"תיקון הכללי": כיצד "מתקנים" את הילדים?

בדקו ומצאו איש מקצוע עם 40 שנות ניסיון והביאו אותו לטפל בבעיה.

הוא בדק את המנוע בזהירות ובקפדנות, מלמעלה עד למטה. לאחר שהסתכל על הדברים, הוא שלח יד אל תוך התיק שלו והוציא משם פטיש קטן.

בעדינות רבה הוא טפח עם הפטיש על משהו בספינה. המנוע קם לתחיה, המנוע תוקן!

שבוע לאחר מכן קיבל הבעלים שלך הספינה את החשבון, על סך 10,000 דולר.

"מה?!"

הבעלים המופתע הרים טלפון לאיש ואמר לו: "בקושי עשית משהו... שלח לנו חשבון מפורט בבקשה."

פירוט החשבון ששלח להם האיש היה פשוט:

-הקשה בפטיש: 2$

-לדעת איפה להקיש עם הפטיש: 9,998$

***

לדעת איך לתקן

לא מספיק לדעת "מה צריך" לעשות, חשוב יותר לדעת "איך" לעשות, מתי צריך לתקן- מהו ה'רגע הנכון' ובעיקר "איפה"- מה המקום הנכון והמדויק שעלינו לתקן כדי להביא תועלת אמיתית.

אנחנו רגילים לחנך את ילדינו ל"לא", "אסור", "זה עבירה!..." אבל ממעטים מאוד ללמד את ילדינו על דרך התיקון, על סוד האושר הקיומי הנשגב של דרך התשובה, מתנה עילאית שהעניק לנו הבורא יתברך ברחמיו שמאפשרת לנו לחזור לחיקו, להיות שוב אהוב ונאהב, להתחזק, לתקן.

לא מעט ילדים לוקחים איתם לחיים את חוויית ה"לא, אסור, זאת עבירה" איתם לחיים והיא זו שמעצבת להם את תפיסת עולם הדת שלהם בהתאם, כלא נעימה ומרחיקה, הם מוצאים את עצמם מורחקים ומנוכרים, בעוד האמת שונה כל כך.

זה הזמן אולי, ללמד אותם ואת עצמנו, את הזמן והמקום הנכון להכות בפטיש כדי לתקן את הספינה לפני שהיא טובעת לנו.

חינוך מתקן

"פעמיים במהלך השנה הרגשתי ש'חינכתי' את אחד מילדיי..." מגלה לי האבא שמולי,

"זה לא קרה ב'אבות ובנים' שאנחנו לומדים מידי שבוע, וגם לא באמצעות איזו דוגמא אישית לתפילה מיוחדת בנ"ץ החמה... הפעם הראשונה שהבנתי ש'חינכתי', אבל באמת 'חינכתי', היתה כאשר יענקי הגיע ביום ראשון בצהרים וביקש ללמוד 'הלכה' ב"חפץ חיים", כמו שאנו נוהגים ללמוד בבית מידי סעודת שבת.

אלא שבכל סעודת שבת הילדים מתוגמלים על כך בכרטיס שמקנה להם פרס או ממתק ואילו ביום ראשון זה "בחינם". יענקי ידע שהפעם זה 'בחינם', "אבל לא אכפת לי, אבא, אפשר בכל זאת?..." הוא התחנן ללמוד הלכה גם בסעודת יום חול רגילה בצהרי יום ראשון. אז הבנתי שמשהו הוטמע, ושמתוך 'שלא לשמה' בא לשמה".

ומה הפעם השניה?...

הפעם השניה דרמטית יותר.

זה היה עוד אחד מהערבים השגרתיים הגוררים בבית 'מלחמת התשה' ממושכת של מקלחות-השכבה-השתקה, וכרגיל, אחרי 'קריאת שמע' מתחיל 'קריעת ים סוף'... המים שנכנסים, המים שיוצאים, ומלא סיבובים ומלחמות עד שהעצבים עולים כמו נחשול אל על...

איום אחד, איום אחד נוסף, הפעם 'באמת', ויענקי לא נרגע.

