אאא

"כשיצאתי לעולם שידוכים", מתאר בחור ישיבה, "חשבתי לתומי שיהיה לי הכי קל בעולם... למה לא?...

ידעתי שאני בחור 'ממוצע', לא ה'צול' של הישיבה ולא ה'מודרני' ביותר... הנחתי שאני בחור 'נורמלי' למדי שמחפש בחורה דומה ומאוזנת, אז מה הבעיה?

אבל לאחר זמן מה גיליתי אחרת.

הבנתי ש'צול' מוצא 'צולית' די בקלות, ושגם 'מודרני' את 'מודרנית' מוצאים מאוד מהר מכנה משותף מבית ומחוץ, אך דווקא "השטח האפור" שבאמצע הוא אזור דמדומים מורכב למדי...

ב'אפור- אפור' הזה ישנם הרבה מאוד גוונים ורזולוציות, יש שם רצף ומנעד רוחבי שמצריך הבנה והתאמה אישית, כזו שיותר קשה ומורכבת לעיתים מאשר בנקודות הקיצון..." 

בינוניות או השלמה

כאנשי חינוך, מטפלים והורים קל לנו לומר למישהו אחר פעמים רבות "תשאף להיות גנרל, תהיה רמטכ"ל..." ולדרבן אותו להביא תוצאות, אך רוב חיינו אנו נמצאים ב"שטחים האפורים", אלו שבין נקודות ה'זינוק בעלייה' לבין הסיבובים והירידות הדרסטיות, מנסים לאזן ולמצוא שלווה בשגרה במצב הטוב, או נתונים לסטרס פנימי רב, בעיה כלל- עולמית של העידן החדש שמובילה לתחלואות רבות ושונות, כתוצאה מהפער הבלתי ניתן לגישור לרוב בין ה"רצוי" ל"מצוי".

אז מה הפתרון?

להשלים עם המצב ולא להתאמץ יותר? 'להתפשר' ולקבל את עצמנו כמו שאנו?

כן ולא.

לא חונכנו לקדש את ערך ה'בינוניות', ואפילו לדמיין את עצמנו ככאלו עושה לנו לפעמים תחושה לא נוחה.

כל אחד מעוניין להצליח בגדול, לממש את המקסימום שלו ולהותיר אחריו חותם כזה או אחר, אך גם נתקל לא פעם בחומות בדרכו. לפעמים הם סביבתיות, לפעמים עניין של זמן ויכולת טכנית ולפעמים משהו בו שעדיין לא בשל ומוכן מסיבות שונות לצעד הזה. מאחורי הדלת עליה כתוב שלמות ישנה חומה אטומה.

אין צורך 'להנציח את הבינוניות', אך יש צורך לקבל ולהכיל שהיא חלק ממורכבות החיים. חלק שהוא חיוני לתהליך.

גם כדי להגיע "לשמה" אנו חייבים לעבור דרך קומת ה"שלא לשמה" כי 'לעולם' מתוך שאינו לשמה בא לשמה. זו דרך העולם. חלק מהנסיעה שלנו פה היא לא רק נסיקה או נחיתה, יש אמצע ויש גם זמנים של נפילה ומערבולות שצריך להשלים איתם ולא להיסחף אליהן.

העולם מכנה את זה "שחק עם הקלפים שקיבלת..." וגם השפה הטיפולית נוטה להתייחס לזה לא מעט...

בDBT מלמדים אותנו קשיבות והכלה, לתקף את האחר ובעיקר את עצמך כדי להשלים 'דיאלקטית' עם מה שאתה ועם מה שהעולם, בCBT מתייחסים ל"הכל או כלום" כאחד מעיוותי החשיבה הבולטים ביותר שמובילים אותנו למחשבות שליליות אוטומטיות שמובילים לדפוסי התנהגות הרסניים.

