אאא

האדם הגדול ביותר עלי אדמות – היה אדם

מיד לאחר ציווי הקב"ה למשה ואהרון לדבר אל פרעה מלך מצרים ולצוותו להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, טרם שמספרת לנו התורה על ביצוע הוראה זו, ועוד טרם סיום ציוויו של הקב"ה, הנה מפסיקה התורה ומונה את ראשי בית אבותם של בני ישראל לשבטיו - "אלה ראשי בית אבותם, בני ראובן וגו'"

ברצף קריאת הפסוקים, בולטת לעין הפסקת הסיפור על ידי סדר ייחוסם הנשזר באמצעו ואשר מסתיים במילים "הוא אהרון ומשה אשר אמר ד' להם... הם המדברים אל פרעה וגו'" ורק לאחר מכן ישוב התיאור אל תחילת סיפור ציווי ד' אליהם, לגשת אל פרעה - והמשכו של סיפור זה.

ותיאור הדורות אינו מתמקד בשבט לוי, אלא מתחיל בשבט ראובן ושמעון וממשיך לשבט לוי ושם מסופר על ענפיו של שבט לוי ואיך הסתעפו מהם אהרון ומשה.

עד עתה, נכשלו משה ואהרון במאמציהם לבצע את שליחות הגאולה, אולם מכאן ואילך מתחילה שליחותם להיות עטורת ניצחון על פרעה, שליחות אשר כמותה לא מילא עוד בן תמותה לפניהם ואחריהם לא ימלא. דווקא עתה, נודעת חשיבות יתירה לעריכת רשימה מדויקת של ייחוסם וקירבתם  - כדי להעיד 2 דברים. הראשון – להודיע לכל הדורות כי רגיל ואנושי הוא מקור מחצבתם ורגיל ואנושי הוא טבע בריתם.

בתקופה העתיקה וגם הקרובה יותר אלינו, קרה לא פעם שאנשים שהצטיינו כמיטיבי עמם, ניטלה מהם לאחר מותם דמותם האנושית ובגלל עלילות פאר 'אלוהיות' זכו לתואר 'אלוהי' וביניהם גם יהודי אחד שעקב חוסר יחוסו הפך להיות אבי דת כופרת ידועה.

אך משה רבינו שלנו, היה אדם, נשאר אדם, ולעולם לא יהיה אלא אדם, ולאחר שכבר קרן עור פניו ממראה האלוקים, מסר את התורה, והוליך את בני ישראל בניסים במדבר והנחילם ניצחונות מזהירים, ציווהו ד' כאן, להציג את תעודת ייחוסו ולהצהיר בזאת על העובדה כי ביום דיבר ד' אל משה בארץ מצרים, הכל הכירו את הוריו והורי הוריו, דודיו ודודותיו, דודוניו ודודניותיו.

הוא אהרון ומשה, הם המדברים אל פרעה, בשר ודם. ובהם בחר ד' להיות לו לכלים בעשיית מלאכתו הגדולה.

עדות ייחוס זה נועדה איפוא לבטל מראש ותמיד כל האלהה מוטעית, כל רעיון שווא של התגלמות הא-ל בדמות אנוש, היא נועדה לקיים אמת זו שמשה רבינו, גדול האדם בכל הדורות - היה אדם.

אך באותה מידה נועדה אמת זו להכחיש אשליה אחרת, ולא פחות מסוכנת מזו הראשונה, והיא שכל אדם באשר הוא, יכול להיות נביא או להמציא את נבואותיו. אמת משה ואהרון היא בני אדם ,אולם הם נבחרו על ידי ד' להיות שלוחיו, ובחירה זו לא הייתה משום שמשה היה ראשון או בכור, לא ראובן ושמעון המוזכרים ראשונה ברשימת היחוס, נבחרו, וגם בין בני לוי לא נבחרו אלא קהת, וממנו עמרם  ובין בניו לא אהרון ומרים כי אם משה, הקדוש ברוך הוא - הוא הבוחר את שליחו, את האדם אשר הגיע לרום מעלת האדם, ומי שראוי לבחירה זו. וזו גם ההבנה כי אדם בשר ודם יכול להגיע לשלימות כזו אשר יבחר ד' בו להיות שליחו.

