אאא
 

בפרשת וישלח אנו למדים על התמודדותו של יעקב אבינו ע"ה, עם האתגר ממנו חשש שנים רבות, והוא המפגש עם עשיו אחיו.

נאמר בספרים הקדושים [1] כי התמודדותו של יעקב אבינו ע"ה, מסמלת את התמודדותו ברצף הדורות של עם ישראל בכלל, ושל כל יהודי בפרט.

לפיכך, עלינו לדלות מן הפרשה את דרכי ההתמודדות אותן נקט אבי האומה, בשאיפה לרכוש כלים מעשיים והשקפה נכונה כיצד להיערך לקראת המערכה הגדולה כנגד אותה מידה המתגלמת במציאות בעשיו ובזרעו.

והנה, מתוך השאיפה הנ"ל, בגשתנו אל הפסוקים, בקשנו לעמוד על מספר שאלות:

ראשית, מצאנו בתפילתו של יעקב בטרם נפגש עם עשיו, שפנה אל בורא עולם בבקשה: 'הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו'. הנה כפילות זו דורשת הבנה - מדוע נאמר פעמיים "מיד" אחי "מיד" עשיו[2]?

שאלה שנייה היא גבי שרו של עשיו. מדוע בא להלחם עם יעקב אע"ה דוקא בהיותו טורח עבור פכים קטנים?

שאלה שלישית, על הכתוב "ויותר יעקב לבדו" – מדוע נשאר לבדו? הרי היו באמתחתו עבדים רבים שיכלו ללוותו ולשמשו. ועוד קשה, כיצד מצא יעקב אבינו היתר להישאר לבד, והרי הגמרא אומרת בפירוש שאסור לצאת יחידי לבד במדבריות בשעת סכנה?

וכן, מה ההפרש יש בין סגולת השם 'יעקב' לסגולת השם 'ישראל'? מה ההבדל בין הבחינות הללו?

עוד יש לבאר מדוע נפגע יעקב דוקא בגיד הנשה? ובכלל מהו המאבק, ומדוע עד עלות השחר, ומה מסמל כף הירך?

שתי בחינות במלחמת שרו של עשיו עם יעקב

הנה  מבאר ה"בית הלוי", שהמלחמה של שרו של עשיו עם יעקב אבינו היתה בשתי בחינות. בחינה אחת היתה "מיד אחי" והבחינה השניה היתה "מיד עשיו". עשיו ידוע כרשע, כרוצח, נואף ועובד עבודה זרה וכו', ויעקב אבינו פחד כמו שכתוב "ויירא יעקב מאוד ויצר לו", שפחד שמא ייהרג על ידי עשיו שכן הוא ידע שעשיו רצה כבר מלפני שנים רבות להרוג אותו, ובגלל אותו פחד חילק את משפחתו לשני מחנות, והכין את עצמו לדורון לתפילה ולמלחמה וכמובא בחז"ל.

אמנם, מלבד אותו הפחד מן המלחמה, עוד חשש יעקב אבינו שמא יתנהג אתו ב"אחווה", שמא יחבק אותו ויכבד אותו, ושמא המלחמה

ולכאורה הפחד מן האחווה יותר איים על יעקב מאשר הפחד מן המלחמה, שהרי בתפילתו אמר "הצילני נא מיד אחי" ואחרי זה "מיד עשיו". מכאן שהפחד שלו מאותה "אחווה" מסוכנת קדם לפחד שלו מהמלחמה עם "עשיו" כהיותו עשיו אויבו[3]!

מלחמת ה"אחווה" באספקלריה היסטורית

אם נסתכל במהלך כל ההיסטוריה של עם ישראל, אנו מוצאים שהגויים (מזרעו של עשיו) באים למלחמה נגד עם ישראל – פעם במלחמת חיצים וחרבות ופעם במלחמת תרבות, היו תקופות של "פוגרומים" קשים ונוראיים מצד הגויים שקמו על עם ישראל, תאוות הרג ורצח מטורפים ובלתי מוסברים של הריגת כל מה שנקרא בשם "יהודי" בדרכם, והיו תקופות של "אחווה" בהן הורשו היהודים לצאת ולגור ביניהם ולהתערב בהם עד שלמדו ממעשיהם והגיעו להתבוללות נוראית שאין לתאר ולשער! בין כך ובין כך, המטרה היא אחת – הכחדת והשמדת זכר עם ישראל מהעולם. עברנו פוגרומים פעמים רבות וחווינו שואה נוראה ואיומה להכחדת והשמדת העם, ועברנו שואה לא פחות מאיימת, חמורה וכואבת, והיא שואה רוחנית המאיימת לטשטש כל זכר ליהדות מעם ישראל רח"ל[4].

