אאא

זו הייתה חוויה מכוננת בכל פעם מחדש. מעולם לא נס ליחה.

הביקורים אצל לוי החייט.

את חטאיי אני מזכיר היום: ערבי חגים, בדגש על חג הסוכות, הם לא בשבילי. לצד החרדה מיום הדין, יש את העניין הזה של ההכנות. כשלוח השנה מתקדם לכיוון הימים הנוראים, אני יודע שיום כיפור מביא בכנפיו את סוכות, וסוכות מביא בכנפיו קניות וסידורים שאף פעם לא נגמרים. כמה שאני אוהב את החג, ככה אני מתקשה עם ההכנות אליו.

מילא היום, עם הרכב וה'סוּפֶּרים' הגדולים שיש בהם הכל, המצב עוד נסבל, אבל בילדותי, אוהו, ההכנות היו עול כמעט בלתי נסבל.

מכיוון שה'חיידר' שבו למדתי, היה ממוקם במרכז העיר, סמוך ונראה לרחוב מלכי ישראל, הייתי מקבל בערבי שבת וחג, מטלות אינסופיות ש'ממש' קרובות ל'חיידר' ורק צריך 'לקפוץ רגע'.

הרשימה הייתה קבועה, הסדר היה משתנה לעיתים: לך לגאולה תביא הזמנה מ'ויינשטיין הדגים', אחר-כך תיסע לעיר, כנס שנייה ל'טלסניק' ותביא חבילה של בשר לחג שרשום עליה 'ברייטקופף שולם', תקפוץ ל'משיח', תעבור אצל 'שלום' מהמכולת, תקנה קישקע אצל 'הקר', תבדוק מה קורה עם הווילונות. אה, אם אתה כבר שם, תביא סכין חדשה שתהיה לסגולה.

כמובן שעל הנייר הכל זה 'לקפוץ' ו'להיכנס רגע', אבל בפועל מדובר היה במסלול טירונות שבמהלכו הייתי מכתת את רגליי הדואבות, ממתין עד בוש בתור אינסופי, מתפלל שמישהו ישים לב שכבר שלוש שעות עומד כאן ילד צנום וחיוור על סף עילפון, שלא מגיע לדלפק, ואולי הוא עומד כאן בכוונה כלשהי.

הרגע הזה תמיד הגיע בסוף. רגע של חסד. מישהו שם לב והפנה את תשומת לב המוכר שהתפנה סוף סוף לגעור בי בקול גדול: למה אתה לא מדבר? אין כזה דבר ואל תספר לי סיפורים שעקפו אותך, ברייטקופף. מעניין שרק אותך עוקפים, בפעם הבאה תבוא בזמן ואל תאחר שלוש שעות. ערב חג, ברייטקופף...

רוב שעות הפנאי בילדות שלי בערבי חגים, עברו בתורים האינסופיים של חנויות שכונת גאולה והמסתעף, בחשבון גס, אני משער שבמצטבר, לפחות חודש בשנה מחיי הצעירים הוקדשו להמתנה בתורים המפוארים של חנויות הדגל הירושלמיות...

אבל כל זה היה שווה, בגלל חנות אחת.

החנות של לוי החייט.

החנות הקטנה, שהייתה ממוקמת במעלה אחד הרחובות שהובילו לכיכר הדוידקה, שימשה כמתפרה לרבים מבני ירושלים. לא קונים בגד חדש בלי לעבור אצל לוי החייט שהיה מצר ומרחיב, מאריך ומקצר, הכל ביד אמן.

לוי החייט זכה בקהל לקוחות גדול ונאמן שהלך והתגבר מדי שנה.

חיסרון ומעלה בודדים היו לו: לוי מעולם לא סירב לקבל בגד לתיקון.

גם כשהחנות התפקעה מתכולה אנושית ובדים ובקושי אפשר היה לפתוח את הדלת, לוי היה מקבל את פני הלקוחות בשמחה, מורה להם לכתוב פתק גדול עם ההוראות לתיקון ושם המשפחה שלהם ולהניח את הבגד על גבי הערֵמה.

'מתי יהיה מוכן?' היו נוהגים להקשות הלקוחות המתחילים.

לוי היה עונה: תבוא שבוע הבא. שני-שלישי, יהיה מוכן.

המתחיל, היה נוהג מידת חסידות ומגיע ביום שלישי בשעות הערב המאוחרות ומצפה לקבל את המכנסיים לחג.

"לוי, איפה המכנסיים של ברקוביץ'?"

"ברקוביץ'?" היה שואל לוי בלי להרים את הראש מהמכונה. "תבדוק בערֵמה כאן בצד. זה לא שם? אה, כנראה עוד לא מוכן. תבוא שבוע הבא. שני-שלישי, יהיה מוכן. היום יש לחץ".

הלקוחות החדשים עוד היו רוטנים. "אבל הבטחת", אמרו לו. אבל לוי בשלו. "אל תהיה נודניק", הוא היה אומר. "הגברת שיושבת כאן מחכה מסוכות הקודם. לא צריך להלחיץ. אבל אתה יהודי נחמד, אז אשתדל מאוד. תבוא שבוע הבא, שני-שלישי, יהיה מוכן".

היה צורך בכמה ביקורים כאלה, כדי שהלקוחות יבינו שעם לוי יש שיטה אחת לעבוד: 'על המקום'. לקחת כיסא, לשבת שעה, שעתיים או שלוש או יומיים, עד שיהיה מוכן. 

ברכת כהנים באהבה

אני הייתי מורגל ומנוסה. את הבגדים לחג היינו קונים כבר בתחילת חודש אלול. מדי שבוע הייתי עובר אצל לוי, ומקבל את התשובה הקבועה לבוא בשבוע הבא. עד שהיה מגיע ערב חג, אז הייתי מקבל את ההוראה החד-משמעית: לא עוזבים עד שמוכן. תתעקש שיהיה 'על המקום'.

שעות ארוכות, בכל ערב חג, הייתי מבלה עם עוד כמה יהודים נכבדים בחנותו של לוי החייט, ממתינים שהבגדים יהיו מוכנים. בהווי שבחנות הקטנה, היה משהו ממכר. הציבור היה אקראי, מתחלף כל שעתיים. עקרת בית, חבר כנסת, איש תקשורת וכמה יהודים מבוגרים מהעדה הבוכרית שלעיתים נראה היה שהם מתגוררים בחנות באורח קבע. המכנה המשותף לכולם היה שנגזרה עליהם גזירה לשבת בחנות עד שהבגדים יהיו מוכנים.

פעם בשעה היה משתרר שקט בחנות. אפילו לנשום בקול היה אסור. חדשות. כשנשמעו הצפצופים המבשרים על הקראת החדשות, אפשר היה לחתוך את האוויר בסכין. כולם היו רתוקים לשדרן, מקבלים את האינפורמציה ומנתחים אותה במהלך השעה הבאה. עד שהגיעה מהדורה נוספת ואנשים אחרים הגיעו לחנות וחוזר חלילה.

פעם בכמה שעות הייתה הופעה קבועה. לקוח מתוסכל היה נכנס לחנות, שומע שהסחורה לא מוכנה ומאבד את עשתונותיו. "כבר ארבעה חודשים אתה מורח אותי!" הוא היה צועק. "אין לילדים שלי בגדים לחג, אתה הורס לי את השלום-בית". ואלו עוד היו העדינים.

לוי אף פעם לא התרגש. היו לו כמה שיטות להרגיע לקוחות כעוסים והוא לא היסס להשתמש בהן. תמיד, אחרי כמה דקות של צעקות, הלקוח היה מתיישב יחד עם החבורה העליזה, שוכח את כל כעסיו, מחווה את דעתו בנחרצות על אירועי היום וממתין שהסחורה שלו תהיה מוכנה 'על המקום'.

(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)
(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)

איש לא הבין כיצד נשארים ליהודי הזה קליינטים חרף ההתנהלות השערורייתית שבה התנהל העסק. אבל למרות כל הקושיות, זרם הלקוחות רק הלך וגבר משנה לשנה. חידה לא פתורה.

לעיתים רחוקות, היה מוכרז בחנות 'קוד אדום'. לקוח שסירב לקבל כל התנצלות. כעס עד לב השמים. לא רוצה לשמוע כלום, שום תירוצים ושום הסברים. רוצה את הבגדים, עכשיו. במקרים כאלה, היה לוי שולף את נשק יום הדין.

