יום ארבעה עשר באייר הוא היום הידוע בשם 'פסח שני'. יום זה נקבע עבור אלה אשר לא עלתה בידם להקריב את קרבן הפסח במועדו הראשון, בארבעה עשר בחודש ניסן, מסיבות של טומאה או היותם בדרך רחוקה. ככתוב בתורה בפרשת בא: 'דבר אל בני ישראל לאמור איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה';
ובפרשת בהעלותך מפרשת התורה מועד שני לקרבן זה: 'בחודש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו' (במדבר ט).
יום ארבעה עשר באייר אינו נמנה על ימי חג או מועד. אך מאחר ובימי המקדש היה זה יום של שמחה מיוחדת לאותם שהצליחו בו לקיים את מצות הקרבת קרבן פסח, יש בו מעלה וקצת עילוי. לכן, מנהג ישראל שלא לומר בו תחנון בתפלה.
אכילת מצה – פסח שני
רבים נוהגים לציין יום זה באכילת מצה, לזכר קרבן הפסח שנאכל על המצות, ונוטלים מצה שנשארה מפסח ראשון לאכילה ביום זה.
הוא מוכנה בפינו, 'פסח שני', על שם החודש השני, הוא חודש אייר, בו מקריבים פסח זה. ובלשון הירושלמי הוא מכונה 'פסח זעירא', כלומר פסח קטן.
ייחודו של קרבן פסח
מצות הקרבת קרבן פסח אכן שונה מכל שאר הקרבנות המובאים בזמנים קבועים. לגבי רוב הקרבנות נאמר הכלל: עבר זמנו – בטל קרבנו. אך בקרבן פסח, אף שנקבע לו מועד מדויק ואף לשון התורה חוזרת ומדגישה 'במועדו' פעמיים, הרי אם אדם נאנס ולא עלתה בידו להקריבו במועדו הראשון, הרי התורה נתנה לו חסד מיוחד וקבעה מועד שני בארבעה עשר לחודש השני.
א"כ במה נתייחד קורבן פסח משאר הקורבנות בו ניתנת הזדמנות שניה? וכתבו בספרים שבשאר קרבנות, בין אלה שחיובם על הציבור ובין אלה שעל היחיד, אם אדם לא הקריב בזמנו, אמנם ביטל מצות עשה, אך אין על כך עונש מפורש בתורה. לעומת זאת, מי שמתחייב בקרבן פסח ועובר עליו בזדון ולא הקריבו, עונשו חמור. על כך נאמר במפורש: 'ונכרתה הנפש ההיא מעמיה'.
וא"כ מידה הטובה מרובה ממידת פורענות, ואמרו חכמים שהיא מרובה חמש מאות פעמים. ולכן, כל מי שזוכה להקריב את קרבן הפסח במועדו, הרי הוא זוכה לדביקות עליונה בחי החיים ונעשה דבוק עמוק בתוך עם ישראל.
"למה ניגרע" - שוגג ואנוס
כאשר עשו בני ישראל את הפסח הראשון בשנת השנית לצאתם מארץ מצרים, היו בתוכם אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. בשל טומאתם, לא יכלו להקריב את הקרבן במועדו. והם ניגשו לפני משה ואהרן, ושאלתם בפיהם: "למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל"?
והקשו בספרים הקדושים שהרי: "חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה – מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה". והרי אותם אנשים היו אנוסים גמורים, בשל טומאת מת שהיתה עליהם. ומדוע חשבו שיהיו נגרעים מן המצוה ומשכר עושיה?
ומפרשים חכמינו: אילו לא היינו חוטאים בשנה שעברה עם כל ישראל בחטא העגל, לא היה מלאך המות שולט בהם, ולא היו באים לידי טומאת מת, ומלהקריב את הפסח במועדו הראשון. שמא בגלל החטא הקודם הזה, אין אונסנו נחשב לאונס גמור לחלוטין, אלא כשוגג, ולכן ניגרע מן המצוה ומן השכר המלא. זאת בניגוד לשאר כל ישראל, אשר אף שהיו שותפים בחטא העגל, מכל מקום את הפסח הראשון הקריבו בטהרה ולא נגרעו. לכך באו בשאלה: "למה ניגרע"?
0 תגובות