ה"כלי יקר" על מלחמת שרו של עשיו עם יעקב

בביאור מהותו של המאבק בין יעקב לעשיו מצינו גישות במפרשים, הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל דעות המפרשים, אמנם רציתי להתמקד בביאורו של ה"כלי יקר" ולהלן תקציר דבריו הנפלאים:

מלאך זה (שנאבק עם יעקב) הוא סמא"ל שרו של עשו, כי כל חפצו וישעו לסמא עיני האדם ולהכותו בעוורון ולעשותו סומא מעין השכלי, עד אשר לא יוכל הרואה לראות במראות האמת לבא ולראות פני ה' ולבוא בסוד ה' ליראיו בסתרי התורה, וכו'. ועם האיש השלם בכל מעשיו אין לו שום שייכות ועסק כי לא יכול לו כלל, אך בזמן שהאדם מעצמו פותח לו פתח קצת ופורץ גדרו אף בעבירה קלה, אז מיד מזדווג לו היצר הרע ואומר לו אך עצמי ובשרי אתה וכו'. אך כשראה שיעקב פרץ גדרו קצת ביציאה זו (אחר רכושו - פכים קטנים), כי חנן אותו אלקים ונתן לו את כל ורוב עושר ונכסים וכבוד ויעקב יצא מגדר ההסתפקות קצת, ובעבור דבר מועט האחוז בחבלי בוז נותר במקום סכנה לבדו, אז אמר סמא"ל האח מצאתי און לי מאחר שיעקב התחיל בקלקלה ועשה את עצמו קצת עוור מעיניו, כי מי עוור כמו אוהבי הממון וכו'. אז אמר סמא"ל הנה עת לקרב ועת לחבק אליו. עכת"ד. הנה מתוך אחיזה קלושה לכאורה בעולם החומר, ראה שרו של עשיו שעת כושר לצאת למתקפה, בשאיפה לנצח את יעקב אבינו ולהוסיף לו טומאה למלאות עיניו אבק ועפר כדי שיהיה סומא מכל וכל גם מעין השכלי[5].

היוצא מדברי ה"כלי יקר" הוא כפי שפי' הבית הלוי שיעקב פחד מהתנהגות ה"אחווה" של עשיו, ובלי משים לב, עצם העובדה שחזר על פכים קטנים כביכול עוררה קשר ודביקות למידתו של עשיו, ומתוך כך ראה שרו של עשיו להלחם בו.

ויסוד זה עולה עם דברינו לעיל, שתכלית הסכנה טמונה דווקא באחווה ובקריצת העין של בני עשיו.

ב' בחינות - מלחמה ואחווה - גם מפרש"י

הנה רש"י בפירושו לחומש בפרשתינו הביא ב' הבנות ברובד הפשט לביאור מילת "ויאבק" וז"ל: מנחם פי' האחד ויאבק ל' ויתעפר, שמתאבקים זה עם זה מעלים עפר וכו'. ול"נ שויאבק לשון ויתקשר, שכן דרך שניים שמתעצמים להפיל איש את רעהו. שחובקו - ואוחזו בזרועותיו. עכ"ל.

 

ונראה לבאר, ששני הפירושים אלו הם ב' הדרכים שהזכרנו לפי הבית הלוי בדרכי מלחמתו של עשיו: המלחמה הרגילה, החזיתית, להרוג ולאבד – בחינת "מיד עשיו", והבחינה של האחווה "מיד אחי".

הפירוש הראשון – ויתעפר – שמעלים עפר בבחינת "עשיו". והפירוש השני שאבק מתחלף ביעקב אבינו ע"ה עם חיבוק, זה אותו חיבוק של האחווה של "מיד אחי".