זה כנראה הזמן לספר שלוי הוא בכלל כהן, ממשפחת כהנים המיוחסת עד לאהרן הכהן. לוי היה טורח להדגיש את העובדה הזו לפחות פעם בשעה. ולא לחינם. במקרים שכלו כל הקיצין, היה לוי עוזב את מכונת התפירה המיוזעת, נעמד בהתרגשות ואומר ללקוח העצבני שעכשיו, בשביל להפיס את דעתו, הוא יברך אותו ברכת כהנים באהבה.

לפני הברכה היה לוי טורח להדגיש שהברכה הזו שווה יותר ממיליון דולר, כך שגם אם ללקוח נגרם עיכוב קטן (חצי שנה) בתיקון הבגדים, הוא מקבל פיצוי חסר פרופורציה.

הטקס היה מהיר. לוי היה מניח את יד ימין על ראש הלקוח - אם היה צורך הייתה נשלפת כיפה בוכרית גדולה שהייתה מונחת במהירות וביעילות על הראשים הגלויים - והיה אומר: אני לוי לב טהור, בן אחר בן עד אהרן הכהן, מברך אותך באהבה: יברכך ד' וישמרך וכו', הברכה הייתה נאמרת בקול גדול, מכל הלב, כשכל הנוכחים עונים אמן בהתלהבות גדולה, הלקוח היה נרגע והחיים בחנות היו שבים למסלולם.

באחת ההזדמנויות, התערב אחד הקשישים הבוכרים ושאל את לוי: תגיד, לוי, מה זה השם הזה לב טהור שאתה מוסיף לעצמך? אתה מתבייש בשם המשפחה הבוכרי שלך? אתה לא מתבייש?! זה כבוד של העדה שלנו?

השניים החלו לשוחח בבוכרית כבדה ששום מילה ממנה לא הבנו. אחרי כמה גערות והבעות פנים כעוסות שאותן הבנו בהחלט, החליט לוי שהגיעה השעה לספר את סיפורו, ולו כדי לרצות את היהודי הנכבד שראה בשם 'לב טהור' פגיעה אישית בו ובעדה כולה.

שלוש השמירות

אתם יודעים, פתח לוי את הסיפור, אנחנו משפחה של חייטים, דורות על גבי דורות. עוד בבוכרה היינו החייטים הכי נחשבים. אבל אנחנו לא סתם חייטים מומחים. למשפחה שלנו יש עוד משהו מיוחד. אנחנו גם משפחה של כהנים. אנחנו שושלת שמגיעה עד אהרן הכהן, שהוא, כמו שאתם יודעים, גם ידע לתפור הכל. לאחות כל קרע, בין אדם לאדם.

אתם יודעים, כשיבוא המשיח וייבנה בית המקדש, יגיע אהרן הכהן וירצה להתחיל בעבודה. אבל הוא יצטרך את הבגדים המיוחדים של הכהן הגדול. מי יתפור לכהן הגדול את הבגדים? במשפחה אצלנו יש מסורת שעוברת מדור לדור, שמי שיזכה לתפור את בגדי הכהן הגדול, יהיה אחד מבני המשפחה שלנו. כבר אלפי שנים, כל דור אנחנו מייעדים ילד אחד לתפקיד המיוחד הזה.

מי שמקבל את התפקיד, לומד את המקצוע של החייטות טוב יותר מכולם. הוא צריך להיות המומחה הכי גדול בתפירה והוא גם צריך לדעת כל מיני סודות שקשורים בתפירה של בגדי הכהן הגדול. אבל הוא לא מתמחה רק בתפירה. לתפור את הבגדים של הכהן גדול, לא מספיק רק ידיים טובות, צריך הרבה יותר מזה. לפי המסורת שלנו, מי שיזכה להיות החייט של בית המקדש, צריך להיות בעל לב נקי וטהור במיוחד, לב כמו של הכהן הגדול.

הזכות הזו עוברת במשך שנים מבן בכור לבן בכור. הילד הזה, מיד אחרי הברית, מקבל בנוסף לשמו גם את שם החיבה 'לב טהור'. הילד הזה גדל בצורה מיוחדת. שונָה משאר הילדים. בשביל לשמור על לב טהור שיעזור לו להיות החייט של הכהן הגדול.

שלוש שמירות מיוחדות אנחנו עושים על הלב של הילד.

השמירה הראשונה: להרחיק אותו מגאווה. אתם יודעים, אם חס וחלילה הלב מתגאה, מתרחק, מזלזל באנשים, חושב שיש מישהו שלא צריך לנהוג בו כבוד, זה עושה את הלב כבד. לא טהור.

השמירה השנייה: להרחיק אותו מהכעס. הכעס, אפילו הכי קטן, אפילו שאתה חושב שהוא צודק, אפילו אם נראה לך שהוא מגיע מהטוב, תדע שהוא תמיד מפריע ללב להיות טהור והוא הורס את כל הקדושה והטהרה של הלב.

והשמירה השלישית: להרחיק אותו משנאה. שנאת חינם. ואתם יודעים, אין שנאה שהיא לא חינם. השנאה היא כמו רעל בתוך הלב. אם הלב שונא - הקדושה בורחת ממנו. הרי בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם. כשיש שנאה, הקדושה לא יכולה לשרות. השנאה מביאה את כל הצרות והיא בעצמה עבודה זרה.

(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)
(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)

בית המקדש הוא הלב של עם ישראל. והכהן הגדול הוא הלב של בית המקדש. לכן הוא צריך לב נקי לגמרי. בלי טומאה בכלל. לכן, גם הכהן שתופר לו את הבגדים צריך להיות טהור. אם יש לו טומאה בלב, גם הבגדים לא יהיו טהורים.

המשימה של המשפחה שלנו היא לשמור על מי שאמור לתפור את הבגדים של הכהן הגדול, שיגדל עם לב נקי וטהור.

ברוך השם יש לנו מסורת איך עושים את זה. אתם יודעים, חכמים לימדו אותנו שהמידות המגונות: הגאווה, הכעס והשנאה, אלו לא מידות שילד נולד איתן. המבוגרים מלמדים את הילדים איך לכעוס, איך להתגאות ואיך לשנוא.

את הילד הזה, אנחנו פשוט לא מלמדים.

כל השנים הראשונות שלו הוא לא נחשף לכעס, גאווה או שנאה. יש מעט מאוד אנשים שבאים איתו במגע. כל מי שבא איתו במגע חייב להתנהג לידו באופן הכי טהור, בקדושה הכי גדולה, שלא יהיה משהו הכי קטן שחס ושלום יטמא לו את הלב.

החכמים - שאנחנו מקפידים שגם הם יהיו כהנים - לומדים עם הילד כל יום, מסבירים לו בעיקר את תורת הלב הטהור. הם מלמדים אותו איך לשמור את הלב נקי, בלי שלוש המידות המגונות שמטמאות אותו. הם נותנים לו כלים להתמודד מול כל מה שקורה איתו בחיים עם לב טהור ונקי.

אחרי כמה שנים הילד מתרגל לחיות בצורה הזו, הלב הטהור הופך להיות האופי שלו.

בערך בגיל שמונה מחזירים אותו, בהדרגה, לסביבה הטבעית. בהתחלה, נותנים לו לשחק עם ילדים שיודעים שהוא צריך לשמור על לב טהור, והילדים עוזרים לו בזה. עד שרואים שהוא מספיק חזק להתמודד עם החיים במסלול של ילד רגיל, משלבים אותו בבית ספר רגיל כשהוא מקרין על כל הסביבה מהאור ששופע מהלב הגדול והטהור שלו.

אני, סיים החייט את הסיפור לקהל השומעים הקטן ופעור הפה, לוי לב טהור. אני לא יודע איך כועסים ואיך שונאים. אין לי מושג מהי גאווה. אני מבין שיש כזה דבר, אני יודע שיש אנשים שמרגישים ככה, אבל מעולם לא חוויתי את התחושות האלה.

זו הייתה תגלית מדהימה.

פתאום לגלות שיש עדה בעם ישראל שמוציאה מתוכה כהנים שמקדישים בכל דור יהודי מיוחד לתפירת הבגדים של הכהן הגדול. מי מאיתנו חושב בכלל על הכהן הגדול? מי מאיתנו בכלל חושב שהוא צריך בגדים לעבודה? בפתאומיות אתה נחשף למשפחה שלמה שהחיים שלה סובבים סביב הכהן הגדול ובניית בית המקדש.

כמה שהסיפור היה מדהים ככה הוא היה קשה לעיכול.

טיל מתרבות קדומה

הרבה שאלות נותרו בחלל האוויר. איך אפשר לא לחוות כעס? מה קורה אם מישהו ממש מעצבן אותו? איך אפשר לחיות בלי להרגיש קצת גאווה? מה, לוי לא מרגיש שהוא שווה משהו? מה הפירוש הוא 'לא יודע' לשנוא? מה הבעיה לדעת לשנוא? או לכעוס? נשמע קצת לא אנושי...