מכות חינוכיות נאמנות

בפרשתינו, מפציעות על המצרים עשר המכות, אשר רבי יהודה היה נותן בהם סימנים ומחלקן ל3 קטגוריות דצ"ך עד"ש באח"ב. חלוקה זו מתקבלת קודם כל מעצם תיאור המכות, כי באופן חוזר על עצמו בשתי מכות היתה התראה ובשלישית לא הייתה, וכן הלאה - שוב 2 מכות עם התראה והשלישית ללא התראה  - דהיינו כנים, שחין, חושך, אשר באו ללא אזהרה והן כנראה עונש על אי הקשבת פרעה ל2 המכות הקודמות להן שבאו עם אזהרה.

אם נעיין היטב נמצא זיקה והקבלה בין שלושת קבוצות אלו לשלושת הבחינות שהיו שורשה של גלות מצרים ואשר בוטלו על יד הגאולה – גירות, עבדות, ועינוי – הן היו מרכיביה של הפורענות אשר מצרים הביאה על ישראל, וכמידתם של המצרים, כך מדה כנגד מידה הם נענשו, למען יכירו כי חסרת שחר היא התנשאותם על העם האומלל ולמען יחושו על בשרם הם את מר עוניו.

מכות הגירות

שלושת המכות הראשונות בכל סדרה – הן דם ערוב וברד, והם הדגימו למצרים כי רק גרים הם בעצמם בארצם ומה היא זכותם אם כן לשלול מישראל את חירותם בנימוק שהם גרים.

גר הוא אדם ששהייתו בארץ מותנית ברצונו ובסבלנותו של האחר. אך מצרים הייתה בימים ההם כה חזקה ומבוססת כלכלית, עד שאמירתם הייתה לי יאורי ואני עשיתיהו, דהיינו אין לו צורך באף אחד כדי להתקיים.

באמצעות מכת דם אמר הקב"ה למצרים, לי יאורך, ברצוני ייהרס יאורך ולא עוד אלא שיעלה באשה במקום פריחה ושגשוג, הבסיס האיתן שעליו כביכול הנכם נשענים, אינו קיים, גרים גם אתם בארצכם. וכן הייתה מכת ערוב, היא הראתה כי רק על פי גזירת השם מפנה חית המדבר את מקומה לאדם ומניחה לו להתגורר בעיר. אך במאמר ד' תיפול המחיצה ולא יהיה האדם עוד בטוח במקום מושבו ואפילו בביתו. והנה פלא, רק לשיטחה של אותה אומה אשר אותה מחשיבים לגרים חסרי זכויות לא ייכנסו חיות המדבר.

גם במכת ברד, גילו לפתע המצרים, בארץ שהאקלים הרגיל בה יבש וכל הלחות המגיעה לארץ זו היא אדי היאור העולים ומרווים את האויר, הנה יכול ברגע אחד להשתנות אקלימה מן הקצה אל הקצה, ומטר עז ניתך ארצה בעוז ואקלים הארץ שאליו התרגלו במשך שנים ארוכות נעלם כלא היה ותחתיו שינוי כה קיצוני נוחת על ראשם.

מכות העבדות

הסדרה השניה, היא סדרת מכות העבדות.  צפרדע דבר ארבה.

2 אשליות ממלאות את ליבם של אדוני העבדים, והן הגורמות להם להרגיש נישאים מעל עבדיהם הנחותים. אשליית מי שסבור להיות 'אדם עליון' ואשליית בעל הכוח ובעל הרכוש היהיר.

הצפרדע, החיה הנפחדת, החומקת ומקפצת כאשר מרגישה היא מרחוק מישהו זר המתקרב אליה, ומתחבאת בפחד עז מכל יצור אחר. הנה היא נוטשת את מחבואה ומופיעה עזת פנים בכל מגורי האדם, קופצת ועולה בחוצפה על גופם של נושאי הכתר בגאווה והנה היא מראה להם נכוחה כי גם שרץ זעיר ושפל לא ייראה פחד ומורא מהם, וזאת על מנת שיירפאו מטירוף גאוותם והתנשאותם.