- מאבק לדורות -

הנה מאבקו של יעקב עם שרו של עשיו נמשך "עד עלות השחר", וכמש"כ הזוהר עד הגאולה העתידית. ונמצא שמאבק זה טרם יבוא אל קיצו, ויעקב יאלץ להמשיך ולהתמודד עם ב' בחינות אלו - מלחמה ואחווה - עד יבוא גואל[6]. והנה במאבק זה מצינו שיצא יעקב צולע ומשום שאכן הצליח שרו של עשיו לפגוע בו.

כאמור לעיל בריש דברינו, יעקב אבינו מסמל את כללות ישראל ולכן צליעה זו נותנת אותותיה לדורות בהתהוות עם ישראל, ובמהותו של הכלל ישראל. "נגע בכף ירכו" – אלה הם יוצאי ירכו של יעקב אבינו, הלוא הם בניו ובני בניו עד סוף כל הדורות שבהם כן הצליח לפגוע באותה נגיעה [7].

פגיעת המלאך בהתהוות עם ישראל לדורות

באותה הצליעה, היא היא פתח פתח לכל אותם צדוקים ובייתוסים וכופרים ומתיוונים ושבתאים ורפורמים שיעמדו בכל הדורות, וזה על ידי אותו "אבק" שעולה עד כסא הכבוד!

ולפי"ז יש לבאר שינוי השם שקיבל יעקב אבינו אחר האבקו עם שרו של עשיו, וכפי שמבואר במפרשים שיעקב זה בחינה פרטית וישראל זה בחינה כללית!

השם יעקב מסמל את המאבק הפרטי - "וידו אוחזת בעקב עשיו - על כן קרא שמו יעקב" על שם "ויעקבני זה פעמיים" וכו', ר"ל שזהו האתגר הפרטי של יעקב אבינו נגד הס"מ[8].

לעומת זאת, ישראל הוא ר"ת 'יש ש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה, המורה על הכלל.

שם זה קיבל יעקב אבינו ע"ה אחרי האבקו עם שרו של עשיו בבחינת כללות ישראל, ובא לרמז על מאבק האחווה שמתלבה ככל שגדלה הקרבה לגויים יחד עם שפע גשמיות וחופש. "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", אלהים – דהיינו כביכול דת אחרת, שפע הגשמיות והעולם הזה שמציע העולם המערבי, ו"אנשים" דהיינו המלחמות, ואז "ותוכל". ודו"ק.

תמכין דאורייתא – דבקות בלימוד התורה

הנה הזוהר הקדוש כותב על הפסוק "ויגע בכך ירך יעקב": "וְחָמָא לֵיהּ תַּקִּיף בְּכֹלָּא (ראה אותו שרו של עשיו שיעקב חזק בהכל). דְּרוֹעִין מִסִּטְרָא דָא וּמִסִּטְרָא דָא דְּאִינוּן תָּקִפִין גּוּפָא דְּאִתְתַּקַּף בֵּינַיְיהוּ, וְחָמָא תּוּקְפָא דְאוֹרַיְיתָא וְאִתְתַּקַּף בְּכֹלָּא, כְּדֵי וַיַּרְא כִּי לא יָכוֹל לוֹ. מָה עֲבַד? מִיָּד וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, דְּאִתְחַכַּם לְקֳבְלֵיהּ. אָמַר כֵּיוָן דְּאִתְּבָרוּ סָמְכִין דְּאוֹרַיְיתָא, מִיָּד אוֹרַיְיתָא לָא אִתְתַּקַּף (שאמנם התורה שלו היתה חזקה מאוד מאוד, אבל ברגע שנשברו אותם "תמכין דאורייתא" אז תורתו כביכול נחלשה ואז הוא יכל עליו, ולכן רצה שרו של עשיו לפגוע ב"רגליים" שהם התומכים של התורה). וּכְדֵין יִתְקַיַּים מַה דְּאָמַר אֲבוּהוֹן, הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו. (בראשית כז) וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ".