לוי ראה את המבטים התמהים - ומיהר להסביר: אתם יודעים, הוא אמר. לפעמים כשמישהו מעצבן אתכם, אתם אומרים: אני רוצה להרוג אותו. אבל אתם לא באמת מתכוונים. אתם לא באמת רוצים להרוג אותו. יש מקומות בעולם שזה מקובל. מישהו עצבן אותך? אתה שולף אקדח ויורה בו. אצלנו, ברוך השם, זה לא מקובל.

אתם יודעים מה זה אומר? שהתגובה שלנו לכעס בלב, היא בחירה שלנו. אתה יכול לבחור מה לעשות כשמישהו מעצבן אותך. אתה יכול להכות אותו, אתה יכול לכעוס ולהשאיר את הכעס בלב, אתה יכול לעשות עוד דברים במקום לכעוס עם הלב שלך...

זו לגמרי הבחירה שלך, ואתה לא חייב לבחור בכפייה... אף אחד לא מכריח אותך לקחת את הלב שלך ולכעוס איתו...

כשאני אומר שאני לא יכול לכעוס, זה לא שאני לא באמת יכול. אם אני ארצה, אני כנראה אוכל. אבל כמו שאתם לא תהרגו אף אחד שמעצבן אתכם, למרות שאולי אתם יכולים, ככה אני לא רוצה לכעוס. זו הבחירה שלי, איך להשתמש בלב שלי. וככה לגבי כל דבר שמטמא את הלב.

אני מתייחס לכעס, כמו שאתם מתייחסים לרצח. אני יודע שהכעס יטמא את הלב שלי. למה שאני אלכלך את עצמי? ללב שלי יש נוגדנים לכעס, והאמת אני אגיד לכם, אני לא מבין את מי שכן כועס עם הלב שלו - כועס באמת, לא בכאילו - למה לעשות את זה? זה לא הגיוני...

לוי סיים בפשטות את טיעוניו, ובאדישות מה, כאילו לא הטיל על ראש לקוחותיו הנאמנים ידיעה מרעישה ומאתגרת, טיל גרעיני מתרבות קדומה שנפל בעוצמה על אנשים ששמעו עד היום רק את חכמת החינוך המודרני, חזר למכונת התפירה וביצע עבודות דחופות, ומה לא היה דחוף במתפרה הזו.

אני זוכר שאחרי הנאום של לוי התנהלו ויכוחים ערים בחנות הקטנה. היו שטענו שצורת החינוך הזו היא מתכון בטוח להרוס את הילד ולגרום לו לגדול נכה רגשית.

אני, שלא ידעתי להכריע בין הטענות של המבוגרים, השארתי את הסוגיה בצריך עיון, אך נהגתי מאז אותו יום, לעקוב אחריו. ראיתי שהוא באמת כזה. הוא אף פעם לא כועס באמת. הוא לא שנא אף אחד והתייחס לכל אחד בכבוד ובאחווה. כולם הרגישו תמיד חבריו וידידיו הקרובים, ומבחינתו, הם אכן היו בדיוק כאלה.

הלם בסלון התופרת

חלפו לא מעט שנים.

ערב חג הסוכות תשע"ח.

יממה לפני החג גיליתי שסדיני הסוכה הלכו לעולמם. יזכרם הקב"ה לטובה על עבודתם במהלך השנים, אבל רגע לפני החג, למצוא תופרת שתייצר סדינים חדשים, זו משימה כמעט בלתי אפשרית. עלעול קצר בעלוני הפרסום בתיבת הדואר העלה את שמה של 'מרים התופרת - מתמחה בסדיני סוכה' ומספר הטלפון שלה.

עשר שניות אחר כך, התופרת מרים על הקו. היא מתנצלת מעמקי ליבה, אבל אין שום סיכוי בעולם להכניס עוד עבודה לפני החג. גם לה יש חג להכניס והכבש שמפשיר במטבח לא יבשל את עצמו וה'מאנטו', המאכל הבוכרי המיוחד לחג, צריך הרבה שעות עבודה. ועם כל הכבוד לעבודה, יש לה משפחה והיא קודמת להכל.

ניסיתי להציע סכום כפול, אבל מרים הסבירה שוב ושוב, שאין שום סיכוי בעולם אלא אם כן אני רוצה שהיא תחלל את החג חס ושלום.

כשכלו הקיצין, הגיע הנס.

המבטא היה קצת מוכר. גם הניגון של הדיבור, ואחרי שתי שניות חיברתי אחד ועוד אחד, והבנתי. זו מרים. הבת של לוי החייט. אין ספק.

(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)
(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)

לפני שנחזור לשיחת הטלפון, ביוגרפיה משפחתית קצרה: מרים הייתה במשך שנים ארוכות בתו היחידה של לוי. היא הייתה יושבת לעיתים תכופות בחנות ולומדת את רזי המקצוע. אחרי המון שנים, תפילות וסגולות, זכה לוי בבן יחיד. אהרן. אהרן לב טהור. אני, שהכרתי את הסיפור, ידעתי שאהרן לא יגדל כמו כל הילדים. הוא יגדל במקום מבודד, עד גיל שמונה, ואז אט אט יעבור לחברה רגילה של ילדים.

כשאהרן - שנקרא כמובן על שמו של אהרן הכהן - נולד, כל העדה צהלה ושמחה. אירועי הברית נמשכו ימים ארוכים. לפני ואחרי. לא היה מי שלא שמח עם לוי על הולדת בנו יחידו אחרי כל כך הרבה שנות ציפייה.

הזכרתי לה שהיינו לקוחות קבועים של אבא לוי. היא זכרה את המשפחה ופתאום התברר שהיא יכולה להשחיל עוד עבודה אחת. קטנה. "אבל תבוא עכשיו, נעשה 'על המקום'".

עוד לא סיימנו את הטלפון ואני הייתי כבר בדרך.

נסעתי במהירות למקום מגוריה בפרברי ירושלים עם פתק ובו המידות המדויקות של הסוכה ותוך כמה דקות עמדתי בכניסה לביתם של מרים התופרת ובעלה משה.

הבאתי לה את המידות, תוך שאני מנצל את ההזדמנות לשאול: מה שלום אבא? מה עם החנות בדוידקה, עוד עובדת? מה עם אהרן לב טהור?

אהרן? היא שאלה בעצב. מה עם אהרן אתה שואל?

ראיתי מיד שהשאלה לא במקומה. העיניים של מרים ומשה בעלה, סיפרו לי שעליתי כאן על מוקש סמוי. אך לא ידעתי לזהות את טיבו.

אהרן, היא נאנחה מעומק ליבה, אהרן לב טהור. אתה כבר הרבה זמן לא בקשר. לא היית אצל אבא כבר המון שנים, ספק שאלה ספק קבעה.

היא ניגשה לוויטרינה בסלון והוציאה תמונה גדולה, ממוסגרת במסגרת זהב בוהק. תמונה של חייל מחייך חיוך ענק, מכל הלב. אי אפשר לטעות בו. זה אהרן. אהרן לב טהור. זכרתי במעומעם שהוא הלך לצבא, אבל לא באמת עקבתי אחרי המאורעות לאורך השנים.

אחח, אהרן, אחי הקטן, אהרן טהור הלב, היא אמרה בקול נוגה מלא ערגה וגעגוע.

אני אספר לך בקצרה, מה קרה איתו.

את השנים הראשונות שלו הוא עשה בכפר קטן בצפון, שם גידלו אותו עד גיל שמונה. קודש לד'. אחר כך הוא חזר לירושלים והלך ללמוד בבית ספר. לבית הספר הוא הביא איתו את הלב הטהור שלו. הוא היה הילד הכי אהוב בבית ספר. כולם היו החברים הכי טובים שלו. למרות שהיה מוכשר מאוד בלימודים, הוא אף פעם לא השוויץ, לא התנשא על מישהו. הוא גם לא כעס אף פעם על החברים שלו, וכמובן לא שנא אף ילד בבית הספר. מעולם.

מי לא רוצה כזה חבר? כולם רוצים. הוא היה חבר מהחלומות.

הוא הבין מגיל צעיר מאוד את התפקיד שלו. כל החיים שלו היו מוקדשים למטרה אחת: להיות ראוי להמשיך את השושלת של מאות השנים ולהחזיק את הלב שלו טהור. נקי לגמרי. בכל עת ובכל מצב.

