אאא

 

מצות תשובה – מצוה יקרה, וכעת בעשרת ימי תשובה, כשיום הכיפורים ממשמש ובא, יש 'רוח טהרה ופיוס' בעולם, וכולם מרבים לעסוק בדיני מצות התשובה: וידוי, חרטה וקבלה לעתיד.

כדאי גם לדעת, שכתוב בספרים שיש למצות התשובה הקדושה הזו קליפה. יש דרך שלילית, שנראית בעיני החוזר כמצוה ורצון ה', ובעצם זו קליפה שעלולה להביא לעצבות, לדכאון וליאוש. ובגלל שבימים קדושים אלה זו צרה מצויה, ננסה לפרט בענין.

הוידוי אמנם גורם ללקיחת אחריות ברורה, אמירה חד משמעית ומחייבת, שהיא הפתח לתיקון, וכמו שכל רופא יודע שבלי אבחון מדוייק אין סיכוי לתהליך ריפוי, כך גם ריפוי רוחני לא יכול להתחיל בלי שהחוטא הגדיר לעצמו את הפסול שבמעשיו, ללא כל התחמקות.

אבל צריך לדעת, שבבסיס, כל יהודי הוא טוב גמור ומשכן לנשמה האלוקית, ומטרת הוידוי לא לדכא ולהוריד ולספר לנו עד כמה אנו גרועים, אלא להיפך, להמחיש עד כמה החטא חיצוני לנו.

ובכל זאת, עצם העיסוק באשמה הוא קשה ולא קל, ולא משנה כמה ננגן ונפייט אותו. ואכן, כתוב בספרים שמצות תשובה צריכה למצוא את המקום והזמן המסויים שלה. ולא ראוי להיות כל היום בצער וחרטה, אלא למצות התשובה ראוי לקצוב איזה זמן מיוחד, ושאר היום – להשתדל להיות בשמחה (תניא פרק כ"ו).

ומה באמת ראוי לעשות במשך כל שאר הזמן – כתוב בספרים שבשאר הזמן, האדם צריך להזכיר לעצמו איך למרות כל קשיי החיים, אנו מתאמצים במצוות, ומניחים ציצית ותפילין, ברכות השחר וקריאת שמע ותפילה, ואומרים תהילים ולומדים תורה, מעט או הרבה. והעיקר לנסות ליישב את הדעת בכל יום, שזה היום שעובר בו – עדין לא היה בעולם וכן לא יהיה עוד בעולם, ועבודת ה' שנצרכת בזה היום היא חדשה לגמרי. ועד כדי כך, שאפילו הגרוע שבגרועים יכול ממקומו להגדיל ולקדש שמו באופן שאפילו נשמות קדושות של ישראל בגן עדן העליון כבר אינן יכולות להשלים. ועיקר עבודת היצר הרע להסית ולייאש אותנו בזה, ולכן עיקר העבודה שלנו היא לא להתיאש, ולהתחיל שוב ושוב מחדש (ליקו"ה הל' קה"ת ו').)

וזו התעוררות להתחדש מכל מקום שהוא, ובעיקר להיזהר מהיצר שמפתה לחשוב שאם אינו עושה הכל, אז מוטב לו שלא יעשה כלום, שהאמת היא שכל דבר שבקדוּשה עושה המון, ואפילו אם ח"ו עבר על התורה כולה כמה פעמים, אף על פי כן לא ימנע מלומר דיבור של תורה או פרוטה אחת לצדקה, והקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, ואותו דבר שבקדוּשה יסייעו עוד (ליקו"ה הל' תרו"מ ג' ב' ראה שם).

עצה נוספת שמובאת בספרים, היא מעבר לוידוי הרגיל, למצוא זמן לעורר את מעלותינו, 'גדלות האדם', כי כשזה לא במודעות - זה נשכח, וקל לשקוע בדכדוך. על מנת להצליח להוריד זאת ללב, היה מי שתיקן 'וידוי' משלים, מלבד הוידוי הרגיל, בזה הלשון:

 

אָהַבְנוּ. בֵּרַכְנוּ. גָּמַלְנוּ חֶסֶד. דִּבַּרְנוּ יֹפִי.

הֶאֱמַנּוּ. וְהִקְשַׁבְנוּ. זָכַרְנוּ טוֹב. חִבַּקְנוּ. טָעַמְנוּ סֵפֶר.

יָעַצְנוּ טוֹב. כִּבַּדְנוּ. לָמַדְנוּ. מָסַרְנוּ נֶפֶשׁ. נִסִּינוּ. סָמַכְנוּ עָלֶיךָ.

עָשִׂינוּ מַשֶּׁהוּ בְּכָל זֹאת. פִּרְנַסְנוּ. צִפִּינוּ. קָרָאנוּ בְּשִׁמְךָ.

רָצִינוּ. שָׂמַחְנוּ. תָּמַכְנוּ. תּוֹדָה עַל הַכֹּל.

עד כאן נוסח הוידוי, וזו רק הצעת הגשה, ניתן להיות פה יצירתיים, כדאי להיות פה עקביים. יש לוידוי שכזה זה אפילו מקורות, וכתבו עליו ש'כשם שיש תועלת גדולה לתיקון הנפש בוידוי עוונות, כך גם בוידוי המצוות, למען ישמח בהם בלבבו, ויחזק ארחות חייו בדרך השם'.

אלו שאומרים בקריאת שמע שעל המיטה את נוסח הוידוי (כמנהג האר"י ז"ל) טוב שיגידו גם את הוידוי המשלים בכל לילה, ובכלל, מומחי הנפש טוענים שטוב לדמיין הצלחה, עם כל הפרטים הקטנים, לפני השינה. הצלחת עבר או שאיפה של הצלחה עתידית. יש לזה הסברים פיזיולוגיים רבים, בדרך בה זה נכנס לתת-מודע, בדרך בה זה 'מושך' עוד הצלחות ומשדר בטחון ועוצמה. עצה נוספת היא להתייחס להצלחות העבר ולתחקר אותם, מה עשיתי כדי שזה יצליח, ולא רק לומר אלא גם לכתוב, למלא פנקסים. מסופר על הרב החיד"א, שהוא כתב יומן על קורות חייו וטלטוליו, והמליץ על החזקת יומן כזה כסגולה נגד דכאון !

ויהי רצון שנזכה לעשות תשובה כראוי ולהישאר בשמחה והתחדשות תמיד!

 

הרב דן טיומקין, מחבר הספר 'בוסר המלאכים', ומעביר סדנאות להורים בתחום זה.