אאא

"ויהי בשלח פרעה את העם"

סוף סוף יוצאים ממצרים, איזה אושר ושמחה!

רגע, חז"ל אומרים "אין ויהי אלא לשון צער". ("ויהי" מל' נהי ובכי. וַי הַי הוֹי וכיו"ב).

ונשאלת השאלה: עכשיו אנו עסוקים ביציאת מצרים, מי עצוב? ולמה?

יש מבארים שהיה עצוב בגלל מכת בכורות. אבל קשה לקבל הסבר כזה, שהרי "באבוד רשעים רינה"!

אז למה היה "ויהי", למה עצוב "בשלח פרעה את העם"?

שבוע שעבר בטור זה ביארנו שני סיבות לצער הגדול שהיה בשלח פרעה את העם. א. כתוב בהמשך הפסוק "וחמושים עלו בנ"י מארץ מצרים" כלומר רק 20% יצאו ממצרים, ושאר ה-80% שלא רצו לצאת מתו בארץ מצרים. ב. כשהגיע "עת דודים" (טו' בניסן בחצות היום, הוא רגע הגאולה) משה אמר לבני ישראל הגיעה השעה לצאת, הלכו בנ"י לקבל אישור מפרעה והוא "שילח" (גירש) אותם כפי שהתנבא משה בפרשת בא "כשלחו כלה יגרש אתכם מזה". וז"ש "בשלח (ל' גירוש) פרעה את העם".

אלו שתי הסיבות לצער הגדול ביציאת מצרים, שני סיבות שנעוצות בעצם בתפיסת עולם גלותית. רוב בני ישראל (80%) התרגלו לגלות ולא רצו לצאת משם, וגם הקצת (20%) שכן רצו לצאת ממצרים הלכו לבקש אישור מפרעה לצאת, במקום להפנים שיהודי הוא בעל הבית על העולם. ומי זה בכלל פרעה שנחכה לאישור שלו. (אפרופו תוכנית המאה: מי הוא נשיא ארה"ב שנצטרך לחכות לאישור שלו כדי לספח ולהחיל ריבונות על ארצנו הקדושה? וכי האם נחכה לאישור שלו המותנה במסירת 70% משטחי יו"ש לערבים, והקמת מדינת פלסטין המומצאת, בלב ליבה של ארץ ישראל?)

זה התבאר בשבוע שעבר. השבוע נוסיף עוד הסבר לסיבת הצער הגדול שהוא קשור בחבלי עבותות לשני הפירושים הראשונים.

בהמשך הפסוק הראשון דפרשתנו אומרת התורה הקדושה: "ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה".

ובכן, בני ישראל נשארו גלותיים ופחדנים. במקום לראות בכל ניסי מצרים יד אלוקית מכוונת ומַשְגַחַתּ. במקום להפנים שאנחנו בנים של מלך מלכי המלכים כמ"ש "בני בכורי ישראל" "בנים אתם לה' אלוקיכם", בני ישראל המשיכו לפחד מפלישתים.

תיאורטית בני ישראל יכלו להכנס לארץ תוך אחד עשר ימים מיציאת מצרים, פשוט ללכת על מישור החוף דרך ימית ועזה והיו נכנסים לארץ בדרך קצרה ומהירה.

אַמַמַה. בנ"י פחדו מיושבי פלשת (פלישתים - הפלסטינים דאז) וחששו ממלחמה. וכפי שהתורה מעידה "פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה". הזוי לחשוב שבני ישראל שסבלו תחת קלגסי פרעה במצרים יחזרו לשם מחשש להסלמה ברצועת עזה (פְּלֶשֶתּ)... בלתי נתפס מה עובר להם בראש?