כשהיה נער, אבא התחיל ללמד אותו תפירה. הוא למד את כל רזי המקצוע וגם את הסודות של המשפחה, איך תופרים את הבגדים של הכהן הגדול. הוא היה תלמיד שעלה על רבו. הוא הבין בחוטים ובתפירה, והיו לו כל מיני טריקים איך לשכלל את העבודה. הוא אמר לי פעם שחצי שעה אחרי שהמשיח יגיע, הוא כבר יסיים לתפור את בגדי הכהן הגדול. כזה הוא היה. מוכשר וטוב לב.

הפתרון הסוּפי

הוא התמסר למקצוע, וכשהגיע לגיל 18 רצו לגייס אותו לצבא.

(לוי לא גדל במסגרות חרדיות. הוא עלה מבוכרה בצעירותו, ולמרות ליבו הטהור, החינוך שקיבל, לא היה לצערנו על טהרת הקודש. הוא הוקיר תורה ולומדיה, אבל לא נמנה על ציבור החרדים לדבר ד'. השירות הצבאי, על כל הסכנות הרוחניות שבו, היה המסלול היחיד במקומות שבהם גדל.)

אבל למרות זאת, הספק היה גדול. אבא ואהרן לא ידעו מה לעשות. מצד אחד, הצבא רצה אותו בקרבי, מצד שני - איך לב טהור כל כך יכול ללכת לקרבי? אין סתירה גדולה מזו. מצד שני, כולנו ידענו שאולי אין אופציה אחרת. אבא שאל את החכמים אצלנו בעדה, אבל גם הם לא ידעו מה לעשות. כזו שאלה עוד לא הגיעה לפתחם.

הם החליטו להשאיר את ההחלטה בידיים של אבא ואהרן.

אני זוכרת את הלילה הזה כמו היום. שניהם, אבא ואהרן, ישבו בחנות, ולא ידעו מה לעשות.

ואז, כמו משמים, נכנס לחנות איברהים. איברהים, היה ידיד ותיק של אבא. הוא ערבי שונה לחלוטין מכל מה שאתם מכירים, הוא שייך לעדת ה'סוּפים', אוהב יהודים ורודף שלום. הוא לא היה צריך להיות פיקח גדול כדי להבין שהוא נכנס בטיימינג בעייתי. אבא ישב עם ידיים על הראש, אהרן תלה בו עיניים שואלות ושניהם נראו אובדי עצות.

איברהים ניסה לברר בעדינות מה קורה פה. למה החנות השמחה, שתמיד מלאה בלקוחות ושיחות ערניות נראית כמו בית אבלים. אבא, סיפר לו על ההתלבטות הגדולה שלו. הוא לא היה צריך לדבר הרבה. הוא הבין מהר מאוד במה מדובר.

"תשמעו", הוא אמר להם. "אני גר בארץ הזו כבר המון דורות. אני רואה את מה שנהיה מהעם שלי, ומתחלחל. לצערי, לקחו את המצוות שלנו ושאבו מהן לגיטימציה להרג, לרצח, לשפיכות דמים. אנחנו יודעים שהמצווה שיש לנו להילחם בכפירה, היא לא באמצעות רצח חס ושלום. אנחנו צריכים להילחם בכפירה ובטומאה שיש לנו בתוך הלב.

"תאמינו לי", הוא אמר לאבא ולאהרן, "מי שמנצח במלחמה על הלב שלו, לעולם לא יוכל להילחם יותר בכפירה באמצעות שפיכות דמים. לכן", הוא הסביר, "כל המלחמות והרציחות שנעשו בשם האסלאם נגד היהודים, הנוצרים, וגם נגד מוסלמים שחושבים אחרת, לאורך ההיסטוריה - נובעות מטעות חמורה. זו טרגדיה שחייבת להיפסק, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו ללמד את זה, הלוואי ותהיה לנו יותר השפעה".

(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)
(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)

בסוף השיחה הוא אמר שלדעתו אהרן חייב ללכת לצבא, להגן על העם שלו מפני המוסלמים הטועים והרצחניים. אבל הוסיף בקשה משלו לאהרן: אנא, אל תפעל מתוך שנאה או מתוך רגשות של נקמה וטינה. תפעל מהגנה עצמית. בכל הזדמנות תשמור על הלב הטהור שלך ותביא את האור שלו גם אליהם. תמצא דרכים לעורר אצלם את הרצון להיות טהורים יותר, להפחית את השנאה ואת הזעם. בדרך שלך.

לא היה צריך לשכנע את אהרן. עבורו זה היה מובן מאליו. שנאה וזעם לא היו אצלו בכלל בלקסיקון.

אבא ראה בשיחה המפתיעה הזו סימן משמים. הוא הבין שלא סתם הקב"ה גלגל את איברהים לתקן אצלו בגדים באותו יום. ההכרעה נפלה.

אהרן טהור הלב, אוהב האדם הגדול ביותר שהכרתי, התגייס לשירות קרבי.

זה היה מוזר מאוד. אהרן שמעולם לא הרים יד על זבוב - בחוד החנית של הקרבות. מי היה מאמין.

לוחמת הלב

אהרן התקדם מהר מאוד.

גם שם הוא היה אהוב על כולם. מכיוון שהוא לא איים על אף אחד, לא חששו לקדם אותו ומהר מאוד הוא הגיע לתפקיד פיקודי ביחידה מובחרת. שם, בתפקיד הרגיש והחשאי, הוא לימד את פקודיו את תורת הלחימה הייחודית שלו. ולימד באופן אישי איך לעשות זאת בפועל.

הוא הדריך את חייליו, לא לוותר כהוא זה על הביטחון, אבל להילחם רק כשיש צורך. להכביד רק אם יש בזה תועלת. לפעול מתוך דחיפות ההגנה הנצרכת ולא מתוך רגשות נקם ושנאה, לא להיסחף לגלי הרוע והשנאה הגואים לקראתם מקרב האויב.

הוא טיפח בהם את החוסן הפנימי האישי, את הגאווה היהודית. הדגיש את החוזק של העם שלנו שלא נגרר אחרי הרוע והשנאה של האויב האכזר.

בתיק שלו היו תמיד סוכריות, מדבקות בשפה הערבית ועוד כל מיני אוצרות. כל דבר שיכול ליצור מעט קירוב, לשבור את הקרח לקשר קל וראשוני בין הלבבות משני עברי המתרס. הקצין הצעיר, אהרן לב טהור, היה פאר היחידה, גאוות השכונה וכמובן גאוות המשפחה.

מרים עצרה לפתע את שטף הזיכרונות שגאו בה.

היא השפילה את עיניה ואמרה בשקט: "משפחה שיש לה בן בצבא, ועוד בקרבי, כל החיים סובבים סביבו, כל החיים הם סביב הידיעות שהכל בסדר איתו. ידיעות שאף פעם לא מצליחות להרגיע באמת. הפחד והדאגה לשלומו מנקרים כל הזמן במוח. בשבתות ובחגים, בלילה וביום, בחופש ובשגרה. אתה יודע, אמא שלי, לא ישנה יותר משעה רצוף במשך כל השנים שהוא היה בצבא.

אם יש מתיחות או ידיעה חדשותית על משהו ביטחוני, הלב רועד... כל צלצול טלפון מקפיץ את כל החושים. תסריטי אימה רצים בראש. אולי חלילה קרה משהו. אולי אהרן נפצע, אולי קרה לו משהו. למה הוא לא עונה? על התרחיש הפסימי אף אחד לא רוצה לחשוב.

הפחד האמיתי של כל הורה, של כל בן משפחה, של כל אוהב: שבמקום צלצול טלפון, יחנה ליד הבית הרכב של קצין העיר. הקצין שמגיע להודיע למשפחה את הבשורה הקשה מכל...

ככל שאהרן התקדם בצבא, המתח שלנו הלך וגבר. היינו בחרדה לשלומו, שהשם ישמור על אהרן הצדיק, שלא ייפגע. שיהיה מי שימשיך את השושלת.

אתה מבין, שמעון, המשיכה מרים בקול הולך ונסדק, הולך ונשבר...

באותו ערב, שמעתי בחדשות של שש - אני זוכרת את השעה כמו היום - על אירוע ביטחוני. הלב שלי הרגיש משהו... הלכתי בלב כבד למכולת לקנות כמה דברים לארוחת ערב. אבא היה בשיעור בבית הכנסת. כשחזרתי, הייתי הראשונה שראיתי אותם...

דמעות חמות החלו לזלוג מעיניה של מרים. הזיכרון חי בעיני רוחה. אחד הזיכרונות הקשים בחייה...

נראה כאילו הכל קורה ממש עכשיו מול עיניה הבוכיות.

