לפעמים זה קורה ממש בלי שנשים לב.
הילד חוזר מהת"ת, מוריד את התיק, ואתם כבר עם השאלה:
"מה קיבלת בחומש?"
והוא, עם הפנים לתוך צלחת המרק, לוחש: "שבעים."
ושם, בין המרק לכפית, נפתח מעין חלון קטן:
לאן אתם רוצים שהוא יגיע - ולאן הוא באמת מסוגל??
ובחלון הזה אתם מביטים ולא תמיד יודעים איך לאזן בין החלום שלכם… לבן שלכם.
כי אתם הרי רוצים רק טוב.
אתם רוצים שיקבל את הישיבה הכי.
ושיהיה לו שידוך מהמשפחה הכי.
ושהחיים שלו יהיו פתוחים, כמו שהיו אומרים פעם, "עם כל האפשרויות."
אז אתם דוחפים.
עוד קצת. ועוד קצת.
"אתה מוכשר, פשוט לא מתאמץ."
"אם תמשיך ככה, לא ייקחו אותך."
"אחיך בגילך כבר סיים את זה בעל־פה."
ואתם מרגישים שאתם עושים את זה מתוך אהבה.
ואולי באמת זה כך. אבל לפעמים הילד שלכם, במקום להרגיש אהוב - מרגיש שהוא לא מספיק.
מה באמת קורה שם?
ילד שגדל עם ציפייה מתמדת להיות "הכי", לומד מהר מאוד שהאהבה בבית לא תמיד מגיעה חינם.
לא בכוונה, כמובן. אבל כשהתגובות החמות באות בעיקר עם הציונים, והשתיקות באות כשאין הישגים - הילד מתחיל להבין: אני שווה כמה שהשגתי.
והבעיה היא, שהרבה פעמים הוא באמת לא מצליח לעמוד בקצב שלכם.
לא כי הוא לא חכם. לא כי הוא לא מוכשר. אלא כי הוא ילד. עם קצב. עם נפש. עם עומס.
ואולי בכלל יש לו תחום שבו הוא מבריק, רק שאף אחד עוד לא גילה אותו כי כל הבית מרוכז רק בלימוד ובציונים.
אז מה? פשוט לא לשאוף?
ברור שכן לשאוף.
ילד צריך לדעת שמצפים ממנו. שמאמינים בו.
יש הבדל בין ציפייה לבין לחץ.
יש הבדל בין "אני יודע שאתה יכול - בוא ננסה יחד"
לבין "אם לא תצליח, הפסדת את החיים."
הפסיכולוגית קרול דווק, שחקרה במשך שנים את נושא המוטיבציה, גילתה שילדים שמקבלים חיזוק על מאמץ והתמדה - מצליחים יותר מילדים שמהללים להם את ה"תוצאה".
במילים אחרות: אם תראו לו שאתם מעריכים את העבודה שלו, גם אם לא הגיע למאה, הוא ימשיך לנסות.
אבל אם תראו לו שרק המאה שווה – הוא עלול להפסיק לנסות בכלל.
הישיבה הכי טובה או הילד הכי רגוע?
בוא נדבר רגע בכנות.
מה אתם באמת רוצים?
שיקבל את ההמלצה הנחשקת, וייכנס לישיבה עם השם הכי נוצץ?
או שילדכם יגדל להיות ירא שמיים עם שמחת חיים, מידות טובות ותחושת ערך פנימית?
לפעמים אנחנו, ההורים, שוכחים שהישיבה היא רק תחנה.
השידוך, גם הוא.
אבל הנפש של הילד - זה דבר אחד שלא תמיד אפשר לתקן אם דרכנו עליה בריצה קדימה.
הילד מרגיש את זה. הוא קולט מתי מחיאות הכפיים ניתנות רק כשהוא מביא 100, ומתי הן ניתנות כשהוא רק משתדל. הוא לומד למדוד את ערכו באחוזים. והוא עלול לטעות ולחשוב שאהבה שווה להישגים.
יש ילדים שמביאים תעודות, ויש כאלה שמביאים חיוך. יש את אלה שמנצנצים בכיתה, ויש את אלה שנאבקים כל בוקר רק כדי לא להרגיש שהם מאכזבים. כהורים, אנחנו מתפתים לא פעם לרצות את הילד ש"יצליח", שיביא גאווה, שירוץ קדימה. אבל דווקא במקום שבו הילד לא "כובש", מתאפשר לנו לגלות מה זאת אהבה שאינה תלויה בדבר. הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, שהיה מלמד נערי ישראל במשך שנים, אמר פעם: "בכל ימי שנות כהונתי כמלמד נערי ישראל, מעולם לא חיבבתי במיוחד את בעלי הכשרון, ולא דחיתי את החלשים שבהם." משפט עמוק שמחזיר אותנו לאמת הבסיסית: לא כל ילד חייב להיות עילוי, אבל כל ילד חייב להרגיש שהוא אהוב.
אז מה עושים? איך דוחפים בלי למחוץ?
תראו לו שאתם איתו, לא מולו.
במקום "אתה חייב להצליח", תגידו: "בוא נחשוב יחד איך אתה יכול להשתפר."
הילד לא צריך לשאת את העתיד שלו לבד.
שימו לב מה אתם מחזקים:
לא רק "וואו, קיבלת מאה", אלא גם: "אני גאה בך שהתמדת."
תחזקו את הדרך, לא רק את התוצאה.
זכרו שיש יותר מדרך אחת להצליח.
לא כל ילד יבריק בגמרא.
יש ילדים שהגדולה שלהם דווקא בכתיבה, בהבנה רגשית, בארגון, בהקשבה, או באהבת ישראל.
אל תחנקו את הקול הפנימי שלהם בגלל רשימת דרישות.
דעו את הילד שלכם.
באמת. אל תגידו "הוא עצלן", לפני ששאלתם את עצמכם איך הלילות שלו, איך הביטחון העצמי שלו, ואיך היחס של המלמד אליו.
ואם אתם מרגישים שאתם כל הזמן בלחץ - עצרו.
יכול להיות שאתם לא רק דוחפים אותו - אלא מרגיעים את החרדות שלכם דרך הציפיות שלכם ממנו.
ולסיום: קצת אמונה. גם בילד. גם בהשגחה. גם בעצמכם.
אל תוותרו על השאיפה - אבל תוותרו על הקרב.
אל תפסיקו לצפות - אבל אל תציבו תנאים לאהבה.
כי ילד שגדל בתחושת ביטחון, בבית שמחזק ולא מרסק,
זה הילד שבסוף… באמת יצליח.
0 תגובות