מתוך עלון אחוותא מבית 'אחוות תורה':
הורים יקרים, אחת הטעויות הגדולות של החינוך בדורות האחרונים הייתה בניית זהות על שלילת האחר במקום על חיבור מהותי לדרך שלנו. מבחינה היסטורית, שלילת האחר ביהדות נולדה בעולם שהפריד בצורה חדה בין יהודים לגויים, הפרדה ששימרה את הקהילות היהודיות בגולה לאורך שנים. זה היה די קל: היהודים היו עם הספר, והגויים באותם דורות היו נבערים מדעת, גסים, ורחוקים מאוד מבחינה תרבותית.
עם הניסיון (המוצלח) הזה, גם הזהות החרדית נבנתה על ניגוד, אך הפעם בין יהודים ליהודים, ואפילו בין שומרי מצוות לאחרים: "אנחנו לא כמו החילונים", "אנחנו לא כמו המזרוחניקים", כמובן עם הסבר סטריאוטיפי כמה הקבוצות האלו רדודות ודלות. ההתבצרות הזו הייתה אולי כלי הישרדותי ושיווקי, אבל כשהיא הופכת לשיטה חינוכית לדורות, היא הופכת למלכודת שברירית. כשאנחנו בונים זהות על בסיס "מה אני לא", אנחנו יוצרים תלות באחר כדי להגדיר את עצמנו. לפי "תאוריית הזהות החברתית", קבוצות מייצרות הבחנה חדה בין ה"אנחנו" לבין ה"הם" כדי לחזק לכידות פנימית. הבעיה היא שזה מחזיק מעמד רק כל עוד ה"הם" נתפסים כחלולים, ו"אנחנו" נתפסים כבעלי עמדה מוסרית משובחת.
במציאות של 2026, כשהמידע נגיש בכל כיס, המפגש עם ה"חוץ" בלתי נמנע. כשהנער מגלה שהחילוני בחוץ הוא אדם ערכי, רגיש וטוב, כל התשתית עליה עומדת הזהות שלו מתחילה להתפורר. אם ה"הם" אינם רעים כפי שסיפרו לו, אולי גם ה"אנחנו" אינה בהכרח הדרך היחידה? הבעיה מחריפה בשל "אפקט הבועה" של הדור הנוכחי. בעוד שבעבר הציבור החרדי התגורר במובלעות הומוגניות וסגורות, הרי שהמציאות הדמוגרפית השתנתה לחלוטין: כמעט 50% מהילדים החרדים כיום גדלים בערים או במרחבים מעורבים שיש בהם אנשים מזרמים אחרים. ה"אחר" הוא כבר לא דמות רחוקה מהספרים, הוא השכן במרפסת ממול או המוכר בסופרמרקט.
למרות זאת, דור המחנכים והרבנים של היום גדל ברובו לזלזול באחרים מבלי שהחליפו איתם מילה אידיאולוגית מימיהם, וכל ידיעותיהם מבוססות על העיתון המפלגתי המנותק מהמציאות. כשהם עומדים מול כיתה ומציירים דמות דמיונית וריקנית של האחר, הם פשוט אומרים שטויות, והנער יודע את זה. כשהוא רואה שהתיאור של המחנך הוא קריקטורה שרחוקה מהמציאות שהוא פוגש מדי יום בחדר המדרגות, הוא לא רק מפסיק להאמין לתיאור, אלא מאבד אמון במערכת כולה. הביטול הופך למגוחך, והסמכות החינוכית קורסת בגלל חוסר אמינות עובדתית.
הנרטיב הזה של "העולם בחוץ ריקני" קורס לחלוטין במפגש עם הציבור הדתי-לאומי. כאן כבר אי אפשר להשתמש בתירוץ של "תינוקות שנשבו". מדובר ביהודים שברובם יראי שמיים, תלמידי חכמים ושומרי מצוות בתכלית, שבו בזמן מעורבים בבניין הארץ. לכן חוץ מזה שהם עם כיפה אחרת קשה להסביר למה הם "לא טובים". הטעות החמירה כשההתבדלות הפכה מרעיונית לרגשית. חינכנו לריחוק מכל מי שאינו בתוך המעגל המצומצם שלנו: החייל ששומר עלינו, הרופא שעוזר לנו, והשכן המנומס שלעת עתה עדיין לא שומר מצוות שבין אדם למקום באופן מלא. ה"אנחנו" הצטמצם, והמהות של תורה כמאחדת את עם ישראל "כאיש אחד בלב אחד" - נפגעה.
מחקרים בתחום הזה מראים שסטריאוטיפים קורסים ברגע שיש מגע אנושי פשוט. בחינוך שנשען על פחד, המגע הזה לא מחזק את הבחירה בדרך שלנו, אלא מערער אותה. ילד שלומד שהעולם בחוץ "מפחיד" נמצא בסיכון גבוה לנשור ברגע שיתגלה לו שהעולם בחוץ פשוט... אנושי, ודומה לו עצמו. הסוד של חינוך שמחזיק מעמד הוא יצירת זהות חיובית. זהות שלא זקוקה לאויב כדי להרגיש קיימת. עלינו ללמד יהדות כ"עץ חיים", דבר שמוסיף משמעות, יופי וחיבור, ולא רק חומות של הגנה. האתגר של דורנו הוא להפוך את הבית והישיבה למקום שמושך להישאר בו בזכות מה שיש בו, ולא בגלל מה שאין בחוץ.
לכן, השקיעו את האנרגיה בלהסביר למה הדרך שלנו יפה ומאירה, במקום לכתוב כתב אישום סטריאוטיפי על אחרים. זהות שנשענת על ערך עצמי חיובי ועל "מה אני כן", חסינה הרבה יותר מפני זעזועים מאשר זהות שנשענת על פחד ושנאה. הדרך אליה אתם מחנכים צריכה להיות סיפור של אהבה וחיבור עמוק לערכים ולחוויה, שמצד אחד דורשת (!), ויחד עם זאת מחברת את הפרט לעצמו ולעמו, ויוצרת לו משמעות.
0 תגובות