הוא מציק ורב עם דיירי החדר הנוספים ולא מוכן להשלים עם הלילה הפורש חסותו. וכאשר כלו כל הקיצין אבא העיז להוציא את 'האיום' הנורא והמפורש מפיו:

"בפעם הבאה אני אקח לך את הטטריס ואשבור אותו!..."

צריכים אתם להבין, ה'טטריס הצהוב' לא היה דבר של מה בכך.

יענקי, שנקשר לחפצים מאוד ואף היה הולך לישון איתם מידי לילה, נקשר לטטריס הצהוב במיוחד. לא זו בלבד שזה היה הצבע האהוב עליו, אלא שהוא גם קיבל אותו במתנה מחברו הטוב ביותר בכיתה- מתנת יום הולדת. "זה טטריס-צהוב-תותח" הוא חזר וטען לכל מי שרק ההין לשמוע, ואת קולות הצפצופים של הטטריס-הצהוב- התותח המשיכו לשמוע כל תושבי הבית הרבה אחרי שעת ההשכבה, נגד כל האיומים וההתראות...

ואז אבא, בפרץ החלטיות הגיע ויותר לא איים.

הוא לקח את ה'טטריס הצהוב' ובמכה אחת, ללא התראה נוספת, שבר אותו לשניים.

'ילדים לא מבינים דיבורים רק מעשים', הוא מלמל לעצמו כמנטרה משפט לעוס של מנתחת ההתנהגות המפורסמת מיכל דליות בנסיון להרגיע את עצמו, אך קולות יפחותיו של יענקי מילאו את חלל הבית במנגינות חדשות שהציפו אותו מהר מאוד ב'מצפון' על מעשיו, מילמוליו הנוגים של יענקי מתוך השינה "אבל זה היה הטטריס שהכי אהבתי..." ליוו אותו עוד שעות ארוכות, והאמת? הוא הרגיש האבא הכי גרוע בעולם.

למחרת בבוקר, אץ האבא לחנות המשחקים ומצא 'טטריס- צהוב-תותח' דומה בדיוק. אך הוא החליט שזו ההזדמנות להעניק לבנו בנוסף שיעור יקר במתנה.

אחה"צ הכין האב צלחת ממתקים ובקבוק שתיה והכריז לילדים כי מי שמרגיש גדול ובוגר מספיק לשמוע שיעור מעניין מוזמן לסור לאחד מחדרי הבית.

הילדים התכנסו, מרוגשים וסקרנים, והאבא החל בנאום: "כולם שמו לב שאתמול היה פה משהו מאוד לא נעים בבית. לא צריך להיכנס לפרטים אבל ראיתם שאחרי שמבקשים ומאיימים אז גם מקיימים, ויענקי שלנו מאוד הצטער על ה'טטריס-הצהוב-התותח' ז"ל שנאלץ להקריב את חייו למען החינוך שלו.

איך לדעתכם אפשר לתקן את זה?

"כבר אי אפשר לתקן את זה..." אמרה אחת

"אולי לנסות להדביק?..." הציע אחד

"אבל זה לא יהיה אותו דבר, זה בטח לא יעבוד..." ענה השני

"נכון, באמת יותר קל לתקן לפני שקורה נזק ודברים כבר נשברים לגמרי, לכן בדיוק יש אזהרות ואיומים, אבל מה עושים כששזה כבר 'נשבר', זהו? מאוחר מידי?...."

"זה כמו עם בית המקדש, שה' החריב לגמרי אבל בנה בית חדש והחריב שוב אבל יבנה לנו אותו בעתיד" הרהר בקול ילד גדול ומבין.

"נכון מאוד, "אמר אבא, "הקב"ה נתן לנו מתנה מיוחדת מאוד- תשובה, ובזכותה תמיד אפשר לתקן! גם כשדברים נראים לנו שבורים לגמרי וחסרי תקנה, יש עוד אפשרות אצל הקב"ה להתחדש ממש כמו חדש ולהתחיל לנסות מהתחלה..."

בשלב זה הוציא האבא את ה'טטריס-הצהוב-התותח-החדש' להפתעת הילדים ותדהמת יענקי.

