אאא

הרה"ג רבי דוד לייבל נשיא רשת הכוללים 'אחוות תורה', מסביר בטור מרתק במגזין 'המקום', איך צריכה לראות קהילה חרדית אמיתית. 'כיכר השבת' ליקט את המיטב מתוך הטור.

צורת הקיום היהודית בכל הגלויות שגלינו אליהן היתה קהילתית. מאות בשנים, החיים היהודיים בחוצה לארץ התארגנו בקהילה מגובשת שסיפקה את צרכי חבריה.

הקהילה סיפקה את כשרות המזון, שחיטה כשרה וכדו'. הוראת הלכה ובתי דין התנהלו תמיד במסגרתה תחת חסותו של רב הקהילה. היא זו שגם דאגה לחינוך, לקבורה ולעזרה ותמיכה בשעת צרה. אך אף על פי שהיא סיפקה את צרכיהם הרוחניים והגשמיים של חבריה, עולה חשיבותה של "הקהילה היהודית" בהרבה על כל מה שתיארנו.

האדם הוא יצור חברתי. הוא אינו יכול לחיות כפרט בודד. השייכות לקבוצה מעניקה לו את זהותו ומרחיבה את חוויית האני שלו. במובן זה, הקהילה היהודית סיפקה את הצורך האנושי הבסיסי ביותר – זהות ותחושת שייכות.

המבנה הקהילתי היה צורך בוער במציאות שבה יהודים חיים בין הגויים. ההתארגנות הלאומית הגויית היתה זרה לזהות היהודית, ו"הקהילה" החליפה אותה. היא שהיתה נקודת זהות לכל היהודים שהתאגדו תחת מסגרתה, וכך הדברים מתנהלים עד היום בכל קיבוץ יהודי בגולה השומר תורה ומצוות.

קדושת הקהילה

אבל אין הקהילה היהודית ככל הקהילות. היא איננה רק צורך אנושי וחברתי. לקהילה יש תכלית ערכית, רוחנית.

הקהילה היהודית מנווטת את השיוך האנושי הטבעי למחויבות לברית עם ה'. היהודי אינו מתאגד סביב "הקבוצה" שלו כנקודת כוח גרידא. הוא מתאגד כציבור עובדי ה'. זהו תוכן השייכות של הקהילה היהודית – כולנו שייכים למחויבות לשמור תורה ומצוות. כל בני האדם מתאגדים בקבוצות זהות, אלא שהתכנים שהם יוצקים לזהות הזו הם שעושים את ההבדל. הגוי מתכנס סביב זהויות כמו לאומיות, קבוצת ספורט ואף דברים חיוביים כמו אידאולוגיה, סיוע וכדו'. אבל הזהות היהודית הבסיסית תמיד תיסוב סביב הציר של מחויבות לשמירת תורה ומצוות.

אנו שואפים להגיע למצב שבו כל יהודי יחוש שהתשובה לשאלה "מי אני" תהיה – "שומר תורה ומצוות". זו תהיה זהותו העמוקה. אך הדרך לכך חייבת לעבור דרך טבעו החברתי של האדם. הקהילה הנותנת מענה לצורך בתחושת שייכות וזהות, היא המסוגלת לחרוט בנפשו של האדם את הזהות המחויבת לשמירת תורה ומצוות.

נקודת המרכז של החיבור הקהילתי היתה מאז ומתמיד בית הכנסת. שם אדם ערך את שמחותיו, מברית מילה עד חתונה; סביב בית הכנסת התגבשו כל ארגוני הסיוע ליולדות, לחולים וכדו'. מעולם לא ראו בזה חילול תכליתו של בית הכנסת כמקום תפילה ועבודה, משום שהקהילה גם היא דבר קדוש אצל היהודי. ככל שהיא זו שנושאת את מטען הזהות היהודית, יש בה ערך וקדושה.

בחוץ לארץ משמש עד היום בית הכנסת בתפקיד זה. כשיהודים הרחוקים משמירת תורה ומצוות רוצים להרגיש בכל אופן שייכים מעט לחברה היהודית שבסביבתם, מגיעים הם לבית הכנסת, מדי שבת או לפחות ביום כיפור.

מצב הקהילות אצלנו

לא כך הם פני הדברים אצלנו. בארץ ישראל כיום, עשויים רבים מבני הציבור החרדי לחיות במנותק לגמרי מכל קהילה.

את החינוך מקבלים הם מרשתות ארציות, כך גם את כשרות המזון. את הוראת ההלכה שומעים הם לא מרב קהילתם אלא מבתי הוראה כלליים, ואת הסיוע בשעת צרה מקבלים הם מארגונים גדולים שאינם מצריכים כל שייכות קהילתית.

