אאא

מרן הרב שך זצ"ל אמר, שיש שלושה סוגי שוחד, שוחד כסף, שוחד כבוד, שוחד משפחה, בשוחד כסף רוב התלמידי חכמים לא נכשלים, בשוחד כבוד חלק נכשלים, אבל בשוחד משפחה רוב דרוב נכשלים!

חג הפסח נותן לנו פרספקטיבה להבין מושג זה לעומק. ככל אב בישראל הגעתי מוכן ומזומן לקיים בליל הקדוש את מצוות והגדת לבנך, למדתי מדרשים וספרי יסוד, חזרתי על כללי ההלכה ולאחר לבישת הקיטעל כמנהג אבותי הכריז בני "קדש", לאחר סיום שאלות מה נשתנה על ידי העוללים השונים, פנה אלי בני עם שאלה: למה רק בקרבן פסח נצטווינו לאכול אותו בחבורה אחת עם השכן הקרוב אליו, למה לא לאכול את זה עם המשפחה ושאר קרובים, מדוע יש ציווי לאכול קרבן פסח עם השכן??

ואפשר להוסיף שאלה נוספת מה נשתנה פורים מפסח, הרי בזה ובזה הייתה גזירה על הגוף והיה נס הצלה לאומה כולה, בפורים נצטווינו לעשות את השמחה משפחה ומשפחה, נצטווינו על מתנות לאביונים ומשלוח מנות לדאוג לאשר אין לו  ולהרבות שמחה, בפסח נצטווינו לעשות קרבן פסח עם השכן, לספר את סיפור היציאה העברה מדור לדור באופן ייחודי וחוויתי ולדאוג לקמחא דפסחא לכל עניי העיר ככלל פתיחה להלכות הפסח, והעדר פטור לעניי העיר ממצוות החג מטעמי העדרות אמצעים

ברור שמעבר למה שנדרש בחז"ל על דיני השכנים שאוכלים קרבן פסח ודאי יש פה גם אמירה חינוכית כבכול ענייני יציאת מצרים ,(ויעויין באלשיך הקדוש שדרש כל פסוק פה לפי אמת מידה מוסרית במלחמת היצרים).

החילוק בין פורים לפסח הוא במטרת החג בפורים אנו דואגים להסיר כל מכשול בכדי להרבות בשמחת היום וסביב יסוד זה נוסדו הלכות ומנהגי היום, על ידי כינוס משפחות מתנות לאביונים ומשלוחי מנות, לעומת זאת בפסח אנו עסוקים בעבודה שונה "חרות הנפש", חרות מתקיימת רק כאשר המניעים אינם קיימים, וכאשר מדובר בחרות הנפש העבודה קשה לאין ערוך מי אשר יוכל להיות קוסם ולבטל את אותם מניעים?? אלא רק מי שקרוב פיזית לאדם וחי קרוב להתמודדויותיו ביום יום בשגרה הוא אשר ידע את שבלב שכנו הקרוב אליו הוא ורק הוא על פי ציווי התורה יעשה למנוי יחד עם שכנו לקיים את מצוות היום קרבן פסח, קרוב משפחה שיהיה קרוב וגדול ככל שיהיה, אין בו מספיק בשביל לסייע לשכנו להיות בן חורין. 

ניתן לראות בכל ארבעת הבנים את הצד של מעלתם בכך שאכפת להם ממצבם או מהסביבה שלהם, החכם בשואל ובודק, הרשע מתריס אבל פעיל ונוכח, התם מתמם כדרכו אבל מתעניין, השאינו יודע לשאול הגם שאינו שואל כלום אך הוא מראה נוכחות שאם לא כן לא ידענו על קיומו, מאידך יתכן בן שהוא דווקא צדיק וגדול אך כזה שאינו מתעניין או מראה שייכות לסביבה טוב לו בעולמו שלו ובצדקותו לדעתו, לבן זה אין יחס, לא נוכל לסייע לו להגיע לחרות הנפש והוא יסתבך עם עצמו עוד ועוד, מצבו קשה מהבן הרשע שמתריס אבל שואל ובודק את סביבתו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

החוויה של יציאת מצרים הובילה את עם ישראל לראייה מעמיקה, להסתכלות, והתבוננות, הם הבינו שהמתרחש סביבם בעולם הכל זה מערכות מכוונות היטב ניסים נסתרים וגלויים, וכל אחד לפי דרגתו הגיע לראייה שונה לפי דרגתו, ולכן כאשר עם ישראל הגיעו לים סוף אנו פוגשים שוב ושוב את מושג הראייה (וירא ישראל, ויראו העם, ראתה שפחה על הים, ועוד)

מהות ימי הפסח זה התבוננות בעצמו וחיבור לשכנו על מנת להגיע לדרגה הראויה של בן חורין, התורה מצווה לעשות את קרבן הפסח עם השכן דווקא כי רק הוא מכיר אותך בפנים האמתיות שלך, ואתה אותו מכיר בהדדיות ללא כיסוי של שוחד וזבח משפחה, השכן הוא המראה שלנו וקיר התמיכה בנו כאחד.

בעידן כשלנו שעיקר ההתקשרות בין בני האדם הוא בקבוצות שונות, דרך הרשתות השונות, אנו מאבדים את המושג שכן שאליו כיוונה התורה בקרבן פסח, לו היה ניתן הציווי של מנויי קרבן הפסח בימינו ללא ספק היו נוצרים קבוצות וואטסאפ לכל קבוצת מנויי הקרבן, מיותר לציין את צורת תרבות הדיון היכן תתמקם הקבוצה בירושלים, וללא ספק בסטטוסים היו מעלים תיעוד של שחיטת הקרבן ואולי גם סלפי עם הכהן השוחט, ואידך זיל גמור. חובה עלינו בליל זה להחיות את תרבות הדיור, תרבות חיי השכנים.

צעירים רבים מרגישים סביב שולחן הפסח כערלים אשר לא יאכלו בו, בליל הסדר לימדונו חז"ל לא משנה מה אורח חיו של הבן אם הוא נמצא בסביבה אתה חייב להיות שם בשבילו, ובעיקר לתת לו דגש על החוזקות שלו בשפה שלו, ללמד אותו להתבונן לשאול ולהקשיב אפילו כאשר הוא מתריס כי עצם נוכחותו כמנוי בליל הפסח, היא כבר מתנה ואם לא מדין משפחה אז מדין שכן, כי ישנם בתים רבים לצערנו שכיסא הבן נשאר מיותם או שנעקר כבר ממקומו, נער שחש בפסח  שהוא ליד מי שמבין אותו, כך ניתן לו את הכוח והוא יתחיל להתבונן על עצמו על סביבתו ועל חיו (ולא משנה מתי זה יתרחש) ראו בניו גבורתו שבחו והודו לשמו, כי גם שפחה על הים ראתה! כי היא התבוננה! למה היא התבוננה, כי הרגישה שווה בין שווים, לא הייתה חציצה והבדלי מעמדות באותו הזמן בינה לכל יהודי אחר.

 

הכותב הוא ראש בית המדרש ברקאי חיספין וחבר אגוד ענ"ף