ד"ר דיוויד ברנס אף התייחס לבעיה הזו כאל מוזיקה צורמנית הבוקעת ממקלט הרדיו כאשר אינו מכוון כראוי לתדר. הבעיה אינה נעוצה במוזיקה, באנטנה או במזג אוויר גרוע ומשבש קליטה. עלינו פשוט לכוון היטב את ה'סקאלה' והכל יבוא על מקומו בשלום באמצעות כיוונון נכון.

כאשר נשאל הח"ח פעם על ידי מאן דהו עצה מה לעשות אם זה שהוא מוצא את עצמו "מרחף" בתפילה, הוא  ענה לו שהוא יכול לתפוס עצמו ברגע הזה ממש ולהתחיל לפחות לכוון מאיפה שהוא 'נחת'.

הוא השתמש לצורך העברת הרעיון במשל הידוע על הילדה שיצאה לשוק לקנות תפוחים וכאשר נקרע השק ונפלו לה התפוחים לכל עבר האנשים החלו לחטוף לה את התפוחים המתגלגלים והיא נשארה הלומה, אובדת עצות, עד שאיש אחד קרא לה: לפחות תחטפי גם את מה שאפשר!...

המסר שעובר בסיפור הזה הוא מוסר השכל עצום עבורנו לחיינו: אין 'הכל או כלום'. יש אמצע, יש התמודדות תוך כדי תנועה.

כל חשיבה שהיא דיכוטומית "שחור או לבן" מייצרת בנו משהו הרסני ובלתי יציב. האפשרות למצוא בעצמנו את ה"אזור האפור", הנח, המאפשר, המרגיע. שבו ניתן לנוח ולאגור כוחות להצלחה הבאה מתוך השלמה עם המצב הזמני, זו לא "בינוניות". זו הדרך להצלחה.

זה נקרא "להתמודד"...

התמודדות היא לא מילת גנאי, שנאמרת בסינון שקט על מישהו מהמשפחה שסובל לאחרונה, או הגדרה מכובסת על נער שנשר...

היא הלוז של חיינו, היא מילה של מצליחנים שמציינת יכולת וכוחות קיימים ונרכשים שמובילים את האדם לצעד הבא שלו בחיים. משל היינו אומרים על אדם שמתאמץ בחדר הכושר "הוא שרירן"...

הטמעה והתאמה

הפסיכולוג זאן פיאז'ה עקב אחרי התפתחות החשיבה אצל ילדים, המשיג אותה ונתן בה סימנים.

הוא ייסד שהדרך שבה מבין את הילד את העולם נקראת "הטמעה והתאמה".

תחילה הוא מטמיע את כל מה שהוא רואה לתוכו בראיה, שמיעה ושאר החושים, ואז, בתהליך ארוך ומורכב, הוא מתאים את מה שקלט לתוך סכמות של הבנה ותודעה.

למשל: תחילה מטמיע הילד את צורת הריבוי הזכרית: "אים".

בהתאם לכך גם המזלג והעפרון יהיו 'מזלגים' ו'עפרונים'.

רק לאחר מכן בתהליך של 'התאמה' הוא מבין שיש לשון זכר ולשון נקבה, ולומד ליישם ולשיים בהתאם את המילים והטייתן ל'מזלגות' ו'עפרונות'.

"הטמעה והתאמה" אינם רק מושגים יבשים בהתפתחות הקוגניטיבית של האדם. כל התפתחות רוחנית של האדם יכולה להיות במודל הזה.

האדם מעמיס, מטמיע לעצמו הרבה למידה תיאורטית ממה שלמד והתחנך הישיבה, סמינר, בית הוריו וכיו"ב, ערכים ושאיפות, מידות ותכונות חשובות למימוש.

אלא שזהו חומר גולמי, נזיל, שמנותק עדיין מיישום בשטח ומחיבור ליום יום מורכב ואנושי. עקרונות נאצלים שלפעמים גדולים על החיים בכמה וכמה מידות כמו שבד"כ רעיונות אידיאליים ואידיאולוגיים יכולים להיות, זוהי הטמעה במיטבה.

