הממשלה אישרה בתחילת השבוע מהלך היסטורי ורחב היקף: תוכנית מקיפה להשלמת עלייתם של כלל חברי קהילת בני מנשה, המזהה את עצמה כצאצאי אחד מעשרת השבטים האבודים, אשר ממתינים לשוב ממיזורם ומניפור שבצפון-מזרח הודו. מדובר ביוזמה של ראש הממשלה ושר העלייה והקליטה, שנועדה לסגור מעגל של 2,700 שנות גלות.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
על פי ההחלטה, עד סוף שנת 2026 יעלו לישראל כ-1,200 בני הקהילה בעלות של כ-90 מיליון שקלים – סכום הכולל את הליך הגיור, הדיור במרכזי קליטה, סל קליטה, לימוד עברית ושילוב בתעסוקה.
בשלב הבא, עד שנת 2030, יושלם תהליך הבאתם של כ-4,600 בני קהילה נוספים. מהלך זה צפוי להביא לעליית כלל הקהילה, ולחבר מחדש משפחות שחלקן כבר מתגוררות בישראל. מיד לאחר אישור המהלך, תצא משלחת ראשונה להודו בשיתוף הרבנות הראשית, מערך הגיור ומשרדי הממשלה, כדי לבחון את זכאותם של בני הקהילה.
איך הכל התחיל?
בצפון-מזרח הודו, בתוך משולש גיאוגרפי סבוך הנוגע בבנגלדש, מיאנמר וסין, שוכנות קהילות הנושאות עמן סוד היסטורי מופלא. אלו הם בני המנשה, קהילה המזהה את עצמה כצאצאי שבט מנשה המקראי – בנו של יוסף הצדיק, המכונה בלשונם מנסיא או מנמסי. סיפורם הוא סיפור של עשרת השבטים שגורשו מארץ ישראל על ידי מלך אשור לפני למעלה מ-2,700 שנה, בסוף ימי בית המקדש הראשון.
בני המנשה, שהם חלק משבטי הקוקי-צ'ין-מיזו, חיים באזור שבו האמונה באלים רבים היא הנורמה, אך הם שומרים על אמונה קנאית בישות נשגבת אחת ויחידה, אותה הם מכנים פת'יאן או פת'אן. עצם קיומה של אמונה מונותאיסטית כה עתיקה באזור מבודד זה הופך את סיפורם למסתורי במיוחד.
הד ברור לסיפור יציאת מצרים
המסורת שהועברה מדור לדור בעל-פה טוענת לקשר הדוק לסיפורי התורה: הם מתארים את אביו של מנמסי (המקביל ליוסף) כפותר חלומות וכמי שהאכיל המונים בימי רעב. אולם הדרמה הגדולה ביותר טמונה בסיפורי ההתגלות שלהם: צאצאיו של יוסף הפכו לעבדים, ובדרכם לחירות הם עברו מים שנחצו ושתו מים מסלע – הד ברור לסיפור יציאת מצרים.
במשך כמאתיים שנים, חיו קהילות אלו בבידוד מוחלט, הרחק מהשפעות חיצוניות, והצליחו בכך לשמר את מורשתם – מערכות דתיות, שירים וסיפורי עם, טקסים ומנהגים – כנגד כל הסיכויים.
הפליאה של המיסיונרים: גילוי סיפורי התנ"ך בלב היער
הניתוק הזה עמד בפני שינוי דרמטי עם הכיבוש הבריטי. המיסיונרים הראשונים שהגיעו לאזור בשלהי המאה ה-19 נדהמו לגלות שבטים באזורים נידחים, שלא ידעו השפעה מוסלמית או נוצרית קודמת, אשר הכירו את סיפורי התנ"ך, האמינו באל אחד והתפללו לאלוקי מנשה. רגע הגילוי ההיסטורי הזה נתן רוח חדשה למסורת העתיקה, והחל את המסע המודרני של בני מנשה אל העולם היהודי.
הד בגלות: שיבת האנוסים של הודו
אולם, גם לאחר חשיפתם למיסיונרים, הוכח כי המרת הדת לא השכיחה מבני העדה את מוצאם ואת אמונתם המקורית. זוהי תופעה שאינה זרה להיסטוריה היהודית: בדומה לתקופת האנוסים בספרד ובפורטוגל, שבהם דת המקור הועברה בסתר מדור לדור, כך גם בקרב בני המנשה.
לאחר ניתוק של כמאה שנים בלבד, החלו בני הקהילה לשוב לדת אבותם ביוזמתם. כאשר גילו כי הורחקו באופן רשמי מדתם המקורית, הם החלו בתהליך מרגש של שיבה לשורשים, שנמשך עד ימינו – תהליך שהוביל לפניה הדרמטית אל מדינת ישראל.
מכתב מרטיט לגולדה: "אנחנו אחים בדם, כבר איננו אבודים"
בשנת 1974, לאחר שהאגדה הפכה למציאות ידועה, החליטו ראשי הקהילה לקצר את דרך הגלות בת 2,700 השנים. הם שלחו מכתב נרגש ומרטיט לב אל ראש הממשלה דאז, גולדה מאיר. המסמך כלל סיכום דברי ימי עולם של בני מנשה, ולצדו בקשה נרגשת: לעשות כל מאמץ לקרבם למורשת ישראל סבא, ולהשיבם אל חיק העם היהודי ואל נחלת אבותיהם בארץ ישראל.