אבל נקודת העניין פשוטה וברורה:

בני ישראל נהפכו לעבדים משועבדים בכל הרמ"ח ושס"ה. הם פשוט לא הצליחו להשתחרר מתחושת העבדות הזו. לכן הם ביקשו אישור מפרעה לצאת ממצרים. ולכן הם חששו ממלחמה, לא היה להם האומץ להחזיק בנשק ולעמוד בעוז כנגד אויביהם. לא היה להם את האמונה שהם הם מבחר המין האנושי וה' יגן בעדם... זה אותה סיבה שכעבור כשנה ומספר חודשים כשחזרו המרגלים מתור את הארץ הם הצליחו להמריד את העם המיוסר והנדכה, שטרם עמד על תעצומות נפשו, ולא היה להם האומץ לעמוד כנגד בני ענק תושבי כנען וכנגד החומות הבצורות שלהם. בני ישראל לא הפנימו שלהם יש אמנם רכב וסוסים אבל לנו יש את ה' "גָאֹה גָאָה" המתגאה על הגויים הגאים (כפי שמובא בתרגום) והוא יתברך ויתעלה "סוס ורוכבו רמה (השליך) בים".

ה"אבן עזרא" מבאר שזאת הסיבה שהקב"ה סיבב את בנ"י במדבר 40 שנה, כי בני ישראל הרי נדרשו לכבוש את את כנען, ולהקים מדינה עצמאית בארץ הקודש. ולגודל הצער והכאב ("ויהי") בני ישראל לא היו כשירים נפשית למהלך. זה עומק הטרגדיה שאמנם הם יצאו ממצרים אך מצרים לא יצאה מהם. כדאמרי אינשי "יותר קשה להוציא את הגלות מהיהודים, מאשר להוציא את היהודים מהגלות".

הגלות שיבשה את אמונת בני ישראל - עצוב. רק 2 אנשים מתוך כלל האומה זכו גם לצאת ממצרים וגם להיכנס לארץ הקודש - יהושע וכלב. קרי: רק 2 אנשים הפנימו, "גלות אאוּט - גאולה אין".

בעל התניא מבאר נקודה חשובה בענין: בהמשך הפרשה מספרת התורה שפרעה שמע "כי ברח העם" ויצא לרדוף אחרי בנ"י. רש"י מקשה: מה פתאום "ברח העם", הרי פרעה עצמו נתן להם רשות לצאת? ומבאר רש"י: שפרעה נתן אישור לצאת רק לשלושה ימים לעבוד את ה' במדבר, ועליהם לשוב מיד בסוף אותם ימים קצובים למצרים. ובנ"י לא שבו...

תמה בעל התניא (פרק ל' בספר ה"תניא קדישא"): הרי פרעה היה תחת לחץ אטומי של מכת בכורות, וברגע לחץ היה אפשר להוציא ממנו מסמך שהוא משחרר את בנ"י לצמיתות. אז למה בנ"י ביקשו לצאת רק לשלושה ימים בלבד???
ומבאר בעל התניא: בנ"י היו משוקעים כ"כ בשעבוד לטומאת מצרים ופשוט לא רצו לצאת לצמיתות, לכן הם ביקשו רק לשלושה ימים. אילו היו אומרים להם שיוצאים לצמיתות אולי אולי אולי חלק היו נשארים בבתיהם...

כלומר: גם אלו שרצו לצאת ממצרים (שלכן הם לא מתו במכת חושך) הם רצו לצאת רק לזמן קצר עם תקוה לשוב למֵצַרִים... הם העדיפו "את הדגה אשר נאכל במצרים חינם" רש"י "חינם מן המצוות"... הוא אשר אמרנו, הם נשארו עבדים בכל הרמ"ח ושס"ה.

כך היה כאשר עמדו בנ"י על הים "והנה מצרים נוסע אחריהם" והם נכנסים לפאניקה. שימו לב לדברי חז"ל: ארבעה כיתות היו על הים חלק אטמרים אין ברירה חוזרים למצרים. חלק אומרים מה פתאום לחזור עדיף לקפוץ לים ולהתאבד. אחרים אמרו בא נעשה איתם מלחמה. כיתה רביעית אמרה הבה נתפלל לאלוקינו.