כדי לחבר את זה לחיים האישיים, התובעניים וליישם בשטח נדרשת פעולה "התאמה" אישית.

משמעותה איננה למחוק את מה שלמדנו ח"ו, אלא להבין כיצד לחבר את הדברים אלינו אישית וליישם אותם בהלימה ליכולות שלנו ולעבודת ה' האישית לנו. זהו השלב לסנכרן את הדברים איתנו, לקחת את כל הרעיונות הגדולים ולפרוט אל מטבע קטנה – שמתאימה לארנק שבכיסנו.

להפוך את הצורך לרצון

כששימשתי כמנהל חינוכי במסגרת ישיבתית לנוער מתמודד, ניסיתי להוביל מגמה בישיבה לחזק את הקימה לתפילת שחרית. אך בשונה מניסיונות העבר שפחות צלחו לאורך זמן, ביקשתי לקחת תחת חסותי הפעם את הפרויקט הזה לא מתוך מטרה 'מערכתית'- שתהיה תפילה בישיבה, כדי שראש הישיבה יהיה מבסוט, בשביל הנראות וכיו"ב. אלא הפעם הגדרת המטרה היא אישית- כדי שהבחורים ירגישו טוב עם עצמם. נקודה.

הוכח שמי שמתחיל את היום מוקדם יחסית, ברגל ימין, בלי קשר לאלמנט הדתי, הוא מצליחן ומרגיש יותר טוב עם עצמו גם בשאר היום.

השאיפה, וגם האמצעי לכך היה להפוך את ה"צורך" לרצון".

ההיערכות למגמה החדשה דרשה כוחות פיזיים נוספים והבנה על האחריות שמוטלת עלינו בלי להעביר אותה לאחרים. ארוחת בוקר חייבת להיות מוגשת מידי יום ולא 'לסמוך' על הבחורים שיתארגנו. (רק בינינו, אל תספרו, אבל אין הרבה שיכולים לעמוד בריח של בצל מטוגן לשקשוקה עם לחם טרי ולא לקום לתפילה...)

הוגדר מראש לפרטים גם מחזק שבועי בסוף השבוע כבילוי משותף או יציאה שידרבן הלאה וגם התנאים הברורים לעמוד בדרישה. התנאים אגב לא חייבים להיות אחידים כי הבחורים שם לא היו אחידים. אפשר להגדיר יעד גבוה של הגעה לכל התפילות, לצד כוכבית ש'אונס' אחד באישור מתקבל או מישהו שמעיד על מאמץ חריג שנעשה מצידו ויקבל אישור. 'לא כל האצבעות שוות'...

שם המשחק היה אמון והעברת אחריות אליהם.

לא רשמתי ולא בדקתי. כל מי שחושב שהוא ראוי ל'פרס' המחזק בסוף- מוזמן.

היה חשוב לי גם להגדיר להם "שטחים אפורים" ולכן גם מי שלא התפלל במניין בישיבה, אך התפלל במניין אחר לפני זמן קריאת שמע (השני) יכול להיות זכאי למחזק החיובי בסוף השבוע. רוצים לשקר עלי? בחירה שלכם... אני 'אתמודד' עם זה.

השבוע הראשון הסתמן כהצלחה משגשגת. למרות תנאי השטח המורכבים הבחורים קמו והרגישו עם עצמם בגג העולם. המניין היה מלא וגדוש, וגם ביום ראשון שלאחר שבת חופשית, כשלא היה מניין בישיבה, הלכו כולם ביחד להתפלל בביהכנ"ס הסמוך...

בסוף השבוע הם נהנו מאוד מהפרס המחזק, אך הודו בפני שהמחזק הכי טוב שהם קיבלו היה ההרגשה הטובה שלהם עם עצמם והאמון החדש במסוגלות האישית שלהם שהם רכשו.