"אנו, בני ישראל, אחים בדם, שבכינו ונאנחנו למען ציון, אנו מתגעגעים לארץ ישראל ולעלייה לרגל," נכתב במסמך המצמרר, "אנו אחד מעשרת השבטים אשר ממשלת ישראל עדיין לא גילתה, אנו בטוחים... כבר איננו אבודים. כעת מצאנו את שורשנו על פי הבטחתו של הקב"ה..."
אך הדרמה נותרה תלויה באוויר. הבקשות הרשמיות והרגשיות של בני מנשה לא זכו למענה ממשלתי הולם, ורק בזכות התגייסותם של אנשים יחידים ועמותות פעילות, חודש הקשר עם הקהילה המבודדת.
פסיקה היסטורית: ההכרה בזרע ישראל והדרך לגיור מלא
הסוגיה הגיעה לשולחנו של הראשון לציון הגאון הרב שלמה משה עמאר בתקופת כהונתו כרב ראשי. לאחר חקירה ודרישה ממושכת, הכריע הרב עמאר כי קיים שורש יהודי מוצק לטענותיהם – בני שבט מנשה הם אכן זרע ישראל.
כפי ששיתף הרב אליהו בירנבוים, שהיה מעורב בתהליך, הובהר כי בשל ההתבוללות הבלתי נמנעת שחלה במהלך הדורות הרבים, קבע הרב הראשי כי הדרך היחידה להשיבם באופן מלא לחיק עם ישראל היא על ידי גיור מלא. הדבר כולל את שלושת מרכיבי הגיור ההלכתיים: מילה, טבילה וקבלת מצוות.
הרב עמאר הביע את נכונותו לשלוח בית דין מיוחד מטעם הרבנות הראשית כדי לגיירם במקום, בכפוף לכמה דרישות מקדימות. אחת מהן הייתה מרגשת במיוחד: הקמת מקוואות טהרה במקום מושבם של בני מנשה, שנועדו הן לצורך הגיור והן לצורך שמירת טהרת המשפחה עד לעלייה לארץ.
והמילים הפכו למעשים: לקראת הגעת בית הדין המיוחל, הוקמו בלב השבט מקוואות מפוארים, צעד סמלי ומהותי שהפך את החלום המקראי למציאות הלכתית.
בדרך הביתה: הגשמת חלום בן 2,700 שנים
בשני העשורים האחרונים, הפך החזון ההלכתי של הרב עמאר למציאות ממשית: ישראל החלה פרויקטים מרוכזים להעלאת בני המנשה. בתי הדין לגיור והרבנות הראשית תמכו במהלך, וקבוצות של מאות מבני השבט החלו להגיע לארץ, לאחר שהוכיחו קשר מובהק לארץ ישראל ורצון עז לשמור על אורח חיים תורני. בשנים שקדמו לכך, הגיעו קבוצות קטנות יותר עם ויזה מיוחדת לצורך גיור והתאזרחות, והרבנות טיפלה בהם לאחר העלייה.
במהלך השנים האחרונות, אלפים מבני המנשה כבר זכו לשוב הביתה. הם מתגוררים כיום ביישובים קהילתיים דתיים, בהם בית-אל, עפרה וקריית-ארבע, והשתלבו באופן מלא בלימודים, בעבודה, בצבא ובחברה הישראלית.
דור ההמשך: תלמידי ישיבות ושומרי תורה
סיפורם של בני המנשה בארץ אינו מסתיים בעלייה, אלא בהתחייבות עמוקה להמשך המסורת היהודית. הקהילה שומרת על דרך של תורה ומצוות, ורבים מבניה לומדים כיום בישיבות. הנתונים מרגשים במיוחד: כמה מבני העדה כבר הוסמכו לרבנות, ועוד עשרות לומדים במסלולי הכשרה רבניים.
המחויבות ההלכתית בקרב הקהילה בהודו נותרה נוקשה: התנאי הבסיסי להצטרפות לקהילה יהודית של בני מנשה הוא עזיבה מוחלטת של הנצרות, קבלת האמונה בה' אחד ותחילת תהליך שמירת המצוות.
עדיין ממתינים בחוץ
אולם, סיפור שיבת ציון של שבט מנשה עדיין לא הושלם. אלפים מבני העדה נמצאים עדיין בצפון מזרח הודו. הם ממתינים בעקשנות להגשמת חלומם ההיסטורי, לשוב למדינת ישראל ולסגור מעגל של 2,700 שנות גלות והמתנה. נאחל להם ולמדינה - בהצלחה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
(כמובן שאין בדברים כאן הכוונה או המלצה הלכתית ביחס לקהילת בני המנשה החיים בארץ וכל הגיור וההכרה ביהדות תלוי בהוראת הרבנים ודעת תורה, י"ג)
0 תגובות