גם אני התחלתי להרגיש מחנק בגרון. הבנתי לאן הסיפור הולך. את גודל הטרגדיה, את השבר העצום.

לאחר אתנחתא קלה ומשיכת אף עצובה, מרים המשיכה לספר. ראיתי אותם ראשונה... ראיתי מרחוק. רכב של הצבא חונה מתחת לבניין. הלב שלי פעם כמו מכונת ירייה. צבא מתחת לבניין? קרה משהו לאהרן? בטח יש בלבול. טעות בכתובת. רצתי עם השקיות עד לרכב, הם בדיוק יצאו. קצין עם רופא ורופאה.

ראיתי שהם הולכים לכיוון הבניין שלנו. ידעתי שבכל הבלוק - יש רק חייל אחד. אהרן. אחי הקטן.

רצתי כל עוד רוחי בי. צעקתי: חכו, לאן אתם הולכים. בטח אתם צריכים בניין אחר.

הוא הוציא קלסר גדול, פתח אותו, בפנים היה דף עם התיק האישי של אהרן. אהרן לב טהור, אחי הקטן.

אין טעויות. הבשורה הגיעה אלינו. עלה המוות בחלוננו.

חטפתי לו את הנייר מהיד, קרעתי אותו לגזרים כאחוזת טירוף ומגרוני יצאו צווחות שבר נוראות.

לא יכול להיות... א-ה-ר-ן!...

אהרן... אהרן אחי האהוב והטהור...

אהרן לב טהור איננו. חיה רעה אכלתהו...

מבחן חייו של החייט

קולה של מרים בגד בה, כשחזרו ועלו הרגעים האיומים ההם... הפצע פעור ועדיין שותת דם. היא פרצה בבכי מר, כשהדמעות שלה זולגות על תמונת אחיה הקטן והאהוב שאותה היא לפתה בלפיתה נואשת, ממאנת להינחם על אחיה כי איננו.

גם הגוש בגרון שלי, הפך לדמעות. מי יכול לעמוד מול הלב אשר זעקותיו עלו השמימה באותם רגעים, לב שקול בכיו ממשיך להישמע במסתרים ללא הפוגה...

מרים נרגעה קמעא מהסערה וחזרה לסיפור.

מהר מאוד הגיעו השכנות. הן ניסו להרגיע אותי. לא הבינו למה מרים הרגועה צורחת כאלה צרחות. אבל כשראו את הדף ואת הפנים של הקצין והרופאים - הבינו את גודל האסון. הן הצטרפו לבכיות.

לא היה מישהו מהשכנים והשכנות שלא אהב את אהרן כמו בן שלו. הבכיות היו עד לב השמים, וזעקות השבר גרמו לעוד ועוד שכנים להתקבץ ליד הרכב של קצין העיר הנבוך שעמד חסר אונים עם צוות הרפואה לידו, מנסה להבין כיצד עליו לנהוג במצב הזה.

מרחוק ראיתי את אבא, כשהוא חוזר מבית הכנסת.

כולם ראו שהוא מגיע, והשתתקו. הביטו בו כמו בנידון למוות, ההולך בצעדים מדודים אל הגרדום. דממה ירדה לעולם. איש לא ההין להרים מבט. העולם כמו נעצר מלכת עד שהוא יבין. כאילו אין להצטער צער של ממש לפני שלוי מתבשר.

ראיתי איך הוא מתקרב ומתבונן בפליאה בהתקהלות המשונה מתחת לבניין שלו, רואה את מבטי השכנים והשכנות, את עיניהם האדומות, ואותי - מרים בתו, עומדת ובוכה בהלם, הוא ראה את השקיות של הקניות על הרצפה, ואז פגש מבטו במבטו הנבוך של קצין העיר, הרופא והרופאה לצידו עם מזרקי ההרגעה. עיניו הטובות והתמהות של אבא, התעגלו באימה וצלמוות. הוא החזיר אלי את מבטו, והבין הכל.

הוא הבין מהר מדי. ברגע אחד בודד, הוא הבין שחרב עליו עולמו. הדם אזל מפניו במהירות והוא צנח תחתיו כמתעלף.

זינקתי לעברו כמו עוד שכנים, ושמעתי אותו ממלמל בייאוש מר: ברוך דיין האמת... ברוך דיין האמת...

הרופא הזריק לו מיד זריקת הרגעה ואחרי כמה דקות הם עלו הביתה, לאמא.

הרופאים עלו עם אבא לבית וסיפרו לאמא את הבשורה המרה. אני לא מאחלת לגרועים שבאויבינו את הרגעים האלה. אין שבר גדול מזה. בין רגע, הכל חרב, הכל חסר משמעות. ממשפחה שמחת ומאושרת הפכנו לשברי כלים.

הבשורה התפשטה במהירות. מכל הבניינים נהרו שכנים ושכנות, בזעקות שבר שהפכו במהרה לזעקות זעם. קריאות נקמה עלו חיש מהר, הרחוב הפך להפגנה רועשת.

בירושלים לא מלינים את המת. באותו לילה, בשעה מאוחרת מאוד, התקיימה הלוויה.

בין האלפים שהגיעו ללוות את אהרן לדרכו האחרונה, התבלט איברהים. הידיד המוסלמי ששם נפשו בכפו והגיע גם הוא ללוות את אהרן, למרות הסיכון המוחשי שההמון יכלה בו את זעמו.

היחיד שהספיד היה אבא. הוא לא היה איש דברים וחזר שוב ושוב על המילים:

"אהרן - - - אהרן הלב שלי. אהרן. בן שלי. אבא שלי. אח שלי. אהרן לב טהור, הלב של העולם, מי פגע בך?! איך רצו להרוג אותך? מי הרג כהן כמוך?! לב טהור כמוך???"

אבא השתנק מבכי ויפחות הקהל ליוו אותו ביללה מפלחת כליות. "אהרן הכהן שלי, למה לא לקחו אותי במקומך?... מי יהיה במקומך?! - - - "

השאלה ריחפה בחלל שהפך לרגע אחד לשקט מקפיא דם. אבא לחש שתי מילים: "הכל נגמר".

וקרס - - -

ה'כתבים' טהורי הלב

אחרי שאבא הורד מהבמה בידי מישהו, הגיע איברהים. הוא רצה להגיד כמה מילים.

בקהל פשתה תסיסה קולנית: מוות לערבים, תלך מכאן, רוצח. וכן הלאה.

איברהים לא התייחס לאף אחד. הוא נעמד ליד הרמקול - ואמר: אני מוסלמי, באתי לכאן להודיע לכם שהדת שלנו אוסרת לעשות דברים מתועבים כאלה. א-ללה הרחום והחנון לא יסלח למי שעשה את זה. אני נשבע כאן לפני כולכם, שמי שעשה את המעשה השפל הברברי הזה, אם לא הרגו אותו עדיין, אני אישית אדאג לנקום בו על המעשה השפל".

זה לא הרגיע את הרוחות. קריאות הגנאי המשיכו. אבל אבא שהתאושש מעט השתיק את כולם. איברהים הצליח לצאת בשלום מהלוויה. ראו מה בין בני לבן-חמי.

ל'שבעה' הגיעו אלפי אנשים. בכירי הצבא והממשלה, חברים מבית הספר ומהעבודה, שכנים ומכרים. כולם סיפרו שאהרן היה החבר הכי טוב שלהם.

היו סיפורים לאלפים שלא ידענו. הקלטנו הכל, ואחר כך גם הדפסנו חלק מהדברים.

כשעשינו סדר בחפצים האישיים שלו, מצאנו מחברות שלמות שהוא כתב בנושא טהרת הלב. קח, תקרא. זו הייתה חוברת שאהרן כתב בשנה האחרונה לחייו.

מרים הגישה לי חוברת שאהרן הכין לקראת חוג שהעביר על טהרת הלב, לחבר'ה צעירים שרק התגייסו.

בפתח החוברת, כתב אהרן את המשפטים הבאים: "'וטהר ליבנו', יש בזה דרגות אינסוף. בכל רגע, האדם הוא הריבון על ההחלטה, איך להשתמש עם הלב שלו. איזה תוכן ייכנס ללב שלו. את מה הלב שלו יממש בכל רגע. כמו ברגע הזה. בכל פעם שהלב מסרב להיות כלי לשנאה, מסרב להיות כלי לכעס, מסרב להיות כלי לגאווה, ליהירות, לדחייה כלפי מישהו שונה, הוא מיטהר עוד קצת. הוא מתקדש עוד קצת. ואז נוצר חשק לעוד קצת. הטעם של הטהרה הוא צלול כבדולח, מאיר באור של מתיקות נעימה פנימית את מרחבי האפלה והטומאה, ומימיו הצלולים מפכים בעוז קדוש ומחיים בטללי תחייה את יובש המוות של כוחות הרשע".

