אאא

האם יש קשר בין ה"קורונה" לבין: ארץ ישראל שנתנה לאבותינו? אכילת המן? שבעת המינים? הברכה לפני האכילה? ממה ניזונה הנשמה? ומדוע אנו אוהבים מאכל מסויים?

לפני שנחפש את הקשר בין הנושאים שהוזכרו, עולה שאלה מעניינת: ממה ניזונה נשמתו של האדם? אם המסקנה שהיא ניזונה מהאוכל הגשמי, נמשיך להקשות: כיצד יתכן, שהנשמה – שכל כולה רוחניות - ניזונה ממאכל גשמי?

האר"י הקדוש כותב שקושיה זו עלתה כבר בזמנו ע"י הפילוסופים והחוקרים, כלשון קודשו: "ונבוכו הרבה בזאת החקירה" (בעל שם טוב על התורה קז), הם הבינו שהמזון שהאדם אוכל – הוא גשמי, ולכן, ברור שהוא מזין את הגוף שגם הוא - חומרי.

הם הבינו, שגם הנשמה צריכה לקבל מזון שיחייה אותה, שהרי האדם הוא לא מלאך, ואם האדם ישאר כמה ימים ללא אוכל - הוא יכול למות ברעב, ולכן, הם גברה תמיהתם:

מיתה - מה מהותה? יציאה של הנשמה מהגוף. כיצד יתכן, שנשמתו של האדם יוצאת מגופו - אם הוא לא יאכל אוכל גשמי? הרי הנשמה אינה נהנית מהאוכל?

ועוד הקשו: כיצד יתכן הדבר, שהלחם והמזון שהאדם אוכל שהם - דברים גשמיים, יזונו את חלק הנשמה שבו, שהם - חלק רוחני?

קושיה נוספת: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח,ג): בתורה אין מילים מיותרות, ולכן, נשאלת השאלה: מדוע המילה 'האדם' מוזכרת פעמיים?

מתרץ האר"י הקדוש, החוקרים לא ידעו את 'שורש הבריאה', מה שאמרו רבותינו: "בעשרה מאמרות נברא העולם", והפרוש הוא שע"י ה'עשרה מאמרות' עצמן, נתהווה ונבראה הכל, דמאמרו של הקב"ה, שתכף כשאמר "יהי רקיע" נתהווה הרקיע, וכמו שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו".

הקב"ה במאמר פיו – הכניס את ה'חיות' הפנימי של כל דבר גשמי – שיצר וברא.

ממשיך האר"י הקדוש להסביר, כאשר האדם נוטל פרי או דבר מאכל, ומברך עליו בכוונה: "ברוך אתה ה'" באותו הרגע שמזכיר את שם ה', מתעוררת אותה ה'חיות' שעל ידה נברא הפרי, והחיות הזאת היא - ה'מזון לנשמה'.

מאמר פי ה' שממנו נתהווה המאכל, והזכרת שם ה' ע"י האדם, הם בגדר: "מצא מין את מינו", והם מחיים את נשמת האדם.

כל הדברים שנאמרו כאן, מכוונים על מאכלים שמותרים באכילה וכשרים, מאכלים האלו הקב"ה ציווה להעלותן - מהגשמיות לרוחניות ע"י הברכה שמברך האדם.

אכילה ללא ברכה: אדם האוכל ללא בברכה, אינו זוכה שתתעורר בו ה'חיות' של המאכל, והוא אומנם יכול לקבל לנפשו תועלת קטנה מאוד מהמאכל, אך, מפסיד את התועלת הרבה שהיה יכול לקבל לנפשו, אם היה מקדיש רק שניות מעטות כדי לברך לפני האכילה.

"ויאכילך את המן": עם ישראל אכלו במדבר את המן שנקרא 'לחם אבירים', שמלאכי השרת היו אוכלים ממנו, ש"בשביל ישראל נתגשם קצת כדי שיהיה ניתן לתופסו ביד", וכשאכלו ממנו לא היה נותר פסולת בגוף האדם, וכל אדם יכל למצוא בו את הטעם שרצה ואהב.

מדוע האדם אוהב מאכל ומשקה מסוים? כל אדם אוהב וחושק מאכל מסוים, הדבר נראה בעינינו הגיוני וסתמי, אך, נפלאים דברי הבעל שם טוב הקדוש ששואל: "שאדם רעב וצמא להם - למה זה?" והוא ממשיך להסביר, שאין הדבר סתמי שהאדם אוהב מאכל מסוים!.

מה הסיבה לדבר? "שכל אכילה שאדם אוכל ושותה, הם ממש חלק ניצוצות שלו, שהוא צריך לתקן", ולכן, וזהו שכתוב: "רעבים וגם צמאים" (כתר שם טוב א'שסז).