בעקבות כך בית הכנסת הופך להיות מקום תפילה גרידא. רבים הם האברכים שאין להם מקום קבוע בבית כנסת מסוים. אין הם חברים בשום קהילה. את הצרכים החברתיים שלהם הם מספקים בחיק המשפחה או עם חבריהם מהכולל.

האם זה טוב להם? מצד אחד, כן. הם מרגישים שזה משחרר אותם מהמחויבויות שנושאת עמה הקהילתיות ומהמחירים המסוימים שהיא גובה, אך מנגד הם גם חשים בחסר עצום. קשה להם עם חוסר השייכות. במיוחד כשהם טובעים בתוך זרם עצום של עשרות אלפי לומדי תורה שנראים בדיוק כמותם. (זו הסיבה שחלקם מנסים בכל אופן להתגבש בקהילות כמו "יוצאי" ו"חניכי".)

מצוקת החרדים העובדים

"חרדים עובדים" סובלים מהבעיה המתוארת בצורה חריפה פי כמה וכמה. ראשית, משום שאין להם שום מענה לצורך שלהם בקהילה. המצב האידאלי היה שהחרדים העובדים ישתלבו בתוך הקהילות הקיימות. כך הדבר בחוץ לארץ. ברוב מוחלט של המקומות אין שום הבחנה בין קהילת האברכים לקהילת העובדים.

אך בארץ זה לא קורה. לעתים מזומנות קהילת האברכים דוחה את החרדים העובדים החיים בתוכה מעל פניה. הם נדחים ממוסדות החינוך, מכיבודים בבית הכנסת ומהשתייכות אמתית לחיי הקהילה. אין כאן המקום לשפוט את המציאות הזו ולנתח את סיבותיה, זו המציאות והיא פוגעת בצורך הבסיסי של קבוצה ענקית של חרדים שיצאו לחיי המעשה ומעוניינים להשתייך לקהילה המחויבת לשמירת תורה ומצוות.

גם במקומות שבהם החרדי העובד כן יכול להשתלב בקהילה הקיימת, אין הוא מקבל את המענה המלא לצרכים שלו, מפני שרוב בתי הכנסת היום בקושי מספקים חיי קהילה. ציבור האברכים פחות דורש את זה, כיון שמרכז הכובד של חיי החברה שלו עבר ל"כולל", בשעה שהחרדי העובד אינו מעוניין תמיד שקהילתו תהיה חבריו לעבודה. כמו כן, לימוד התורה של קהילת האברכים נסמך על הכוללים, בשעה שלחרדים העובדים נדרשות מסגרות ייחודיות ומותאמות מבחינת השעות והתוכן.

המצב הזה עצוב מאד, משום שהצורך של החרדי העובד בקהילה גדול מהצורך של האברך. אדם שחי בעולם המעשה, בסביבת עבודה חילונית, ובכל מקרה – מחוץ לבית המדרש, זקוק מאד לחיזוק נקודת הזהות שלו בתור "יהודי שומר תורה ומצוות". גם אם הוא שומר קלה כחמורה, אין זה מספיק בשביל אותה שייכות פנימית עמוקה הנולדת רק משייכות חברתית, ואשר היא הקובעת בסוף את אופי הבית וחינוך הילדים.

המושג "קהילה" עשוי להישמע מרתיע לאוזן החרדי העובד. האשמה תלויה במחירים הגבוהים שגבתה בעבר השתייכות כזו מעצמם וממשפחתם. ועדיין, עשויים הם לקבל בשמחה רבה קהילה אלטרנטיבית טובה ומתוקנת שתתאים להם ותרומם את חייהם.

קריאת כיוון – הקמת קהילות

אין מנוס ואין מוצא מלבד הקמת קהילות של חרדים עובדים. החזון של קהילות אלו יהיה – מתן תחושת שייכות אמתית לחרדי העובד כחלק מקהילה המחויבת לשמירת תורה ומצוות. על כל החרדים העובדים להתאגד, להקים בתי כנסיות ומקומות לימוד תורה ולגבש קהילות ברוח זו. המציאות שאנו חווים כיום יושבת על חבית חומר נפץ. השאלה איננה "האם" יוקמו קהילות, אלא "איך". האם חלילה יתאגדו החרדים העובדים בהתארגנות פוליטית ריקה מערכים שתישא עמה רק בשורה של כוח ועוצמה בנוסח "אנו קיימים ואי אפשר להתעלם מאתנו", או תהיה זו התאגדות קדושה סביב הערך העליון של מחויבות לעבודת ה'.