אלו מילים כל כך טהורות, שאין ספק שרק לב גדול כמו של אהרן יכול היה לבטא.

הס סנגור

באמצע ה'שבעה' נמצא הרוצח.

ח'ליל אבן קלאון, נער בן 15 וחצי תושב אחד הכפרים באזור רמאללה, נתפס והועמד למשפט בבית משפט צבאי באזור שאהרן שירת בו ונהרג בו. התובע הצבאי, הכיר היטב את אהרן והזמין אותנו לבוא להשתתף במשפט...

למשפט, נסענו אני ואבא. אמא לא רצתה לבוא. לא יכולה הייתה לשאת עוד משא.

כשבאנו, היו שם גם אבא של הרוצח, מוחמד, ועורך הדין מטעם הסנגוריה.

הקטגור הצבאי חמור הסבר החל קורא את כתב האישום. היה מזעזע לשמוע את הפרטים, שלראשונה נחשפנו אליהם בצורה כל כך מפורטת.

מתברר, שח'ליל הכיר את אהרן אישית ועקב אחריו. לקח ממנו ממתקים ומתנות, לא פעם ולא פעמיים.

ביום הארור אהרן הגיע לכפר העוין, וח'ליל ביקש ממנו משהו מתוק. כשאהרן הסתובב להוציא ממתק מהתיק, הוציא ח'ליל סכין ארוכה ודקר את אהרן בליבו פעם ועוד פעם ועוד פעם. והוא לא נרגע. כתב האישום תיאר לפרוטרוט את המקרה.

הרגשנו שרוצחים גם אותנו שוב ושוב ושוב.

חיית אדם. אין הגדרה אחרת.

הסנגור, הבין שאין כאן הרבה מה להוסיף. הוא רק ציין שח'ליל מגיע ממשפחת מצוקה מרובת ילדים, האבא מוחמד הוא טייח שלא מצליח לכלכל את ביתו בלחם ומים, הבן נגרר לארגונים קיצוניים ששטפו את מוחו בשנאה והסיתו אותו לרצח. זהו, פחות או יותר.

מוחמד, האבא, עמד רועד ומבועת וכבש את ראשו בקרקע בבושה. הוא הבין שגורל בנו נחרץ. הוא הבין שכל עונש שיושת על בנו, מגיע לו. לא היה לו מה להוסיף.

הסתכלתי כל הזמן על אבא. ראיתי איך הוא מתכווץ עם כל מילה שנשמעה בכתב האישום, הבנתי שהוא הגיע למבחן חייו. הוא, שמעולם לא שנא אדם, שמעולם לא כעס על מישהו, עמד בצומת הגורלי שבו הבחירה לאן לפנות קשה מנשוא.

מולו עומדת חיית אדם שאחראית להרס חייו ולדורות שלמים שהוקדשו לדבר נשגב שאין לו שיעור.

התביעה עוד לא החליטה איזה עונש לדרוש, בהתחשב בעובדה שמדובר בקטין.

התובע והשופטים, שהכירו היטב את אהרן, היו מזועזעים עד לשד עצמותיהם. חייל עם לב טהור נהרג תוך ניצול ליבו הרחב כאולם.

התובע ביקש הפסקה. הוא ניגש אלינו מחוץ לאולם הדיונים ואמר לאבא: אני מודיע לכם שמה שתרצו לעשות עם השד הזה, כך ייעשה. תגיד מה אתה רוצה שיעשו עם החלאה, אני אדאג שזה בדיוק מה שיהיה. מי שרצח את אהרן, לא מגיע לו להמשיך לחיות, בטח לא חיים בלי סבל. אם אתם רוצים הוא ישב בבידוד בבית משוגעים עד סוף חייו, אם תרצו הוא יהיה בצינוק בעשרים שנה הקרובות, ואני אבין גם אם תרצו שהוא יהיה נכה. יש לנו את השיטות שלנו. תגידו לי מה אתם רוצים לעשות איתו - וכך נעשה.

אבא נכנס לאולם, ניגש למוחמד, אביו של הרוצח, ובמילים פשוטות, מתוך הלב הטהור שלו, אמר לו: מוחמד, הבן שלך הרג את הבן שלי. אין לי הרבה בנים כמו שיש לך. היה לי רק אותו. רק אותו היה לי. הוא היה צדיק... הוא אהב אנשים... לא עשה רע לאף אחד...

אבא התאמץ לדבר למרות דמעות הכאב ששטפו את פניו כשדיבר... ח'ליל - הוא פנה לרוצח - אתה הרגת את הבן שלי... הרי הוא רק רצה לעשות לך טוב, לתת לך משהו טעים, ואתה דקרת אותו בלב. אתה פגעת במשפחה שלי. ח'ליל, אתה קטעת שושלת של אלפי שנים...

אבא עצר מדי כמה מילים כשהבכי לא מאפשר לו לדבר ברצף.

כשאבא התגבר הוא פנה חזרה למוחמד: אני לא מוכן לקטוע את השושלת שלנו.

הלב שלי חייב להישאר טהור. הלב שלי נקי. ככה. כמו אהרן, הסבא שלנו. ויידום אהרן. הלב נשאר נקי לגמרי. אין כעס. אין שנאה...

אני לא רוצה לפגוע בך, לא בבן שלך, לא במשפחה שלך, ואני לא יודע איזה עונש מגיע לח'ליל.

אני רוצה לחשוב על זה. אני מבקש מבית המשפט הנכבד לדחות את הדיון עד למחר.

נקמה צריך לבשל

כל הלילה אבא התהפך במיטה, בבוקר הוא קם עם החלטה. הוא יצא למרפסת, הרים טלפון ודיבר במהירות. אני שמעתי רק שברי מילים. השיחה הייתה מהולה בערבית ובעברית.

שמעתי רק את המילים נקמה, אני רוצה שאתה תהרוג אותו, אני אחכה כמה זמן שצריך.

הבנתי שאבא מתכנן משהו.

משם יצאנו לבית המשפט.

כשהגענו, ביקש אבא מהתובע לבקש שאת מספר השנים שהשופט חשב להטיל על הרוצח, הוא יגזור עליו במעצר בית בביתו של שייח' העונה לשם איברהים. התובע לא אהב את זה. הוא רצה גזר דין אכזרי בהרבה. אבל הוא הבטיח לאבא שהוא לא יתווכח. השופט גזר את הדין: לח'ליל יוצמד אזיק אלקטרוני ובעשרים שנה הקרובות ייאסר עליו לצאת מהבית של איברהים.

פתאום התחברה לי השיחה מהבוקר. הבנתי שאבא יחד עם איברהים מתכננים נקמה אכזרית. לא האמנתי שאבא איבד את ליבו הטהור, אבל לא יכולתי לשפוט אותו. האובדן היה גדול מנשוא.

השופט חתם, וניידת צבאית מיהרה להוריד את ח'ליל, אזוק, בחצר ביתו של איברהים. לאיברהים היה בית גדול בן ארבע קומות, בתוך שטח של חמישה דונם סביב, שהיו בו גם בוסתן רחב ידיים וגינת תבלינים ופרחים עשירה. לח'ליל הוקצה חדר בכניסה לבית, שהיה יחידה נפרדת שנבנתה במקור עבור השומר. היו שם שירותים, מקלחת וחלון גדול לנוף המרהיב של הרי ירושלים.

איברהים קיבל אותו בקשיחות מופגנת. "אתה רוצח", הוא אמר לו. "ההסכם שלי עם הצבא שאתה תעשה בדיוק מה שאני אומר לך. אם פעם אחת תזייף, תועבר לצינוק לעשרים השנה הקרובות. לא כדאי לך להתחכם.

ח'ליל הבין היטב את מצבו. בין רגע הוא הפך מחיית אדם רצחנית לעבד נרצע, צייתן וממושמע.

נאסר עליו לצאת מהמתחם, הוא לא פגש בני משפחה, לא דיבר בטלפון וקיים בדיוק נמרץ את ההוראות שקיבל.

ח'ליל היה נער במצב שקשה להאמין שקיים בעידן המודרני. הבורות הייתה לחם חוקו. הוא כמעט לא ידע קרוא וכתוב, לא ידע חשבון או היסטוריה. כל נושא הלימוד היה זר לו לחלוטין.