והתמיהה צפה ועולה: הרי אנחנו יוצאי מצרים, ראינו את ידו הגדולה של ה'. אנחנו חזינו במחזה האמיתי של עשרת מכות מצרים דצ"ך עד"ש באח"ב. "את אשר התעללתי במצרים"... כרגע נותרו רק 600 רכב בחור מצריים שנותר בהם אומץ לצאת ולהלחם בבנ"י. אנחנו בנ"י מונים כרגע 600.000 גברים (לבד מנשים וטף) כלומר: אנחנו פי אלף מהמצריים. איך לא עלה על דעת כל בנ"י לצאת ולהלחם? רק רבע מעם ישראל הציעו לערוך מלחמה. למה?

מבארים המפרשים (כנ"ל): בנ"י נשארו במהותם עבדים הפוחדים מצל אדוניהם. זה לא משנה כמות המצרים והיהודים. זה משנה מה עובר להם בראש בראותם את פרעה הבּוֹס רודף אחריהם כבר בפאניקה מוחלטת. משל היו בני ישראל עדר כבשים ופרות שאדם אחד (אדון/רועה צאן/פרעה) משתלט על מלא מלא פרות וכבשים והם חוששים להמרות הם פיו, והוא (פרעה) בסך הכל מביא כמה עוזרים כדי לכוין את התנועה של מיליוני העבדים חזרה למצרים.

ונסיים בביאור המרתק של הרבי מליובאוויטש בענין הארבע כיתות היוצאות ממצרים (לקו"ש ג).

הרבי מבאר ענין זה כמין חומר ביחס לדורינו אנו, "דרא דעקבתא דמשיחא" הדור שיצא מהגלות האיומה לגאולת עולמים:

מצרים זה הגוף שכל כולו מֵצַרִים והגבלות בעבודת ה'!

כיתה אחת אומרת ניפול אל הים. ים הוא ים התלמוד. כיתה זו אומרת שכדי להתמודד עם התאוות הגופניות והחומריות שהגוף מספק לנו בדור שלפני הגאולה עלינו להשאב לתוך התורה הקדושה ולהתעלם מכל שאר הרעשי רקע, להתנזר מכל העולם כולו שהרי אין בכוחנו להאיר ולחמם את כל העולם ועל כן לפחות אנו נהיה שקועים בחממה. משיח יבוא ויתפוס אותנו שקועים בתוך סגויא מעמיקה. כיתה זו מפקירה את שאר העולם ודואגת רק לעצמה. כיתה זו לא טורחת להתמודד עם אתגרי השעה הקשים.

כיתה שניה אומרת "נחזור למצרים". כיתה זו נעלית יותר. היא טוענת שעלינו לדאוג לשאר העולם שהרי "לא תוהו בראה שבת יצרה". עלינו לדאוג גם לגוף הגשמי ("נחזור למצרים" מיצרי הגוף) אבל כיתה זו מיואשת. כיתה זו טוענת שאין סיכוי לעשות זאת באופן מושלם, לכן נעשה את המוטל עלינו בקבלת עול. החיסרון בכך הוא שהדברים נעשים בלי חיות. עושים את כל השולחן ערוך כדי לצאת ידי חובה.

כיתה שלישית אומרת נעשה מלחמה. כיתה זו התקדמה בסולם האמונה והתקווה. כיתה זו שואפת ללחום בחומריות העולם ומאמינה ביכולות הקדושה לנצח. החיסרון של כיתה זו היא שהם מפספסים את המטרה. הציווי האלוקי כרגע הוא לא ללחום אלא להתעלם. התקשורת המזויפת ושאר הבלי העולם והתאוות החומריות שמלאו פני תבל אין להם מציאות אמיתית. אסור לבזבז אנרגיה עליהם באופו שלילי ומלחמתי. צריך להתמקד בדרך לגאולה "תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (כדלהלן).

כיתה רביעית אומרת "נצווח כנגדן" (נתפלל). כיתה זו מאמינה שאפשר לנצח בכוחות הקדושה את כוחות הטומאה המצריים. כיתה זו לא מיואשת מצד אחד, וגם לא הולכת ללחום ולבזבז אנרגיה מצד שני. כיתה זו בוטחת בה' שכל הקליפות ימסו "כהמס דונג מפני אש כן יאבדו כל אויבך ה'". החיסרון של כיתה זו שהיא לא עושה כלום כדי שהדברים יתממשו, היא בוטחת בה' בלבד. אבל ה' רוצה שיעבדו!

