אפשר גם אחרת: עונת החתונות לא חייבת להיות סיוט // שרי ברינר-שיפמן

בואו לא נייפה את המציאות. טקסי נישואין שאנחנו נזקקים ללכת אליהם, הם ״תיק״, משימה שצריך לסמן עליה וי ולמחוק מרשימת המטלות - במקרה שאין מדובר במשתדכים שהם קרובי משפחה שלנו מדרגה ראשונה או לתחושתנו האישית, הם כמעט כמו (אוקיי, אם הם כן כאלו, המעמסה נסבלת יותר עקב האושר שאנו מרגישים, כשהם סוף סוף מצאו את שאהבה נפשם, אבל זה עדיין עול לכל דבר) וידידים שמערכת היחסים עימם הדוקה מאד.

אנחנו חייבים להגיע. גם אם עבר עלינו יום קשה, רוחנו מדוכדכת, אנו עייפים מאד וכל רצוננו מסתכם בכניסה למיטה ועליה על יצוענו - בסך הכל, רצון לגיטימי - ולקום למחרת עם תקווה מחודשת, כזו שאופפת אותנו כשאנו חוזים מחלון חדרנו בשמש הזורחת, המלטפת ובציפורים המצייצות המשכימות קום.

אנו מוכרחים להראות את זיו פנינו בחתונה, גם אם אנו מתגוררים בעיר מרוחקת, מתניידים בתחבורה ציבורית, יש לנו ילדים קטנים וצריכים לקום לעבודה בבוקר כמו כל יתר עם ישראל, שלא הוצרך 'לקפוץ להגיד מזל טוב' אמש.

למרות הכל, אנחנו מתייצבים, כי ״לא נעים״ ואנו לא רוצים לפגוע בבעלי השמחה (שגם ככה לא ישימו לב להיעדרותנו עם המוני האנשים שיבואו ללחוץ את ידם ולנשק את לחייהם. זה בסדר, אנחנו לא נעלבים) ומצפים לקבלת תמורה בשמחות שאנחנו בעצמנו נערוך.

אז אנחנו משכיבים את ילדינו, מזמינים בייביסיטר שמעדכנת מראש כי היא זמינה עד שעה מסוימת (כיף גדול), מרוקנים (מרוקנות, ליתר דיוק) את ארון הבגדים, בתקווה למצוא מערכת לבוש שתתאים למזג האוויר, לאופי החגיגה, למשתתפים בה וכו' וכו' - תוך כדי שבן הזוג שלנו מודה לקב"ה בדבקות על שלא עשה אותו אישה ואי אפשר להאשים אותו.

בלית ברירה, מתפשרות על מה שיש, מתקשטות ויוצאים מהבית יחדיו לחוצים ומותשים (והערב טרם התחיל, כן?) בתקווה להגיע לחופה בזמן ואו אז מגלים שהקדמנו את הכלה (אה, זה קורה רק לנו?!)

אם נתמזל מזלנו, נצליח לשמוע, לראות ולהתרגש, עת הכלה נעה במעגלים עם שמלתה המסורבלת מסביב לחתנה, להזיל כמה דמעות ואפילו להתפלל ליושב במרומים ברטט ובלהט של הרגעים הנעלים הללו, תחת כנפי השכינה-החופה.

***

לאחר כל זאת, מגיעה המנה העיקרית של הפולחן הזה - האוכל, ומה רע? אך התקווה שניצתת בנו, דועכת לאחר רגעים קלים. אנחנו יושבים בשולחן לצד אנשים שלא החלפנו עימם מילה במשך כמה חודשים, אם לא שנים (וכנראה שלא בכדי), עושים כמיטב יכולתנו לנסות להשלים פערים, אך המוזיקה מחרישת האוזניים המתנגנת ברקע - שמורכבת משירים שאינם מאכלסים את רשימות ההשמעה בנגן הפרטי שלנו - איננה מאפשרת זאת.

אנו מנסים להרים את קולנו וקולטים את תגובת הפרטנר שלנו לשיחה: הנהון וחיוך - דהיינו: לא שמע או הבין מאום ומתבייש לבקש שנחזור ונבטא בצווחה את המשפטים המיותרים שיצאו מפינו, בפעם השלישית. אז בצר לנו, אנחנו מסתפקים בהבטה הדדית נבוכה, אחד על השני וסרים לצלחותינו.

ומה יש בהן? שילובי מזון שלא היינו מזמינים במסעדה ואם כן, משיבים אותם כלעומת שבאו למלצרית האדיבה - אם היא אדיבה, כמובן, המסכנה. ואם הקומבינציות הללו דווקא כן ערבות לחיך, אנחנו לא באמת נהנים מטעמן, כי איך ניתן לאכול כשיש כזו המולה מסביב?