הדבר היחיד שידע ח'ליל היא "חכמת" הטיוח, מלאכה שעברה במשפחה מאב לבן. ראשו היה מלא בדרשות רוויות שטנה ששמע מדי יום שישי בכפר נגד היהודים והחובה לרצוח אותם בדם קר.

ח'ליל, לא היה טיפש. להפך. התברר שהייתה בו סקרנות גדולה וצימאון גדול לידע, אבל לא היה מי שיספק לו חומר לימודי בכפר שבו הוא התגורר.

איברהים קבע לו סדר יום קשוח. בחמש בבוקר הוא קם ורץ להכין את חדר התפילה, אחר כך היה מביא שתייה חמה וארוחת בוקר. לאורך היום הוא טיפל בכל צורכי הבית. ניקה וקרצף, תיקן ושיפץ.

אב בית בן פחות מ-16.

איברהים לא הסתפק בעבודות שירות. בכל יום, במשך שעתיים, היה על ח'ליל לשנן קרוא וכתוב. הוא קיבל חוברות ילדים המיועדות לשיפור הקריאה והיה מחויב לעמוד בהספקים קשוחים שנקבעו לו. בערב, הוא נדרש להקדיש שעתיים נוספות לטיפוח הנפש וחיזוק הכוחות החיוביים שבה. הוא למד נגינה, פיסול וחקלאות ואט אט רכש כלים לימודיים שלא היו לו מעולם.

לאחר חצי שנה, הוא שלט בקריאה וכתיבה בצורה מושלמת. ידע לנגן כמה נגינות ואף לשיר לבדו שירים שזכר מהבית.

אבל את איברהים זה לא סיפק.

אחרי שהשלים את השלב הראשון, נקבע עבורו יעד חדש. תוכנית לימודים של שנה וחצי שכללה לימודי אנגלית, מתמטיקה, וכן לימודי שירה עתיקה שהיה עליו לשנן מדי ערב לפני השינה.

ה'ממשיך' נחשף

מרים לקחה הפסקה קצרה מתיאור התפתחותו של ח'ליל ואני ניצלתי את ההזדמנות לברר מאיפה מגיעה המנגינה שליוותה אותי מהרגע שנכנסתי לבית. תחילה חשבתי שמדובר בדיסק שמתנגן, אבל העצירות התכופות ושינויי המנגינות הבהירו לי שמדובר בנגינת אדם. נגינת אמן שהפיקה צלילים שלא מהעולם הזה.

תגידי, שאלתי, מי מנגן בחדר הסמוך.

אהה, היא אמרה. הניגונים, זה משמעון שלנו.

אתה הרי גם שמעון, אקרא לו שיבוא להגיד שלום...

ש-מ-ע-ו-ן!

הנגינה נעצרה. מן החדר יצא נער צעיר, חסון וגבוה, דומה שתי טיפות מים לבחור מהתמונה הממוסגרת. לאהרן לב טהור.

איך הוא דומה לאהרן, אמרתי.

נו, ברור. הוא הממשיך שלו. הוא שמעון לב טהור...

לא סיפרתי לך. התחתנתי כמה חודשים אחרי שאהרן נרצח. בעלי, משה, הוא בן דוד שני שלי, כהן מיוחס גם הוא. לשנינו היה ברור שהבן הראשון שלנו יהיה הממשיך של אהרן שלא זכה להביא ילדים לעולם.

זכיתי ונולד לי בן בכור, אבל רב גדול אמר לנו שאחרי האסון עדיף לא לקרוא לו אהרן. הוא נולד בל"ג בעומר, קראנו לו שמעון. שמעון לב טהור, כמובן.

גם שמעון קיבל את החינוך המיוחד של המסורת שלנו. הוא גדל בצפון בכפר קטן, בדיוק כמו הדוד שלו. גם הלב שלו, הוא לב טהור לחלוטין. שמעון שלנו הוא התקווה שלנו, הוא הממשיך של השושלת. רק לפני שנה וחצי הוא חגג בר מצווה, אבל הוא מתכונן במרץ יחד עם סבא לוי להיות החייט של הכהן הגדול בבית המקדש. הוא כבר יודע את כל הסודות של המשפחה.

אחותו הקטנה, ללי, שגם התחילה ללמוד לתפור לאחרונה, אומרת תמיד ששמעון הוא החייט האחרון שלומד את הסודות לפני ביאת המשיח. אתה יודע, נבואה ניתנה לקטנים, אולי היא צודקת. מי יודע. אנחנו כל כך רוצים לזכות בזכות הזאת...

אני חושבת שללי צודקת. המשיח חייב לבוא. אני רואה בשנים האחרונות איך אנשים כועסים יותר ושונאים יותר ומרגישה שהמשיח ממש חייב לבוא. אנחנו חייבים כהן גדול בבית המקדש. חייבים.

כהן עם לב נקי, שלא יודע לכעוס או לשנוא או לזלזל במישהו, כהן שיאהב אותך תמיד בכל מצב, בכל תנאי, לא חשוב מה תעשה או תגיד.

כשבית המקדש היה קיים, המשיכה מרים, כל יהודי הרגיש את הכהן הגדול בלב שלו. כל יהודי ידע, שיש מישהו בירושלים שתמיד מלא אהבה אליו בלי הגבלה. אבא אומר תמיד שאנחנו, הכהנים, צריכים לברך את עם ישראל באהבה. זה לא רק שאנחנו נאהב את עם ישראל, אלא אנחנו מברכים את עם ישראל שיהיה מבורך במציאות הזו של אהבה, שכל יהודי ירגיש אהוב באהבה ללא תנאי, לפחות מאדם אחד בעולם. מהכהן הגדול.

שמעון שלנו זוכה היום להמשיך, עד שנזכה שיבוא הכהן הגדול.

כדאי לך להיות חבר שלו, אמרה מרים וצחקה לראשונה מאז שנפגשנו, צחוק גדול ומשוחרר... 

האווירה שהתחממה, השכיחה את הלחץ, וכבר נשלף האלבום של בר המצווה, להראות לי את כל המשפחה... תמונות המספרות חיים שלמים שהשתנו.

איך לוי הזדקן...

דפדפנו באלבום, ופתאום ראיתי תמונה מוזרה קצת. ערבי מבוגר, לבוש בבגדים מסורתיים, מחזיק רמקול בידיו והקהל כולו מתבונן בו פעור פה.

מרים ראתה שאני מתעכב על התמונה ומיהרה לומר: זה איברהים שלנו.

זה אני מבין, אמרתי. אבל למה כולם כאן בהלם.

כבר באמת מאוחר, אמרה מרים, אספר לך בקצרה.

הנקמה הושלמה

לפני בר המצווה, אבא ביקש שנלך אל השייח' להביא לו הזמנה הביתה, לכבד אותו. כמובן שמדובר על ביקור של כמה שעות. הכנסת האורחים של איברהים לא מאפשרת לעזוב את הבית אחרי שעה או שעתיים. זה אירוע שנמשך כמעט חצי יום.

כמה שבועות לפני בר המצווה, מצאנו את עצמנו, אבא, אני ושמעון שלנו, עומדים בפתח ביתו של שייח' איברהים עם הזמנה בידינו.

ומי פותח לנו את הדלת? ח'ליל מיודענו, השמש הכלוא, שהפך למשרת כנוע ונאמן.

אני חשבתי שהנקמה המובטחת תגיע הרבה קודם, אבל זכרתי שדיברו על כך שהנקמה תיקח זמן. צריך לבשל אותה כמו שצריך.

למרבה האבסורד, האדם הראשון שאיתו הותר לח'ליל לשוחח - חוץ מבני משפחת השייח' - היה דווקא שמעון שלי. ושמעון, שלא ידע את העבר של ח'ליל, היה בין רגע לחברו הטוב ביותר.

ח'ליל השתנה מן הקצה לקצה. הוא היה רחוק 180 מעלות מהמקום שבו פגשתי אותו בפעם האחרונה. הוא הפך לאדם. אדם משכיל ורגיל. נפשו התפתחה, והוא הפך להיות בן אדם מן היישוב.

לאורך כל שעות הביקור ישב שמעון עם ח'ליל. הם דיברו אחד עם השני, והתפעלתי מכך שח'ליל לא התכחש לעברו. הוא סיפר לו שבנערותו הוא היה בשפל המדרגה ועשה דברים עליהם הוא מתחרט כל יום. ח'ליל הראה לו איך להמציא משחקים מיוחדים מחֵמר, לימד אותו קצת ערבית, קסמים וזריזות ידיים. הם אפילו הספיקו לנטוע עץ ביחד, דיברו הרבה על התנ"ך ועל מוזיקה, על חקלאות ועל הנפש האנושית...