הנה אנחנו תמיד למדנו - וכך נתנו לנו להבין - שה"תמכין דאורייתא", הלוא אלו הם הגבירים והעשירים שמחזיקים ותומכים בתורה, הם – לעתיד לבוא – יישברו, וזה ציער במאוד כביכול את יעקב אבינו. ואמנם בדור שלנו רואים את ההפך, שברוך ה' כמה ממון הולך לתורה לישיבות ולכוללים! ולכאורה איפה ה"ויאבק איש עמו" אלו תמכין דאורייתא? הרי לא היה קיים מושג כזה של צדקות בעם ישראל כמו שיש כיום, ואין בזה שום ספק! אלא שהעניין הוא לא הבעיה של ה"תמכין דאורייתא", זה לא העניין של הגבירים.

אל יסוד הפגיעה ב'תמכין דאורייתא' יתכן והוא שונה מן ההבנה הפשוטה, ונסביר העניין: כאשר ראש כולל מכתת רגליו ונוסע לחוץ לארץ, והוא נכנס לאיש עשיר גדול מאוד, ב"ה, והוא מספר לו שיש לו כולל עם כך וכך אברכים, וכך וכך התקציב שלו החודשי, והוא מוציא את הפנקס צ'קים שלו וכותב לו סכום מסויים, אפילו אם הוא נתן צ'ק שמן של עשרת אלפים דולר שנשמע הרבה ומכובד במאוד, האם יחשוב מאן דהו שהנה אותו ראש כולל יכול לחזור לארץ ישראל וללמוד בנחת ובכך נפתרו לו כל בעיותיו? בודאי שלא! הוא אמנם נתן תרומה חשובה, אבל אם אותו ראש כולל יעיז ויאמר לו "אבל מה אעשה עם השאר"? יאמר לו אותו גביר מה אתה רוצה? זה הישיבה שלך, תמשיך ללכת ולעבוד ולאסוף אצל שאר עשירים וגבירים! [ואם חס ושלום אותו ראש כולל ימשיך להעיז פניו ולטעון בפניו, אבל למה לבית שלך אתה לא אומר אותו הדבר? כי לבית שלך אתה מרגיש אחריות! משמע מכאן שלתורה אתה לא מרגיש מספיק אחריות! ולכן אתה טוען שזה הישיבה "שלך" וזה הכולל "שלך"! הרי שיש פה בעיה כיום שה"תמכין דאורייתא" נמדד במי לוקח את האחריות על התורה!].

זה היה ה"קליפה" של עשיו, שמכניסים לנו את העניין ה"חיבוק" של החומריות, ואז אנחנו שוכחים מי לוקח את האחריות על התורה!

אחריות בלימוד התורה

כל אברך חייב לשאול את עצמו, האם כשהוא בא ללמוד בכולל, האם הוא בא לשבת וללמוד כדי להבין את הסוגיא על בורייה ולדעת אותה טוב ותו לא, או שאני בא לכולל משום שאני מרגיש אחריות על כך שיש יהודים רבים בעולם לאלפי רבבות שזקוקים לתורה שלי לחיותם הפשוטה. גם כאלו שכבר יושבים ב"ה ולומדים תורה, כמה יודעים את הש"ס כמו שצריך? הרי זו אחריות! התורה נמצאת, יש לנו חיוב מדין "והגית בו יומם ולילה" ללמוד את כל התורה כולה! ונכון שכלפי שכר הקב"ה נותן לנו שכר לפי היגיעה ולא לפי ההספקים, אבל למעשה – הרי התורה שלנו! עד כמה אנחנו אחראים בה!? כמה אנחנו מרגישים עליה אחריות?! ולצערנו, הנה אברך יכול לבוא לכולל ולומר אני אשב ואשתדל כמה שיותר, אבל אין זה מספיק כי הוא חייב לשים על לבו ועל דעתו שאחריות רובצת עליו ללמוד את הסוגיא ולזכור את הכל! זו אחריות!

הנה ה"חפץ חיים" פעם סיפר שפעם אחת באה והציעו שידוך, בתו של גביר גדול, לבחור שסיים בגיל 14 את הש"ס. ואחרי כמה ימים התברר שהוא לא בן 14 אלא בן 15 ומשום כך הם בטלו את השידוך, כי לגמור את הש"ס בגיל 15 זה לא גדלות! הרי שפעם ידעו שיש את היחידי סגולה שיושבים ולומדים, אבל אותם יחידי סגולה ידעו שזה כל מה שעניין אותם ולא שום דבר אחר! והיום, בדורנו, האם אנחנו מרגישים את זה?

