יש לי שני בנים. שניהם נבונים, שניהם מתוקים, אבל שונים כשחור מלבן.
הראשון, אם רק אזרוק מבט — הוא כבר קם להביא. אם אחד האחים שכח את הכריך — הוא ייתן לו את שלו בלי לחשוב פעמיים.
השני — לא קם אם לא ביקשתי. וגם אז, הוא ישאל "למה אני ולא יוסי?" או יציע שיביא אחר כך, או יאמר פשוט "אני באמצע ספר".
וכמו כל אמא טובה, אני מרגישה שלבי נחלק לשניים. מצד אחד, קל לי עם הילד ה'טוב'. נעים. שקט. לא מצריך משא ומתן. מצד שני, עמוק בפנים אני יודעת — הילד השני מלמד אותי משהו חשוב: איך שומרים על עצמך בלי לבטל את האחר.
וכאן מתעוררת השאלה הגדולה:
האם ילד "טוב" הוא זה שמרצה? שמוותר תמיד? שמעדיף שקט והרמוניה על פני עמידה על שלו?
או שאולי אנחנו צריכים לעדכן את ההגדרה – ולשאול את עצמנו לא רק למי הוא טוב, אלא אם גם לו טוב?
מה באמת מסתתר מאחורי המילה "ילד טוב"?
ילד טוב הוא מעלה. אין ספק. חז"ל מדברים על יראת כבוד, על דרך ארץ ועל ענווה. כולנו רוצים לראות את ילדינו מרווים נחת, נזהרים בכבוד הבריות, יודעים להמתין, לשתוק כשצריך, לפעול בחכמה ולא באימפולס.
אבל לפעמים — עם כל הרצון לטוב — מתגנבת מילה נוספת: "ילד מרצה".
הרצון העמוק שלנו שהילד "יהיה בסדר", לא יכעס, לא יתלונן, לא יעמיד אותנו במבוכה — עלול לעיתים להוביל אותו לדרך שבה הוא לומד לקרוא את צרכינו עוד לפני שהוא מבין את צרכיו שלו.
והתוצאה?
ילדים שמהר מאוד לומדים להרגיש אשמים כשהם אומרים "לא".
שמתבלבלים בין נימוס לבין ויתור עצמי.
ושלעיתים, מתחת לכל ה"כן" והחיוכים — יש לב שמתחיל לשכוח את רצונו.
הילד המרצה – רגישות יתר או חינוך יתר?
ילדים שנוטים לרַצות — לרוב הם גם מאוד רגישים לסביבה. זה יכול להיות מתוק מאוד. אבל מתוק מדי, גם הוא בעיה. ילד שמכוון את עצמו רק לפי הציפיות מהסביבה, עלול לפתח קושי עתידי בעמידה עצמאית מול לחצים — בין אם חברתיים, זוגיים, או רוחניים.
וזו נקודה לא פשוטה:
אנחנו כן רוצים ילדים שמקשיבים. שמכבדים.
אבל האם אנחנו מוכנים שגם ישאלו, יתלבטו, יאמרו "לא נעים לי"?
לא כי הם מזלזלים — אלא כי יש להם קול פנימי שמתחיל להתעורר.
הילד הדעתן – חוצפה במסווה או חוזק נפשי?
מן הצד השני, יש את הילד שלא ממהר להסכים.
ששואל שאלות. שאומר "לא מתאים לי". שמבקש שיקשיבו לו.
אולי אנו קוראים לזה חוצפה.
אם נביט לעומק, נבין: לא תמיד זו חוצפה — לפעמים זו זהות.
ילד שמרגיש בטוח מספיק כדי לא להסכים מיד — הוא ילד שמתחיל לזהות את גבולותיו. כל עוד זה נעשה בכבוד — וזה תפקידנו ללמד את הגבול בין ביטוי עצמי לבין דרך ארץ — אולי זו דווקא נקודת חוזק, לא חולשה.
ואנחנו – ההורים – מה הפחד שלנו?
הרצון שילד יהיה "קל לגידול" נובע לעיתים ממקום עמוק של דאגה.
אנחנו רוצים שיאהבו אותו. שיכבדו אותו. שימנע כאב.
ומבלי שנשים לב, אנחנו מעבירים מסר:
"תהיה נוח — כדי שיאהבו אותך."
אבל אהבה אמיתית לא נמדדת בציות. היא נבנית מתוך נוכחות. מתוך זה שהילד יודע שהוא ראוי — גם אם הוא לא תמיד זורם. גם אם הוא מתלבט. גם אם הוא הוא.
כיוונים לחינוך מאוזן — בין נועם לעצמאות
אז איך מגדלים ילד שמכבד, אך לא מתרפס?
שנענה — אך לא מתבטל?
כמה עקרונות שיכולים לעזור:
בין "ילד טוב" ל"ילד נכון":
אל תמהרו לחזק רק את הילד שמוותר. חזקו גם את הילד שמביע, שמעז לשאול — כל עוד זה נעשה בדרך של כבוד.
הבדילו בין נימוס לריצוי:
"תודה" ו"סליחה" הם מונחים חשובים — אבל לא במקום כנות. חשוב ללמוד שילד יכול לומר "לא נעים לי", או "אני מרגיש אחרת", גם כשזה לא תואם את מה שציפינו.
תנו מקום לכוונה, לא רק לתוצאה:
ילד שלא ויתר — אך התלבט — הוא לא ילד קשה. הוא ילד לומד.
חנוך לנער על פי דרכו:
כל ילד זקוק לכלים אחרים כדי לצמוח. אחד צריך ללמוד לשתף, והשני — ללמוד לא להתבטל.
בקיצור: להרכיב מחדש את המושג "טוב"
אולי הגיע הזמן לשחרר את הביטוי "ילד טוב" מההגדרה הצרה שלו.
טוב — איננו אומר "שקט", "לא מתווכח" ו"לא מביך".
טוב — הוא ילד שיש בו רגישות, כבוד, הקשבה, וגם לב עצמאי, קול אישי, ונשמה שלא מפחדת להיות נוכחת.
אם נצליח לגדל ילד כזה — ילד חי, קשוב, ונאמן לדרך התורה ולדרכו האישית — נוכל לומר שזכינו באמת.
0 תגובות