ח'ליל הסביר לו שהוא חייב להישאר כאן, עד שיקבל אישור שהתיקון שלו הסתיים. הוא סיפר לו שאיברהים השייח' אמר לו שביום שהתיקון שלו יסתיים הוא יקבל שם חדש שינתק אותו מהעבר הרצחני וייתן לו תקווה לחיים אחרים.

לפני שיצאנו שאל שמעון את איברהים, מתי ח'ליל יסיים את ההכשרה שלו.

איברהים חייך ואמר: יגיע הזמן, שמעון. יגיע הזמן.

אחר כך הוא לקח את אבא לצד ולחש לו: זהו, אני חושב שאנחנו מוכנים. עברו מספיק שנים. אמרתי לך - לנקום על אהרן ייקח זמן, אבל הגיע הזמן.

לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. זכרתי מצוין את השיחה ששמעתי בליל המשפט, את ההבטחה של איברהים לנקום ולמרות שלא היה לי ספק בטוהר ליבו של אבא, לא היה לי מושג מה הם מתכננים.

כשיצאנו, אמרתי לאבא: "אני אף פעם לא מתערבת, אבל אני רק מבקשת, אל תעשה משהו שיפגע בבר המצווה של שמעון".

אבא חייך: "מרים, עכשיו הגיע זמן הנקמה האמיתית. הגיע הזמן".

נכנסו לרכב ונסענו.

אצלנו, בשמחות, מגיעים ערב-רב של אנשים. בליל של לקוחות, שכנים, נכבדי העדה, חברים נסתרים של אבא ועוד ועוד. כשאיברהים נכנס לאולם, אף אחד לא הרים גבה. כשאבא ביקש ממנו לדבר, אנשים כבר הסתקרנו.

זה מה שהוא אמר בתמונה שאתה רואה פה: "לפני 14 שנה נשבעתי, כאן, לא רחוק מהאולם היפה הזה, שאני אדאג אישית לנקום על הרצח הנורא של דוד החתן, אהרן לב טהור. היום באתי לקיים את השבועה. אני רוצה להודות לחבר שלי, לוי לב טהור, שעזר לי לקיים את ההבטחה.

"אתם יודעים, היו כמה אפשרויות לנקמה. התובע והשופט הסכימו להשית על ח'ליל, הרוצח, כל עונש שלוי היה מבקש. אבל לוי בחר בדרך אחרת. הוא ביקש ממני שאני אעניש את הרוצח בצורה מקורית. להרוג את הרוצח שבו. הוא לא רצה לנקום בַּאיש, הוא רצה לנקום בשנאה שהוא היה משועבד לה. הנקמה הכי גדולה בעיניו של לוי, היא לגנוב מישהו ממחנה הטומאה והשנאה ולהעביר אותו למחנה האהבה. להרוג כל זכר של שנאה, של כעס, של בורות, של רציחה...

"במשך ארבע עשרה שנה, אני, יחד עם לוי החייט, דואגים יום יום להרוג את מי שהיה הרוצח. להרוג את הבורות שלו, את השנאה שלו. זה לא היה קל. היה צריך לשנות אותו מהיסוד, לעקור ממנו את השורשים של הטומאה שהוחדרו בו מהיום שהוא נולד.

"היום, בבר המצווה של שמעון - שממשיך את המסורת ואת השושלת - אני יכול להכריז בפה מלא יחד עם לוי לב טהור: המשימה הושלמה. הרוצח השפל שהרג את אהרן איננו. הוא מת ולא יחזור עוד לעולם.

"במקומו נולד מישהו אחר, מישהו שנולד מחדש.

"בשבוע שעבר, כשלוי הגיע להזמין אותי לבר המצווה, החלטנו ביחד שבליל בר המצווה, ייוולד הרוצח מחדש.

"הוא מקבל מהיום שם חדש, לוי בחר לו את השם. אני אתרגם לכם את המשמעות: סאלם - זה שלום, עבד אל סאלם - זה עבד של השלום. אין יותר ח'ליל. מהיום יש לי בבית את עבד-אל-סאלם. עבד השלום. זאת המתנה שסבא לוי נותן לנכד שלו שממשיך את השושלת. נקמה אמיתית כמו שרק לב טהור כמו שלו יכול לנקום..."

הייתי בהלם, וככה גם כל הקהל. תראה בתמונה איך אנשים יושבים המומים.

הנורמלי האחרון

יכולנו לדבר עוד שעות, אבל הלחץ של החג והסדינים שעוד חיכו לידיים המומחיות של מרים, לא אפשרו לנו להמשיך את השיחה.

תוך כדי שאני ממתין בסלון שמרים תסיים את המלאכה, חשבתי על שמעון. שמעון לב טהור. ילד שממשיך מסורת ארוכה של אלפי שנים. זכרתי את הגילוי של סבא שלו בחנות, את הדיון האם ילד כזה יכול לגדול נורמלי, האם ההתפתחות הרגשית שלו תקינה או שהוא נכה לנצח.

שוחחנו מעט, וגיליתי דבר פלא. שמעון הוא ילד נורמלי, נורמלי יותר מכל הילדים שאני מכיר. הוא כבר גדל אחרת לגמרי מהדוד שלו. הוא מפאר את ה'מזרח' של אחת מהישיבות המצוינות בירושלים, עדיו לגאון ולתלמיד חכם מופלג, תפארת העדה והמשפחה כולה, הוא כמובן מבין הכל, יש לו חוש הומור נהדר, חכמה וכישרון. אבל מה שבאמת מיוחד אצלו היא היכולת להגיב על כל אירוע, בדיוק איך שהוא רוצה. הוא לא מחויב לאף כלל או מחויבות חברתית.

כשמדברים איתו, יש איזה סוג של קסם באוויר. הוא כאילו 'מנקה' את האוויר בעצם נוכחותו. כשהוא נמצא באזור, נשכחות התלונות והמצוקות, נעלמים הלחצים והדאגות. בשיחות איתו היה משהו נקי, טהור. אתם יודעים מה, אולי אפילו קדוש.

ראיתי אותו פעם אחת בלבד. שוחחנו שיחה קצרה, אבל למרות פערי הגילאים, אני מרגיש שהוא החבר הכי קרוב שיש לי. עצם הידיעה הזו, שיש יהודי בעולם, שמתי שאפגוש בו, ולא משנה מה אמרתי או מה עשיתי, מה מצבי הרוחני או הגשמי, הוא יקבל אותי - או כל אחד אחר - בדיוק כמות שאני. לא יכעס ולא ישנא לעולם, מספיקה כדי לקבל את הרגשת החברות הנעלה ביותר בעולם.

זהו. רציתי רק לספר לכם עליו.

כשאני נזכר בו, הלב פועם בצורה אחרת. אולי זו פעימה מ'פעמי משיח' אם להאמין לנבואתה של אחותו הקטנה, ללי התופרת, אולי יש בזה משהו.

בכל פעם שאני נזכר בשמעון, אני נזכר בפעימות הלב הכמוסות בלב-עמנו מזה אלפיים שנות גלות וייסורים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הלוואי והלב הטהור הזה יביא אלינו את האור של הלב הגדול של הסב הגדול, אהרן הכהן, וצאצאיו הקדושים כהני השם, לנשמת אומתנו.

הלוואי והלב הזה יאחה את הקרעים של לבבות כולנו באחוות אמת, הלוואי והלב הזה יביא את קול התור שיבשר את פעמי גאולתנו הקרובה והשלמה. אמן.

לב טהור ברא לי אלוקים - ורוח נכון חדש בקרבי.

ערב יום הכיפורים, תשע"ט.

• • • • •

רבים מהקוראים רוצים, מטבע הדברים, להכיר את גיבורי הסיפורים. הרבה בקשות קיבלתי במהלך השנים לחשוף את הגיבורים שכיכבו בסיפורים שסופרו מעל גבי במה זו. שתי בעיות יש: בדרך כלל, הגיבורים לא רוצים להיחשף, והבעיה העיקרית שלא זו המטרה.

אם אתם רוצים להכיר את שמעון לב טהור, חפשו אותו בתוככם. בכל אחד מאיתנו יש לב טהור שיכול להיחשף. ואם הידיעה, שבדור שלנו, בירושלים עיר הקודש והמקדש, יש כהן צעיר שליבו טהור כבדולח והוא יקבל אתכם תמיד באהבה ללא תנאים, תגרום לכם למצוא את הלב הטהור שבתוככם - והיה זה שכרי. 

  • הסיפור המלא מתפרסם בגיליון החג של 'משפחה'
(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)
(צילום: חיים גולדברג - כיכר השבת)