ובכל נשכח את המוטיב שחוזר על עצמו בכל חתונה: מדי פעם פלוני אלמוני טורח להתעניין בשלומנו: "מה לקחת, דג או פסטייה? אה, דג? איך הוא, טעים? אני לקחתי פסטיה והיא היתה משהו משהו" ושוב, כאמור, השיחה מסתכמת בהנעת ראשים דו צדדית ואי נוחות כללית.

ואם כבר בגסטרונומיה עסקינן, יש עוד נקודה: באירועים חרדיים מסורתיים, יש את הצד הקיצוני, האובר חסכן, שניתן לומר כי הוא מזלזל באורחיו. בגזרה הקולינרית, תתקלו בעוף מכובס, תפוחי אדמה קשים וגלידה שמוגשת מומסת.

מעבר לכך, בגזרה הסביבתית, נעליכם ידבקו לרצפה מטונפת ותתקשו שלא לשים לב כי ההיכל שבו אתם שוהים ידע ימים יפים יותר (לפני 30 שנה, אולי) ואם נתבקשתם באופן אישי לבוא גם לשבת 'אופרוף' או שבע ברכות, "תלונו" בבית הארחה עם קורי עכביש המטפסים על הקירות, מיטות חורקות וצרות במיוחד והמזגן כנראה בדיוק יתקלקל, באורח פלא. חלום בלהות.

***

נשוב לחתונה. הנה, מגיע השלב לצאת במחול. נו, אולי מפה תצמח הישועה. כבר זמן רב שטרדות החיים מונעות מאיתנו לבלות בסתם יום של חול בבית קפה ו'לנקות את הראש'. הנה הזדמנות להשתחרר קמעא וגם לזכות במצוות שימוח חתן וכלה, על הדרך. הידד.

אממה, עוד לא נכחנו בטקס נישואין שניתן היה לרקוד בו בחופשיות ובנוחיות. החלל תמיד צפוף, דחוק וצר מלהכיל את הנוכחים. אין אישה שלא חוותה על בשרה, תרתי משמע, עקב סטילטו של אישה אחרת אשר ננעץ ברגלה, תוך כדי שזו מפזזת להנאתה, כביכול היא הברנשית היחידה על רחבת הריקודים.

***

אבל המאפיין הגדול ביותר של חתונות, אולי בגלל אורכן המתמשך והמיותר, הוא השעמום. לעתים קרובות הן 'נמרחות' יותר מדי וממצות את עצמן, תוך כדי שהן מתרחשות. זה לא נגמר עד שזה לא נגמר. אנחנו לא רוצים לפספס כלום, חלילה, אז אנחנו פשוט נשארים ומתייסרים בשקט, או פחות. גם בחתונה שלי עצמי (בשתיהן, אם אתם מתעקשים, אבל בואו נתמקד בעיקרית) לא מצאתי את עצמי ורק חיכיתי שהיא תסתיים.

ככלות הכל, אנו נותרים חסרי אנרגיות. שבים למנוחה ולנחלה בשעת לילה מאוחרת. נשות החיל שבינינו מסירות את כל שכבות האיפור שמרחו בכוחות עצמן או שנמרחו על ידי מאפרת מקצועית ותוהות: 'למה עשיתי את זה? לא חבל?'. הריקנות אוחזת בנו ואנו לא נרדמים (הלזה יקרא "חטא על פשע"?) עקב עומס של הרהורים שמציף את מוחנו אודות החוויה שעברנו בשעות האחרונות.

***

אז אני מציעה כמה פתרונות והרי הם כדלקמן:

1. בקיץ, לעבור לעריכת חתונות בימי שישי, בדיוק כפי שעשתה שפחתכם הנאמנה לפני 5 שנים וסחפה אחריה לא מעט זוגות, עם כל הצניעות. בחורף, לדחות את החתונה לקיץ.

האולמות זולים יותר, האווירה מיוחדת פי כמה וכמה, האירוע קצר ואתם לא מאמללים אף אחד. זה נהנה וזה לא חסר. צאו מהקופסא, זה ישתלם לכם מכל הבחינות.

2. לכבד את האורחים שהשקיעו מאמצים כבירים בשבילכם. אם ידכם אינה משגת, צמצמו את מספר המוזמנים וערכו חתונה (ולאיו דווקא) בלוקיישן הגיוני, נעים ורחב ידיים, עם קייטרינג סביר. לא בקשנו גורמה, רק אכיל. זו שנת 2019. כן, גם בבני ברק.

עם כל שאר הבעיות אנחנו נתמודד.

נפגש בשמחות.