לכן אין אנו צריכים לדון כאן האם נכון לציבור החרדי כמכלול שיוקמו בו קהילות כאלו. לא זו נקודת המבט של הדיון כאן. לציבור העצום של החרדים העובדים יש כיום מצוקה נוראה. כשהיא תתפוצץ לכיוון התארגנות ריקה מתוכן, היא עשויה להוביל לאיבוד השייכות והזהות שבלעדיהם לא ייכונו חיים יהודיים.

אין מה להמתין עוד. איש לא יפתור עבור החרדים העובדים את הבעיות. מוכרחים לקחת אחריות על העתיד הרוחני. כשלוקחים יוזמה, כשהדברים נעשים לכתחילה, יש אפשרות לנווט את אופי הקמת הקהילה ולייסד אותה על בסיס המחויבות לתורה ולמצוות. התקווה היא שקהילות אלו ינווטו את תחושת השייכות לכיוון רוחני וערכי. על פי החזון יהיו הקהילות מרכז רוחני חברתי המעניק לכל השייכים אליו זהות שתוכנה הוא מחויבות לשמירת תורה ומצוות.

תנאי יסוד לקהילות החדשות

מספר תנאי יסוד יש להקמת קהילות אלו. בראש ובראשונה, מוכרחת כל קהילה לקבל על עצמה מרות של רב שישתייך לקהילה וינהיג אותה. רב שמחויב לחזון הקהילה – לגבש שייכות קהילתית המחויבת באופן מוחלט לשמירת הלכה ודקדוק במצוות. שמירת ארבעה חלקי שולחן ערוך בדקדוק מלא היא השאיפה העליונה. יחד עם זאת, מנהיגי הקהילות – ראוי שיהיו אנשי מעלה המבינים ללב העובדים ומכירים את עולמם ואת צרכיהם הגשמיים, הנפשיים והרוחניים.

קהילה ללא מנהיג רוחני עשויה להיגרר בהמשך למקומות שליליים שמייסדיה לא שיערו ולא פיללו. לכן תנאי זה הוא קריטי.

תנאי שני, על הקהילה לקיים חיבורים משמעותיים עם קהילות האברכים הקיימות. ניתוק מהציבור – לא רק שאיננו תכלית הקמת הקהילות, אלא הוא סכנה ממשית. יש לעשות כל שאפשר כדי לדאוג לחיבור איתן וממשי בין הקהילה העובדת לציבור המרכזי. הדרך לכך תהיה למשל, הכנסת כולל אברכים לתוך בית הכנסת וסיוע במימונו, הזמנת מוסרי שיעורים ודרשנים מבחוץ, וכיוצא בזה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

רבים מהחרדים העובדים נמנעו עד היום מלהתכנס בקהילות נפרדות, מתוך הבנתם את גודל המחיר שהם ישלמו כשיתנתקו מהזרם המרכזי של היהדות החרדית. החשש הזה מוצדק מאין כמוהו. ניתוק עלול להוביל לירידה רוחנית גדולה ולאבדן דרך כללי. לכן, לא יהיה מוגזם לקבוע שהצלחת הקהילות החדשות תלויה בממשק שהן תשכלנה לקיים עם היהדות החרדית.

תנאי שלישי, הפעילות הקהילתית צריכה לכלול גיבוש רוחני בהתאם לחזון שהוצב כאן, לצד הגיבושים החברתיים. לא יספיקו לשם כך שיעורים הדף היומי. בימינו, רוב החרדים העובדים הם בוגרי ישיבות שהורגלו בטעם הלימוד ה'ישיבתי'. לשם חיבור רוחני אמתי, יש לקבוע לימוד גמרא בעיון למשך כשעה וחצי-שעתיים, מדי ערב או בוקר. הכוללים של רשת אחוות תורה הם בסיס מצוין למטרה זו.

שיתוף ציבור הנשים הוא תנאי מרכזי נוסף לקיומן של קהילות אלו. ההצלחה לשאוב את רוח הזהות והמחויבות מן הקהילה ולהשפיע אותה על הבית והמשפחה, תלויה בהן. בתי הכנסיות ידאגו לכלול אותן בפעילויות החברתיות והרוחניות. יתקיימו שיעורים מיוחדים לנשים והן תהיינה שותפות מלאות לקהילה ולחזון שלה.

***

המציאות אינה פשוטה והפתרון אינו פשוט. זקוקים כאן לאחריות רבה ולזהירות יתרה. אך אין לנו היתר שלא לפעול.
בתפילה שנזכה להתהלך לפני ה' באמת, ובתקווה גדולה שציבור החרדים העובדים ייטול אחריות ויוזמה ויתגבש לקבוצה שזהותה – מחויבות לשמירת תורה ומצוות.

טורו של הרב דוד לייבל, הטור הפותח של מגזין המקום, גיליון 2