אחריות במתן צדקה אפי' לכוללים אחרים

לפעמים נכנסים לכאן ואוספים כסף לצדקה למטרות אחזקת תורה ותמיכה בבתי מדרשות מרחבי הארץ. יתכן ובתוך תוכי יעלה קול פנימי חלש שיטען "למה שאני אתן לו?! גם אני צריך לדאוג לאברכים שלי!! מאיפה אני אתן לו?!"...

ארור אשר לא יקים – ביאור השערי תשובה

אמנם מצינו בזה דברים תקיפים בשם הרבנו יונה ב"שערי תשובה" פרק ג' אות י"ט: "ודע כי נתחייב הנברא להיות ציר נאמן ועבד משכיל בכל מלאכת עבודת אדוניו, והפועל הנאמן יהיה מהיר במלאכתו וישגיח על מלאכת הפועלים חביריו, ועיניו על דרכיהם לראות אם באמונה הם עושים ויזהירם ויודיעם את המעשה אשר יעשון, כי חפצו ורצונו אשר תעשה מלאכת אדוניו בלא רמיה, על כן יחזיק ידי עושי המלאכה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (ירושלמי סוטה פרק ז, הלכה ד): "ארור אשר לא יקים" - אדם שלמד ושנה ולימד לאחרים וקיים את התורה ויש בידו כח להחזיק ידי העוסק בתורה ובמצוות ולא החזיק הרי הוא בכלל 'ארור אשר לא יקים'", עכ"ל. והכוונה שאותו אחד שלא דואג ויש בידו יכולת, עליו להוציא ממה שיש לו ולתת.

והנה אם אשתו של אברך מתקשרת ומספרת שיש נזילה רצינית בבית, והברז התפוצץ וכו' ואין לו כסף, הרי הוא ילך ויתרוצץ וימצא הלוואה וידאג שהכל יתוקן! מדוע? משום שאחריות רובצת עליו! והוא הדין גם בהבאת אוכל לשבת לביתו כל אחד מבין שעליו למצוא הלוואה של מאה או מאתיים ₪ כדי לקנות מצרכים לשבת, וזאת – משום שרובצת עליו אחריות!

מאידך, כשאדם מבקש צדקה להחזקת תורה בכולל פלוני שבמשבר או ישיבה פלונית במשבר, הרי הוא לא יקח הלוואה בשבילם! ומדוע לא? אולי האחריות של התורה בעם ישראל מוטלת גם עליו! וזה כולל בכל הדברים והכל קשור האחד בשני.

ויסוד הדברים הוא שהכל היה המאבק של שרו של עשיו עם יעקב. המאבק של שרו של עשיו עם יעקב היה באופן החומרי להוציא אותו, לחבק אותו, להראות לו קצת את מטעמי העולם הזה ועל ידי זה להוציא ממנו את הרגש של האחריות על לימוד התורה.

מה בין איסור גיד לנגיעת המלאך בכף ירך יעקב?

שרו של עשיו לא יכל ליעקב עד שנאלץ לפגוע בכף ירכו בסוף המאבק. בעקבות כך נצטוינו שלא לאכול את גיד הנשה. והשאלה ששאלנו היא, מה הקשר בין הדברים? הנה הגמרא בחולין מביאה מחלוקת האם יש בגידים בנותן טעם או אין בגידים בנותן טעם. ואנחנו פוסקים הלכה למעשה שאין בגידים בנותן טעם, ולכן אם נצלה הגיד ביחד עם בשר אחר, אוסר רק כדי קליפה (אלא אם כן הבשר שמן ויש בו שומן). כלומר, הנה באה התורה ואומרת ששרו של עשיו תמיד יבוא ויחבק את יוצאי ירך יעקב וינסה לקרב אותם ולהראות להם את מטעמי העולם הזה, וירצה למושכם לבוא ולגור יחד.

אבל התורה באה ואומרת, שבסך הכל מה שהצליח המלאך במאבקו - זה בגיד הנשה. לפיכך, במלחמה הזאת התלויה בגיד הנשה אין שום טעם, וכל מה שמנסים לתת להם את החומריות ולנסות לקרב, זה בדבר שבאמת בסוף אין לו שום טעם לואי! וזהו היסוד שאנחנו צריכים לזכור תמיד באיסור האכילה הזאת של גיד הנשה.