"יש פה טטריס חדש, בדיוק כמו הקודם" אמר האבא, "אבל כדי לקבל אותו צריך לנסות קודם ולתקן את מה שגרם לטטריס להישבר מלכתחילה.

יענקי, האם תרצה לעשות 'מבצע תיקון' למשך שבוע שבו תסמן לעצמך בדף כל לילה שהלכת לישון לאחר שהזדרזת להתקלח, להגיד קריאת שמע ולא רבת עם האחים והאחיות?"

יענקי המאושר הנהן בראשו וכולו צהל על ההזדמנות שניתנה לו לתקן את ההתנהגות וגם לזכות ב'טטריס-צהוב-תותח' חדש. למשך אותו שבוע, וגם תקופה קלה לאחר מכן, יענקי הצטיין בהתנהגותו ונהנה מידי לילה לסמן לעצמו בלהיטות 'ויים' בדף המבצע. הוא למד לתקן, ולא רק את הטטריס".

חסרי תקנה

"וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים... ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה"

"בשביל שהקב"ה מסתיר פנים ממנו ומראה בזה אשר לא חפץ בנו ובעל כרחנו מוכרחים אנו לעבוד עבודה זרה"... (העמק דבר)

בני ישראל טוענים שבכך שהקב"ה מסתיר להם פנים הוא מראה להם שאינו חפץ בהם והם מצדיקים בכך את מעשיהם שלכך הם 'מוכרחים' ונאלצים לעבוד עבודה זרה. בעוד שהם אינם מבינים בעצם שהסתרת הפנים נובעת מכיוון שיש להם פניה לאלוהים אחרים והם התרחקו מה'. הקב"ה נמצא שם, מחכה להם תמיד לשובם, לתיקון מעשיהם ולגלות להם פנים בשובם.

"שונה מציאות זו מכל שאר דברים שבעולם", כותב הגר"ש וולבה זצ"ל, "רוב ענייני העולם צריכים קודם לחקור אותם ואח"כ רואים ומכירים אותם, אולם הטוב והרוחניות, קדושה ואלוקות אינם ככה. קודם צריכים להתחזק בעבודה, וע"י החיזוק- מגלים וחשים את המציאות.

סוד הדבר הוא המובא בפר' וילך: "חזקו ואמצו אל תיראו ואל תערצו מפניהם כי ה' אלוקיך הוא ההולך עמך לא ירפך ולא יעזבך". פירש רש"י: "לא ירפך- לא יתן לך רפיון להיות נעזב ממנו".

זהו חידוש גדול שסוד הרפיון הוא "להיות נעזב ממנו", וסוד החיזוק הוא "ה' אלוקיך הולך עימך". בתוך החיזוק האדם כבר נאחז במציאות בבורא עולם".

עולם מתמודד

מקובל לדבר היום על טייטל של "נוער מתמודד" בטון מאוד מסוים, לראות בזה נישה של נוער 'נושר' שנפל מדרך הישר. בעוד למעשה כל נער הוא 'נער מתמודד', ולא רק נער, גם איש גדול.

לימדו אותנו על החטא והשלכותיו, לימדו אותנו לשאוף גבוה, לראות ולקוות שנהיה כמו האבות הקדושים, כגדולי ומאורי הדורות, כמו הסבא מצד האמא וה'אלטר זיידא' המיוחס מצד האבא, אבל שכחו לספר לנו שהם לא נולדו כאלה, שגם להם היה דרך ומסע משלהם, שגם הם נפלו, נשברו, התרסקו, חטאו וגם פשעו, אך ידעו גם למצוא את הדרך בחזרה, לסלול להם את דרך ההתמודדות והעלייה האישית והייחודית שלהם. לגשש ולמצוא בדיוק איפה לדפוק את המסמר הנדרש כדי לתקן את הנזילה בספינה.

יוצא מן הכלל הוא מכתב נדיר, כזה שבלשוננו מצטרפת אליו הוראה 'גזור ושמור', שכתב ב"פחד יצחק" (אגרות ומכתבים) הגר"י הוטנר זצ"ל בלשונו הזהב לאחד מתלמידיו:

אהובי וחביבי, שלום וברכה!