וכך יבוא אחריהם הדבר וישמיד את הסוס – סמל עוצמתם, את החמור והגמל – נושאי רכושם, ואת הבקר והצאן – עיקר קניינם הכספי. ובסוף, כדי לבצע 'ווידוא הבנה' יאכל הארבה את יתר הפליטה ואת כל הנשאר מרכושם ומזונם.

מכות העינוי - והמכה השלישית בכל סדרה, היא מכת העינוי, כנים, שחין, חושך, מכות וכאבים שפקדו את הגוף, כדי ללמד מה טיבם של חיי צער, מכאוב ומחסור - היו שלושת מכות אלו, השחין שהכה בגופם, הכנים שהציקו בכאב, והחושך אשר הוכיח כי לא נדרש בית כלא או מבצר על מנת לשלול את חירותו של האדם, ד' אוסר את האדם בעבותות הלילה והחושך, קפוא יהיה על מקומו ולא יעז לנוע, כבול יישב וירעב, עד אשר ישיבהו ד' אל האור.

חיזוק אדיר בתורה

שנת תש"פ היא שנת החינוך לאהבת התורה, יקרות התורה, וכבוד לומדיה והעמלים בה.

מאורעות סיומי הש"ס של שנה זו יחקקו בליבות ילדנו לשנים ארוכות, רובם לא ישכחו את המעמדים והם ינצרו אותם בליבם. השמחה הגדולה של כלל ישראל בתורה הקדושה, תטעין אותם בכוחות רעננים ומחודשים להתמודד בעתיד עם שלל ניסיונות, תחזק את חוסנם הנפשי ותעמיד בפניהם את עובדת היותו של העם היהודי קשור וכבול בתורה הקדושה, היא חיינו ואורך ימינו, בה נהגה ונשמח ואת לומדיה נכבד, נעריך ונייקר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

זכיתי להשתתף במעמדי סיום הש"ס של דרשו ברחבי העולם, עיני הביטו בתימהון בילדים לבושי בגדי שבת בעיר מנשסתר אשר הוריהם שלחו אותם למעמד באמירה ערכית עליונה, יום חג הוא, ועיניהם הפעורות והמשתאות נוכח השמחה הפורצת של האלפים ובראשם כל רבני העיר, דייניה וראשי מתיבתותיה – כמו זעקו בקול נישא, מתחייבים אנו להיות עמלי תורה ולדבוק בה כל ימינו.

מראה הציבור המגוון בעיר פריז, אברכים ובעלי בתים, יהודים של חול ויהודים של שבת, מפזזים בעוז יחדיו במעגל, וילדיהם הקטנים על זרועם, ומבטם כולו ומר זוך וטוהר של ילד יהודי, העניק תחושה של חירות מהגלות שבה נתונים הם כביכול, חירות של שמחה בערך העליון שהוא מרומם ונעלה מכל ערך.

אני מביט שוב ושוב בתמונתם של נבחני 'קנין ש"ס' של דרשו, יושבים על רצפת אולם מנורה ביד אליהו שבתל אביב, מאות, עטורי רשת רצינית, ספריהם פתוחים בפניהם, הם לומדים, כששמחת התורה מסביבם, ושומע אני את קולו של אב מסביר לבנו שאברכים אלו אינם יודעים את משמעותה של ישיבה סתמית ללא ספר פתוח, הם מעולם לא משו מתוך הספר, דקותיהם מדודות, שעותיהם שקולות, רק כך הם הגיעו ליומם הגדול, ללמוד, לחזור, לשנן, לדעת את הש"ס.

חותם של אש תותיר אחריה שנת תש"פ, חותם של חינוך, חותם לדורות הבאים, וחיזוק אדיר לרבבות שקיבלו על עצמם לקבוע עיתים לתורה ולהציב את התורה במרכז חייהם. 

אשרי מי שעמלו בתורה, אשרי מי שמנחילה לבניו.