היה מי שעדיין נשאר פסימי "לא המצאת את הגלגל", "כבר היו תקופות כאלו בישיבה..."

השבוע השני התחיל ואז גם פרצופים שלא הראו את עצמם בשבוע הראשון הופיעו, התחלה חדשה... היה קשה יותר, כי כבר אין את ההילה של ההתחלה, אבל היה שבוע שלם מניין- בישיבה...

בסוף השבוע, כאשר ישבנו ביחד אני וגיבורי השבוע 'לחגוג' את ההצלחה, ביררתי על מחזק אפשרי מצידם לשבוע הבא, וגם אמרתי להם את הדברים הבאים:

"האמת, שלצד זה שאנחנו חוגגים את ההצלחה, יש לי מקום בלב שרוצה קצת גם שתיכשלו, שלא יהיה מניין בישיבה..."

הם הופתעו ולא הבינו.

"מה יקרה כשלא יהיו 'חיזוקים', כשכבר יהיה 'משעמם' לקום בבוקר? ואז ב'בום' אחד ילך הכל...

אני רוצה שתמצאו לעצמכם את ה'שטח האפור' והמתמודד, שתעשו סדר ושלבים בראש שלכם. לדעת שאם אין מניין בישיבה, עדיין יש מניין בבית כנסת ליד, וקצת מאוחר יותר יש מניין מרוחק יותר, ויש זמן ק"ש ראשון ויש שני, ומי שלא קם לתפילה במניין עדיין יכול לקום ולומר ק"ש מדאורייתא ולא לישון עד סדר א'... וגם אם הוא כבר שם, זה לא סיבה ליצור 'רצף כישלון', מחר או בשבוע הבא אפשר לנסות מחדש...

גם הגמרה וההלכה מציגים לנו לפעמים 'מדרגים' כאלו. יש זמן קריאת שמע ראשון, יש זמן קריאת שמע שני וגם אם פספסת יש 'כקורא בתורה דמי', יש 'שכר תפילה בזמנה' ויש למאחרים 'שכר תפילה' אך 'שכר תפילה בזמנה ליכא' כמובא בגמרא.  פספוס קל אחד לא מהווה כבר סיבה ליצור רצף של כישלון.

יש זמנים ויש מצבים. לא תמיד אפשר וקל לקום למניין בישיבה, אבל צריך לדעת ולהבנות שאין 'הכל' או 'כלום'. לפעמים האמצע זה המקסימום שלנו כרגע וזה בסדר גמור, כי אם נשמור עליו עכשיו יהיה יותר קל לחזור ממנו למעלה מאשר מניתוק או נפילה עמוקה".

ביום שני שלאחר מכן אני קולט מזווית העין את מוישי, בחור בישיבה שתקופה ארוכה מאוד לא ממש מתפלל מילה. הוא ממלמל שמונה עשרה בדרך נס בכעשר שניות בלבד ומתגרד לאחר חמש דקות של תפילה מכל סוג שהיא. כמובן ש"והוא רחום" מבחינתו זה עינוי של האינקוויזיציה... "זה ארוךךך" הוא מקטר תמיד ומתחיל לגלגל תפילין לאחור...

הפעם מוישי אמר את הקטע הראשון. וזהו.

הוא ידע מראש שהוא לא הולך להגיד את הכל, שזה ארוך לו כ'אורך הגלות' ושהוא לא מחובר, אבל הוא ניסה להגדיר לעצמו "והוא רחום" אחר, אפור יותר, שמורכב ממקטע אחד בלבד להיום, ואת זה אומרים היום. מה יהיה ביום חמישי? לך תדע...

החוקרים גרוס ותומפסון פרשו את האסטרטגיות השונות בהם משתמשים אנשים לויסות רגשי בחיי היומיום, במודע ושלא במודע. הם ציירו "רצף" אפשרי להתערבות בכמה 'תחנות' שונות:

"בחירת מצב", "תיקון מצב", "הטיית קשב, "שינוי קוגנטיבי ו"ויסות התגובה".