מכתבך הגיע לידי, ודבריך הגיעו ללבי.

דע לך חביבי כי עצם מכתבך מתנגד הוא לכל התיאורים הנמצאים בו. והנני בזה להסביר לך תוכן משפט זה.

רעה חולה היא אצלנו שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלמות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלמות שלהם, בשעה שאנחנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם.

הרושם שלך שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של בעל החפץ חיים זצ"ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע- משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל.

התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי "שתול בבית השם". שלפי דמיונות של נער זה, להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלוות נפש על נאוות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן עדן, ולאידך גיסא, לא להיות מרוגז מסערת היצר על דרך הכתוב של "במתים חופשי"[תהילים פח,ו].

אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלוה של היצר הטוב, אלא דווקא מלחמתו של היצר הטוב. ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר הטוב.

באנגלית אומרים:Lose a battle and win the war [הפסד בקרב ותנצח במלחמה].

בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל {אין בזה משום פתיחת פה לשטן}, ובכמה מערכות תיפול שדוד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל מערכות תצא מן המלחמה כשזר על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שינך.

החכם מכל אדם אומר "שבע ייפול צדיק וקם", והטיפשים חושבים כי כוונתו בדרך רבותא: אף על פי ששבע ייפול צדיק, מכול מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטיב שהכוונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא ה" שבע הנפילות" שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. טוב זה יצר טוב, מאוד זה יצר הרע.

אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים טובים שלך הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב. עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים.

אינך רוצה לגנוב את דעתי, שאחשוב עליך שהנך בקו הטוב בעוד שבאמת שהנך כך וכך, ועוד כך ושבע פעמים כך. ואני מה לי לכל השבע פעמים הללו. בשבילי עבודת היסוד היא כבמשך החורף העבר רכשת לך ידיעה הגונה בהלכות נזקי ממון. חזרת כמה פעמים על המסכת שלמדת. לא תכחיש את זה, זו היא העובדה המכריעה. בעובדה זו גנוז סוד הניצחון במאבק היצרים שלך.

הנך כותב: "לעולם לא אשכח הרצון שהיה בי להצליח ולעלות מחיל אל חיל, אבל חבל כבר אבדה תקוותי". אינני יודע כיצד אתה מעיז פנים להכחיש מציאות חיה, האם אתה לא עלית מחיל אל חיל מאותו זמן שנכנסת לבית המדרש?!

מכיר אני אותך שאינך בעל העזה כזה, שלא שהם הם הדברים: אם מוצא אתה בעצמך שיצרך הרע מתגבר עליך, הנך חושב בטיפשות ובתמימות שכבר אבדה תקוותך. דבריך פשוט מביאים לידי גיחוך. משתתף אני בסבלך הרע, אבל הסבל הזה הוא, הוא הרחם של הגדלות. ראיתי את פניך בשעת עיון בהלכה. ראיתי את פניך בשעת הקשבה לשיעורים. ראיתי את פניך בליל שבעי של פסח. האותיות החרותות על פניך בשעות הנ"ל הן אותיות של "סוף הכבוד לבוא". אין שביל הכבוד מתפתל דרך מישור: שביל הכבוד עובר מסתובב כנחש עלי דרך וכשפיפון עלי אורח. ארסו של נחש בקרבך? – הוא ישופך עקב ואתה תשופנו ראש.

מצאתי לנכון להציע לך דברים הללו במכתב. הכוונה היא לתת לך יכולת להזדקק להם מדי פעם בפעם. מובן מאליו שמפאת זה לא היתה לי הכוונה אלא להקו הכללי. בנוגע לנקודות פרטיות, בזה יפה כוחו של הדיבור החי פנים אל פנים.

אתה הוא השתול בבית השם!

בהשתתפות בסבלך, בביטחון בניצחונך, בתפילה להצלחתך

יצחק הוטנר.

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי, מיסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר וכן לבקשת הצטרפות לתפוצה בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com