצעיר לשאוב מים חיים מבאר זו של התלהבות השופעת בלבו של כל יהודי- יהיה החניך הזה בגיל של "בן ארבעים לבינה", "בן חמישים לעצה" לדוגמא שאליו ישאף הדור הבא. לפי נסיונותיו המוצלחים והשליליים גם יחד ילהיב את הדור הצעיר".

 

מי שמחובר באמת- לא נושר.

מי שמספקים לו "חוויה דתית" ולא "כפייה דתית" ישרוד וגם יצמח ברעננות לעובד ה'.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

 

 

 לקריאת המאמרים הקודמים בסדרה:

• לקריאת המאמר הראשון בסדרה "ישיבה של נעליים" 

• לקריאת המאמר השני בסדרה "אבות ובנים: כיצד מתמודדים בבין הזמנים"

• לקריאת המאמר השלישי בסדרה "על כנפי נ(ו)שרים: הכל בראש"

• לקריאת המאמר הרביעי בסדרה "האם אני נושר? הנערים שמחוץ ל(ה)גדרות"

• לקריאת המאמר החמישי בסדרה "מחוץ ל(ה)גדרות – האם יותר חרדים נושרים?"

• לקריאת המאמר השישי בסדרה "אלול: הזמן לזהות ולשנות את ה'נושר' שבנו"

• לקריאת המאמר השביעי בסדרה "אין ילד רע, יש ילד ש(יצר ה)רע לו"

הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי בישיבת "דרכי צבי", מייסד 'מרכז קומ"ה' לקידום והעצמה ומטפל רגשי מטעם מח' נוער בעיריית ב"ב ומרכז תורני 'אוהליך', חבר הנהלת איגוד ענ"ף.

לפניות והארות: merkazkuma@gmail.com