רצף מתפתח אפשרי של חמש אסטרטגיות לויסות רגשות. כשכל אסטרטגיה מתאימה לשלב אחר בתגובה הרגשית והן יעילות במצבי עוררות שונות, כאשר רק האחרונה והחמישית יעילה בזמן של התפרצות הרגש במלוא עוצמתו.

גם הפתרונות הללו אינם מושלמים, אגב. בכל אחת מהאסטרטגיות טמון גם חיסרון אפשרי.

העז להיות ממוצע!

בפרשת השבוע אנו רואים שתהליך שלם יכול ליפול על אות אחת בלבד.

'כחצות' או 'בחצות'? זה מה שמשנה?...

"זה חייב להיות מושלם!..."

עשר מכות חוותה מצרים כולה, "אצבע אלוקים" הודו גם החרטומים, פרעה בפיג'מה המפוספסת מתיאורי הגן יצא בקור כלבים ('שלא חרצו לשונם') כדי לצעוק "משה" ו"אהרן"...

אבל מה שקריטי כרגע זה אם יגידו "כחצות" או "בחצות".

כן. כי כך זה מי שמעוות במחשבתו ורואה "הכל או כלום". אז אם לא יהיה לו מדויק משהו במילה- זה כבר לא שווה כלום. 'אין אלוקים!'... סוגרים ת'בסטה...

כבד לב פרעה. הלב לא מסוגל להכיל כזו קיצוניות, כבד לו... איפה האיזון?

עם ישראל יוצא ממצרים עם מוטו חדש ויהודי- "מצה".

לא מחכים מספיק כדי שזה יאפה עוד קצת ויהיה פיתה עיראקית או לאפה שאפשר ליהנות איתה קצת יותר בפסח... אנחנו ננציח את המצה כמו שהיא, לא אפויה- באמצע התהליך.

"העז להיות ממוצע!..." מאתגר ד"ר ברנס את מטופליו וקוראיו.

אין באמת כזה דבר "שלמות" עבורנו וגם לא "בינוניות". אי אפשר לתת "ציון" אמיתי לחיים הללו בכלל... אתה בוחר באיזה ספל לשתות את השוקו החם שלך...

יש לנו כל כך הרבה 'תחנות יציאה' לשינוי ושיפור, מותאמים עבורנו לכל מצב...

העז להיות 'מצה'!...

עם ישראל מסוגל להכיל מורכבויות, להכיל שונות ומארג לא-אחיד סביבתי, כמו ה'ערב רב' שעלה איתם,  או אפילו להכיל זמנים ומצבים מורכבים בתוך האדם עצמו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לראשונה בהיסטוריה מבקשים עם ישראל לחגוג "פסח שני", חג של 'הזדמנות שניה' לאלו שלא יכלו לקיים את המצווה במועד הראשון, הם מוצאים לנכון לייצר "שטח אפור" ולהכיר בכך שיש מקום גם לאזורים כאלו ושיש בהם מקום לבטא עליה.

עצם הרצון והשאיפה להתקדם, להתחבר ולא לסתום את הגולל על הנסיון הראשון שלא צלח, לא לחתום על המשפט "אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני" אלא לייצר את ההזדמנות בעצמם, ולקבל הסכמה לכך מאת ה', זו לא 'בינוניות'- זהו סוד ההצלחה.

אין שחור-לבן בחיים, יש אפור.

כל אחד יכול להשתנות.

גם פרעה, כבד הלב נותר עדיין עם בחירה ויכולת להשתנות. קל וחומר אנחנו שמכל מצב יכולים ליצור שינוי.

"טובה פעולה אחת מאלף אנחות".

טובה פעולה אחת מאלף הנחות!

 

הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים: Merkazkuma@gmail.com