אני הילד שלא נכנס למשבצת.
אני הילד שצובע את העץ באדום כי ככה הוא מרגיש בפנים, למרות שבחוברת כתוב שצריך ירוק.
אני הילד שקם מהכיסא כי הוא שוכח שהוא אמור לשבת, כי הראש שלו טס כבר עשרה צעדים קדימה והוא רק מנסה לתפוס אותו.
אני הילד שאומרים עליו "חכם, אבל..." – וה"אבל" הזה רודף אותי כמו צל.
המורה מדבר, אבל המילים שלו מחליקות לי מהאוזניים כמו גשם על שמשה, ואני עסוק בלצייר מפות סודיות של עולמות שאף אחד לא רואה.
בהפסקה אני מחפש חבר, אבל החוקים החברתיים מסובכים כמו מבחן בלשון. אם אני מתקרב מדי, הם אומרים שאני חונק. אם אני מתרחק, אני "מנותק".
ואז אני שומע אותם – ההורים שלי – בערב, לוחשים בחדר השני:
"יש משהו..."
"צריך לבדוק..."
"אולי נלך לפרופסור ההוא... את יודעת, מהמכון בתל אביב?"
ובזמן שהם לוחשים, אני במיטה, עיניי פקוחות, לבי פועם חזק מדי.
מה יש לי? למה אני לא כמו כולם?
ואם אני כזה, אז למה כל כך מנסים לשנות אותי?
•
מהצד השני של הדלת – יושבים ההורים.
הם לא מורים. לא פסיכולוגים. הם פשוט אבא ואמא, שרוצים שהילד שלהם יפרח.
הם זוכרים איך היה בגן, כשעוד אמרו שהוא "סקרן ומיוחד", איך בגיל חמש הוא ידע להסביר איך נוצרת קשת בענן, ואיך עכשיו בכיתה ג' הוא לא מצליח לסיים מבחן חשבון פשוט.
הם רצים בין מאבחנים. נוירולוג, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוגית התפתחותית. כל אחד רואה חלק אחר מהתמונה, כל אחד נותן תווית אחרת.
אבל הילד? הילד הוא שלם. הוא לא פאזל מחולק לחלקים.
לפעמים אמא רוצה רק לחבק אותו ולהגיד לו שהוא מושלם כמו שהוא. ולפעמים – היא רוצה לצעוק עליו שיכין כבר שיעורים, שיתאמץ קצת, שיפסיק "לברוח".
ואז היא מתביישת בעצמה.
ואבא? הוא מנסה להיות אופטימי. "יהיה בסדר", הוא אומר. אבל בלילה הוא לא נרדם, חושש ממה שיהיה כשהילד הזה יגדל, יעמוד מול עולם שלא תמיד סלחני לשונים.
אז מה עושים כשהילד לא נכנס למשבצת?
קודם כל – מבינים שהבעיה היא לא בילד. הבעיה היא במשבצות.
חינוך הוא לא תבנית אחת שמתאימה לכולם. יש ילדים שמתפתחים אחרת, שמבינים אחרת, שמרגישים אחרת. לפעמים הם זקוקים ליותר תיווך, לפעמים הם פשוט צריכים סביבה אחרת לגמרי.
אבל זה לא פשוט.
כי החברה מודדת ציונים, התנהגות, התאמה למסגרת.
וההורים נעים על הציר הדק שבין קבלה – לאהוב את הילד כפי שהוא, לבין הרצון לשפר – שלא יוותר, שיגשים את הפוטנציאל.
וכאן טמונה הדילמה העמוקה של הורות לילד שונה:
אם אקבל אותו לגמרי, אולי אני מוותר עליו?
ואם אדחוף אותו כל הזמן, אולי אני מלמד אותו שהוא לא מספיק טוב?
אולי התשובה טמונה באיזון.
לקבל – משמעו להפסיק לראות את הילד כפרויקט שצריך תיקון, ולהתחיל לראות אותו כאדם שלם שיש לו דרך ייחודית.
לשפר – זה לא לוותר. זה להאמין בו. לחפש דרכים שמתאימות לו, ולא לנסות להלביש עליו דרכים של אחרים.
להיות שם כשהוא חוזר עצוב מהפסקה, ולהגיד: "זה לא אתה שלא בסדר. זה שהעולם עוד לא יודע איך להכיל אותך."
ומצד זה – לחפש את הדמות החינוכית החינוכי שתבין, את המסגרת המתאימה, את הדרך שתאיר לו.
בסוף, הילד הזה – שלא נכנס למשבצת – הוא זה שיצייר משבצות חדשות.
הוא זה שיראה לעולם שאפשר לחשוב אחרת, לחוות אחרת, לחיות אחרת.
אבל הוא לא יכול לעשות את זה לבד. הוא צריך אותנו – הורים, מורים, חברה – שנלמד לראות לא רק את הקושי, אלא גם את הפלא.
והוא צריך שנזכור:
לפעמים דווקא מי שחורג מהשורה, הוא זה שמלחין את המנגינה הכי יפה.