ולצערנו הרב, כשהייתי בחו"ל ארע הפיגוע הרצחני בהר נוף והיה פיגוע מחריד מאוד, ויצא לי לחשוב – הרי עד עכשו היו, לא עלינו, הרבה פיגועים, אבל רוב הפיגועים היו ברחוב, באוטובוסים, בדקירות, בדריסות, מה שהם דברים מחרידים מאוד מאוד לעצמם, אבל עכשו כביכול הקדוש ברוך הוא נותן רשות להשחית בתוך בית כנסת של אנשים מתפללים, והארבעה שנבחרו נראים אנשים גדולים שכל חייהם עמלים בתורה, וחס ושלום מי אנחנו שנוכל לדבר – אבל יכולה להתגנב שאלה בלבנו למה הקדוש ברוך הוא בחר שהפיגוע הזה ייעשה דוקא במקום כזה ובאנשים כאלה דוקא?! למה נתן רשות להשחית בתוך בית כנסת ובית המדרש?!

ונראה, שלצערנו, שרו של עשיו הגיע אלינו בדור הזה עד בית המדרש, עד בית הכנסת, גם במקום הכי הקדוש אנחנו קצת לומדים ממעשיהם של הגויים.

ודבר ראשון שאנחנו צריכים לקחת על עצמנו לתשומת לבנו הוא שכל אחד חייב לחשוב וליישם את הדבר הזה ולחשוב כל אחד לעצמו איפה הוא צריך לחזק ולהתחזק. שבת שלום.

 



[1] מהר"ל בכמה מקומות (ראה גור אריה פ' תולדות), וכן בנתיבות שלום לאדמו"ר מסלונים.

[2] כן הקשה גם ה"בית הלוי". אכן איתא בזוהר הקדוש (ח"א דף קס"ט ע"א): "הֲדָא הוּא דִכְתִיב הַצִּילֵנִי נָא מִיָּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו כִּי יָרֵא אָנֹכִי אֹתוֹ פֶּן יָבֹא וְהִכַּנִּי אֵם עַל בָּנִים. מִכָּאן, מַאן דְּצַלֵּי צְלוֹתֵיהּ דְּבָעֵי לְפָרְשָׁא מִלּוֹי כְּדְקָא יְאוּת", כלומר, כל מי שמתפלל – צריך לפרט את בקשותיו בדיוק, וממשיך (שם): "הַצִּילֵנִי נָא - וְאִי תֵימָא דְהָא שֵׁזַבְתְּ לִי מִלָּבָן. מִיַּד אָחִי. וְאִי תֵימָא קְרִיבִין אוֹחֲרָנִין סְתָם, אַחִין אִקְרוּן (כלומר, הרי ישנם הרבה קרובים במשפחות שנקראים "אחים", לזה פירט יעקב אבינו). מִיַּד עֵשָׂו. מַאי טַעֲמָא, בְּגִין לְפָרְשָׁא מִלָּה כְּדְקָא יְאוּת". הרי שכל מי שמתפלל צריך לפרש בדיוק ולפרט את בקשותיו. ויסוד זה מתבאר גם במדרש [אסתר רבה פרשה ז' פרשה י"ט]: "משל לאדם שהיה מהלך בדרך מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסוליה אמר הלואי הוה לי חד חמר עבר עלוי חד רומי דילדית חמרתיה חד עולאי א"ל סב ארכב הדין עולאי אמר הא צלותי אישתמע ברם אנא לא שאלית כהוגן אם למרכב אם למרכיבה" (אותו אחד שהלך בדרך ועלה לירושלים וביקש מהקב"ה שישלח לו חמור, ואז תפס אותו רומאי אחד והיה לו חמור אחד קטן שעתה נולד ולא היה יכול ללכת וביקש ממנו לסחוב את אותו העיר לירושלים על כתפיו). מכאן שכל אדם שמתפלל, צריך לפרט. אך עדיין קושייתו של ה"בית הלוי" במקומה עומדת, יכל יעקב אע"ה להתפלל: 'מיד אחי עשיו' ומתוך שכפל פעמיים לשון 'מיד', יש לחקור מה טעם בזה.