ומהי העבודה?

"דבר אל בני ישראל ויסעו"

להתקדם למתן תורה (גאולה) תוך כדי מסירות נפש ובראש מורם. לקפוץ לים התורה לא מתוך יאוש ולא מתוך תחושת עבדות ולא לבד אלא לקפוץ לים התורה מתוך מסירות נפש ומתוך תקוה שהים יבקע ובתוכו נצעיד את שאר בנ"י איתנו הלאה לגאולה!

לא להתעלם מהתקשורת החולנית ולברוח לתוככי בית המדרש, וגם לא ללחום בתקשורת החולנית. להפיץ את אור התורה באמצעות התקשורת כי אין לתקשורת החולנית מציאות משלה. עלינו לראות בכלי התקשורת המודרניים כלי שנוצר ונעד בכדי להפיץ את אור התורה והחסידות ובשורת הגאולה.

ללכת לתקשורת, ללכת לעם ישראל, ולדבר דברים היוצאים מן הלב בחיות רבה ובראש מורם ומתוך אמונה חזקה ולספר להם שאנו "דרא דעקבתא דמשיחא". אנו הולכים לחזות "בשוב ה' את שיבת ציון".

לספר לבני ישראל את משא דומא (ישעיהו כא. יא,יב):

מַשָּׂ֖א דּוּמָ֑ה אֵלַי֙ קֹרֵ֣א מִשֵּׂעִ֔יר שֹׁמֵר֙ מַה־מִלַּ֔יְלָה שֹׁמֵ֖ר מַה־מִלֵּֽיל׃ אָמַ֣ר שֹׁמֵ֔ר אָתָ֥ה בֹ֖קֶר וְגַם־לָ֑יְלָה אִם־תִּבְעָי֥וּן בְּעָ֖יוּ שֻׁ֥בוּ אֵתָֽיוּ׃

ביאור קצר ע"פ רש"י ומצו"ד:

"משא דומא" (היא אדום) זזה נבואת ישעיהו על הדור הנמצא בעומק הלילה של גלות אדום. זה הולך על הדור שלנו שראה את החושך הגדול והנורא של שואת יהדות אירופה "חושך על פני תהום" ואנו שואלים "שומר מה מלילה שומר מה מליל"? שומר זה הקב"ה ואנו פונים אליו בשאלה: מה יהיה על הלילה החשוך הזה? מתי הוא יסתיים? עד מתי?

"אמר שומר" הנה הנה "אתא בוקר" לצדיקים "וגם לילה" לרשעים.

"אם תבעיון בעיו" אם תבקשו בקשתכם להגאל במהרה.

"שובו אתיו" חיזרו בתשובה!

לסיכום, למרות הגלות האיומה שעברנו, ולמרות המחזות הפראיות שחווינו עלינו להאמין בעמנו ובעצמנו, עם בני ישראל! להאמין בצדקת דרכנו ובתעצומות נפשנו! לנסוך אומץ בלב בעלי המורך! ולהאמין שאנו עומדים בישורת האחרונה לפני בוא הגאולה והגואל! לנצל כל רגע לקרב הלבבות בין בני ישראל ובין אביהם שבשמים!

עלינו לראות את סימני הגאולה הקרובים. לדוגמא: מנהיגי אומות העולם האנטישמיות מגיעים לארץ הקודש לבקש סליחה מעם ישראל ולהזדהות עם חללי השואה. עלינו לראות זאת כתמרור ירוק לקראת הגאולה. בעצם הם הגיעו לעשות חזרות גנרליות (אימונים) לקראת בוא המשיח, או אז "מֵהֵיכָלֶךָ עַל יְרוּשָׁלִָם לְךָ יוֹבִילוּ מְלָכִים שָׁי".

יהודים, הוציאו הגלות מתוככם. "הסירו אלהי הנכר" "הטהרו" "החליפו שמלותיכם".
"בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים"!