ארץ ישראל ניתנה לאבותינו ולנו לנחלה: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך לנחלה וירישתה וישבת בה" (דברים כו א-ב), אומר המדרש שלמילה 'ארץ' שני פרושים: לשון 'מרוצה' ולשון 'רצון', שיש לארץ 'רצון' לעשות 'רצון' קונה ולשון 'רץ', והדבר משל לנפש האדם, בבחינת 'רצוא' ורצון לאהבה ולדבקה בה' יתברך (עפ"י תורה אור בראשית א), שנשמת האדם רוצה לדבק בבוראה, רק שלפעמים הרצון הוא פנימי עמוק, וקצת מכוסה מהאדם.

'שבעת המינים' שנשתבחה בהם ארץ ישראל: פירות מובחרים שחשיבותם ידועה, נציין את דבריו של הרב מזוז שליט"א: המאכלים שמרפאים את המחלה הידועה, סימנם: "תמג"ר" – תמרים, מים (מינרלים), גזר (מיץ), רימונים, ו"תמר בגימטריא – מרפא סרטן", וכל פרי שנשתבחה בו א"י מסוגל להביא רפואה ובריאות לאדם.

נראה מיותר להזכיר את החומרים שנכנסים לגופו של האדם, כשאוכל פירות יבשים המעובדים בחומרים כימיים וצבעי מאכל, שבוודאי אינם תורמים לבריאות - בלשון המעטה.

מחלת ה"קורונה": משמעותה בספרדית "כתר", כתר היא הספירה הכי גבוה. יש שמצאו קשר בין המחלה לבין אכילת אבר מן החי, בפר' בא מתואר בני ישראל יצאו ממצרים, הם הצטוו לאכול את הבשר צלי אש "אל תאכלו ממנו נא..." ורש"י מפרש שם: "שאינו צלוי כל צרכי קוראו נא", ומצאו דורשי רשומות ש'קורונה' - גימטריא 367 – אכל 'אבר מן החי' – גם 367, מצווה זו היא אחת משבע מצוות בני נח.

אכילה זו פוגמת ב'ספירת הכתר', משל הדבר שהמלך השליך כיתרו מעל ראשו, וזוהי תוצאת מידת הדין של המלך שעברו על רצונו.

מדוע המילה "האדם" נאמרה פעמים? התשובה לשאלה שנשאלה - היא סוד חיות האדם: "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", כאשר האדם אוכל עפ"י רצון ה' ומברך בכוונה, מתעוררת ה'חיות' הרוחנית שבמאכל, ומזה "יחיה אדם" - המאכל מחיה את גופו ונשמתו - כאחד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ניתן לקשר את כל הקצוות, ולומר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש": התורה 'מחיה' ומשיבה את נפשו של האדם, בדרך חיים שנתנה לאדם.

ע"י הברכה שמברך האדם הוא מתקן את ניצוצות נשמתו, שהם מניצוצות אדם הראשון, ומכליל עצמו באור ה'אין סוף', כחלק מעצמות ה' יתברך, ודבק בבוראו הרוצה להיטיב עימו. אדם שאינו מברך, או אוכל מאכל שאינו לרצון ה' יתברך, לא יוכל להשלים את תיקון נשמתו.

דומה הדבר לאכילת המן שטעמו היה כ'צפיחית בדבש', שכל אחד הרגיש בטעמו את הטעם שרצה, וכך אנו גם היום, כל אדם מבקש לאוכל את המאכל שאוהב, שמתקן את ניצוצות נשמתו, וכפי שלארץ ישראל יש 'רצון' לעשות רצון בורא, כך נפשו של האדם, רצונה האמיתי לדבוק בבוראה, בברכה שהאדם מברך הוא זוכה 'להתברך' להפיק תועלת ממעלת כל דבר שאוכל, וקל וחומר הפירות שהשתבחה בהם א"י, שהם רפואה בדוקה לגופו ונשמתו של האדם.

כותב האדמו"ר מסלונים יסוד חשוב על ט"ו בשבט: "ידוע כי כל התחדשות בטבע, מפעילה גם התחדשות בנפש האדם", כל אחד בימים אלו יכול להתחדש, והפוך לבריאה חדשה, רוח ההתחדשות נישאת באוויר, והיא נוסכת באדם כוחות חדשים ומזרימה חיות חדשה, לנו רק נותר לצמוח ולפרוח, להתרומם ולהגביה עוף.

וה"קורונה"? אומר הקב"ה לישראל - כל מה שעשיתי בעולם, לא עשיתי אלא בשבילכם...