[3] ובאמת לבסוף, אומר לו עשיו "נִסְעָה וְנֵלֵכָה וְאֵלְכָה לְנֶגְדֶּךָ", כלומר שעשיו הזמין אותו להתארח אצלו ובמחוזותיו, ועל זה עונה לו יעקב: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר עָלוֹת עָלָי וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד וָמֵתוּ כָּל הַצֹּאן. יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנַהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה", הנה יעקב מנסה "להתחמק" בטענה שהילדים קטנים ורכים ולא יכולים ללכת מהר, על כן ביקש ממנו להתקדם לבדו עד אשר יבוא הוא אליו לשעיר.

[4] והמעניין הוא שאצל לבן יעקב אבינו לא פחד ולא חשש כמו שהוא חשש מהמפגש עם עשיו ומההתחברות אתו, כי אצלו ידע יעקב שרצונו של לבן "לעקור את הכל" לא נבע משנאה שורשית ותהומית כמו אצל עשיו, שכן עשיו הבין שהכחדתו ח"ו של יעקב תביא לו קניין עולם ובלעדי בעולם הזה אחרי שיעקב אבינו גנב ממנו את הברכות שהיו מיועדות לו.

[5] ובהמשך דבריו הקדושים של הכלי יקר, מבאר כי כאשר ראה סמא"ל כי לא יכול לו לסמא עין שכלו מכל וכל, אז השתדל בתחבולה אחרת לסמא קצת עין שכלו לכל הפחות לשלא יוכל לראות בסתרי התורה ובדברים נעלמים המכונים ירך כמ"ש (שה"ש ז ב) חמוקי יריכיך. מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר (סוכה מט ע"ב) וזה"ש ויגע בכף ירכו, ואין רצוני להוציא מקרא זה מידי פשוטו כי ודאי נגע בירכו ממש, אך שאני נותן טעם בדבר למה נגע דווקא בכף ירכו, אלא שרמז לו שע"י שנעשה אוהב כסף אז בלי ספק יהיה עוור מעיני שכלו, ואם יפה כחו של יעקב שלא בא לידי כפירה מכל וכל, מ"מ יהיה הדבר נוגע בכף ירכו כי עי"ז לא יוכל לראות בסתרי התורה והחכמה. ותקע כף ירך יעקב להורות לו כי שני קנינים אלו התורה והממון הם כצרות זו לזו, ותקע היינו שנדחה האחד מפני חבירו כמ"ש (תהלים קיט כא) טובי לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך", עכ"ל. אכן חז"ל בחולין כבר למדונו שמכאן צדיקים – חביב עליהם ממונם יותר מגופן, וזו אכן היתה מסקנת המאבק, וירא כי לא יכול לו ולא שח"ו באמת נמצא פגם ביעקב.

[6] וכאמור לעיל רש"י בפירושו נוקט כי פירושו האחרון הוא הפי' שנראה לו עיקר, אולי לרמז לנו דעיקר הפגיעה בעם ישראל- מלחמת האחווה.

[7] אכן בבחינה הפרטית של יעקב הצדיק ניתן לומר כי מטרתו של המלאך היתה לגרום לו להיות בעל מום. הרי יעקב אבינו גנב את הבכורה מעשיו ומחמת שידע יעקב אבינו שהכהנים היו בעלי הזכות של הבכורה, ואמר יעקב אבינו איך רשע כזה יהיה עומד ומקריב קרבנות?! לכן הלך וקנה את הבכורה ממנו, ובא שרו של עשיו ועשה אותו בעל מום כדי שלא יהיה כשיר יותר להקריב קרבנות על גבי המזבח, כאדם האומר לחברו "גם לי גם לך לא יהיה". ועל זה עזרו הקב"ה וכמו שכתוב "ויזרח לו השמש" שהתרפא מצליעתו והיה ראוי להקריב קרבנות על גבי המזבח, ולא נשאר בעל מום לדורי דורות.

[8] ורבנו יעקב אביחצירא זיע"א מבאר בכמה מקומות שיעקב הוא ר"ת: י'חוד, ע'נוה, ק'דושה, ב'רכה – שאלו הם המעלות והדרך השלם לקנות את דרכי עבודתו. י'חוד ה' – דע מה למעלה ממך, וממילא ע'נוה – ועי"כ ק'דושה ואז מגיעה הב'רכה.