החינוך בראי הפרשה

"פ"נ ילד שאבא שלו מעולם לא האמין בו"

נסערה נפשי מאוד ובהיותי בכביש בינעירוני חשתי תחרות בין מהירות הרכב למהירות הסערה המתחוללת בנפשי, ביקשתי ממנו להסביר לי יותר, והוא ענה לי בזה הלשון (פרשת השבוע)

(צילום: שאטרסטוק)

אחד מהקשיים הגדולים שקיימים בהורים זה לקבל דרך חדשה שהבן בוחר בה, ההורים משקיעים בגידול הילד ימים ולילות במסירות נפש והם מצפים לראותו גדל בדרך בה הם רוצים, וכאשר הבן בוחר דרך שונה התסכול והזעם הוא גדול והורים רבים לא יודעים להביא לביטוי את התסכול בצורה הנכונה, מה שגובה קורבנות רבים ומיותרים, וקשרים משפחתיים רבים נפרמים עד חוסר קיום בכלל.

מושג מוכר במחוזותינו, לצערי זה לשבת שבעה על ילד שעזב את דרך אבותיו, או בשפה אחרת לחתום את הגולל על הקשר עם האפשרי עם הילד. עם השנים מושג זה הולך ונעלם, אך עדיין קיים ומפעם לפעם נשמעת האמירה הכואבת הזו.

אך אין צורך להגיע לקיצוניות זו בכדי למצוא חוסר הידברות טובה בין ילד והוריו, זה נמצא גם ברובדיים פחות קיצוניים של ישיבת שבעה, לפעמים המת מסתובב חי בין האבלים, דהיינו, הילד המאכזב בין הוריו השבורים שסימנו את השבר כאות קין על מצחו של הילד.

השבוע העליתי באחת הטרמפיאדות בחור בעל חזות חרדית, הנסיעה הייתה ארוכה והתפתחה בינינו שיחה על החיים, והוא סיפר שהוא ממשפחה חרדית והיום לומד במוסד שונה ממה שאחיו לומדים וממה שהוריו שאפו שיגיע. שאלתי אותו איך ההורים מקבלים את זה, אז הוא ענה שהאמא שלו מאוד תומכת בו בכל מה שעושה, שאלתי אותו על אביו והוא ענה "אבא לא מאמין בי בכלום אכזבתי אותו המון".

נסערה נפשי מאוד ובהיותי בכביש בינעירוני חשתי תחרות בין מהירות הרכב למהירות הסערה המתחוללת בנפשי, ביקשתי ממנו להסביר לי יותר אם לא אכפת לו, והוא ענה לי בזה הלשון, על המצבה שלי יהיה כתוב: "פה נטמן ילד שאבא שלו מעולם לא האמין בו"! ביקשתי ממנו הסבר למה יהיה כתוב ילד הרי בעזה"י הוא יפטר בגיל שיבה וזקנה, ושנית הקשתי אולי אבא עוד יאמין בך יום אחד?

הרכב נוסע ובתוכו אנוכי המכוון את ההגה ולידי נער בן 19 שמסביר לי בקול נשנק מבכי, "גם אם אבא שלי יתחיל להאמין בי היום זה לא ישלים את השנים שהוא לא האמין בי, ובכל אדם גם המבוגר ביותר יש ילד פנימי שרוצה ומחפש את האבא הפנימי שלו שיאשר לו ויאמין בו! ואולי אבא שלי צודק שלא האמין בי, אבל זוהי המציאות המתסכלת ואני צריך לחיות איתה".

בפרשת השבוע אנו מוצאים פעמיים את הדאגה לאב, פעם אחת ראובן: בראשית פרק מד פסוק לד "כִּי־אֵיךְ֙ אֶֽעֱלֶ֣ה אֶל־אָבִ֔י וְהַנַּ֖עַר אֵינֶנּ֣וּ אִתִּ֑י פֶּ֚ן אֶרְאֶ֣ה בָרָ֔ע אֲשֶׁ֥ר יִמְצָ֖א אֶת־אָבִֽי:" ובפעם השניה יוסף בעת שהתוודע לאחיו: בראשית פרק מה פסוק ג "וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו:" הדאגה לאב והרצון לרצותו קיימים בבנים עד יום מותם ומבחינתם הם ילדים כלפי האב עד יומם האחרון, הבנים רוצים לדעת את טובתו של האב ושלומו.

הספורנו במקום מסביר: "העוד אבי חי. אי אפשר שלא מת מדאגתו עלי" במשפט זה אנו מקבלים צוהר עמוק לסגור ליבו של יוסף בכל שנותיו במצרים טרם התגלותו, יוסף היה בטוח שאביו מת בגלל הצער של היעדרותו ממנו, ואולי גם נקיפות מצפון על חלקו בכך שבסוף הוא נמכר מה שהוביל לאותו מוות אפשרי.

לא קל להחזיק בבית ילד שלא עומד בצפיות ובסטנדרטים שאנו מציבים בתחומי הטריטוריה המשפחתית שלנו. לפעמים ילד כזה גם פוגע בהרמוניה המשפחתית, לפעמים זה קשה עד בלתי אפשרי, אך הצעד הנכון הוא לא להרים ידים או לשבת שבעה. ניתן בדרכים רבות להגיע לסיכומים ולגישור עם הילד על כללי התנהגות בבית.

אבל לא הרי זה כהרי זה, הורה שמשדר לבנו שהוא מסומן כבן מאכזב כרוני, או שחתם עליו את הגולל עם תעודת חוסר מוצלחות, זה הורה שכותב על מצבת בנו "פה נטמן ילד שאביו לא האמין בו כל חיו", זה הורה שקובר את בנו בחייו מתוך בחירה! ואוי לו לאבא שהחליט לקבור את בנו החי מתוך בחירה חופשית!

ילדנו איננו שייך לנו! ילדנו הוא פיקדון שהקב"ה נתן לנו את הזכות לגדלו ולרוממו ככל שנצליח, אך אין לנו רשות להורגו נפש. מצווים אנו להאיר לו את הדרך, לשוחח איתו, לחנכו, ולכוונו אל החיים ולא אל המוות.

הכותב הינו ראש ישיבת "בית המדרש ברקאי" חיספין, וחבר אגוד ענ"ף

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר