את לא שמה לב לזה בהתחלה. את מתכופפת לבחור בין קוטג' 3% ל-9%, הילד מבקש משהו. את עונה "לא עכשיו", ובום — מישהו נפל על כפתור הווליום. והכפתור הזה? הוא תקול. לא יורד.
הילד צורח. נשכב. נמרח על הרצפה כמו טחינה על פיתה ביום חמסין, צורח "אבל את תמיד קונה לו! אבל את הבטחת!! אני שונא את הסופר הזה! ואת...!!".
ואת? את מחייכת חיוך קפוא למוכר שבדיוק מסדר מעדנים, מרגישה איך הפנים שלך מאדימות, הלב דופק, את מזיעה, אבל לא מהחום — מהמבטים.
המבטים!
היא – ההיא עם הפאה המסורקת, מביטה בך כמו עדת תביעה.
הוא – ההוא עם הסלים הכבדים, נותן לך מבט חומל/שופט/מרחם/ציני – את כבר לא יודעת מה יותר גרוע.
ואז יש את הזקנה החביבה, שתמיד יש לה טיפ: "פעם אחת אמרתי לילדים שלי שאם הם בוכים, אני משאירה אותם שם! וזהו, הם הפסיקו".
יופי. תודה. אולי תעשי גם רשימת השוואת מחירים תוך כדי.
בעוד הילד מתפוצץ על הרצפה, את מתפוצצת מבפנים:
– מה לא בסדר בי?
– אולי אני אמא רעה.
– אולי הייתי צריכה לקנות לו את השוקולד.
– אולי הוא יהיה בן אדם לא מתפקד בגלל זה.
– אולי כל הסופר הזה שופט אותי.
בינתיים, את מנסה להיזכר מה קראת בספר ההוא של המומחית לגבולות. משהו על "להישאר רגועה".
אה, כן.
ר-ג-ו-ע-ה.
(זה נשמע כמו קללה ברגע הזה, נכון?)
רגע של תובנה (כן, גם בסצנה)
בואי ננשום רגע ונגיד משהו חשוב:
ילדים עושים סצנות. זה נורמלי.
הם לא עושים את זה כי את לא בסדר.
הם עושים את זה כי הם ילדים.
ולפעמים – זה בדיוק המקום כן לשים גבול.
אבל רגע – איך עושים את זה בלי לאבד את עצמנו (או להבריח את שאר הקונים מהמדף של הדגנים)?
חמישה כללי ברזל לסצנת-סופר:
1. קודם כל: תירגעי את
אל תנסי לחנך את הילד כשאת בעצמך רותחת. כשהלב שלך דופק על 180 ואת רוצה לצרוח — זה הזמן לנשום. להוציא מילה רק אם היא תצא כמו שוקולד חלב ולא כמו פלפל חריף.
2. אל תתנצלי בפני הקהל
את לא מופע בידור. את לא חייבת להוכיח לאף אחד שאת אמא מדהימה. תגובתך לילד היא בינך לבינו – לא למבטים מסביב.
3. תני שם למה שקורה
“אני רואה שאתה ממש מאוכזב.”
משפט פשוט, שנותן לילד להבין שאת איתו – גם אם את לא מסכימה איתו. זה מרגיע הרבה יותר משאת חושבת.
4. תתמידי בגבול – אבל בגובה העיניים
“אני לא קונה את זה עכשיו. אני מבינה שקשה לך עם זה.”
אם נשבר לך ואת קונה — לא נורא. את אמא, לא רובוט. אבל אם את מצליחה לעמוד בגבול – עשית פה חינוך של החיים.
5. תזכרי: זה רגע. לא סיכום קריירת ההורות שלך
גם אם זה נראה נורא עכשיו, מחר בבוקר זה יהיה עוד סיפור שתספרי לאמא שלך או לחברה.
ואם נסיים בטיפ ממדריכת הורים:
לפעמים הילד זקוק דווקא לסצנה.
זה שחרור רגשי, זו הדרך שלו לפרוק תסכול. תני לו את הגבול – ותני לעצמך את ההבנה שאת לא אמורה להיראות כמו פרסומת לבמבה כשזה קורה.
ואת יודעת מה? בפעם הבאה אולי תוסיפי שוקולד לעגלה – לעצמך.
כי מגיע לך.
0 תגובות