אאא

הרב חיים אטיאס – הלכות הלוואה

"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב' כד')

חיוב ומעלת מצות הלוואה

כתב הרמב"ם: מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַלְווֹת לַעֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמר "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ". יָכוֹל רְשׁוּת? תַּלְמוּד לומר "הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ" וְגוֹ'. וּמִצְוָה זוֹ גְּדוֹלָה מִן הַצְּדָקָה אֶל הֶעָנִי הַשּׁוֹאֵל (משום) שֶׁזֶּה כְּבָר נִצְרַךְ לִשְׁאל וְזֶה עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לְמִדָּה זוֹ. וְהַתּוֹרָה הִקְפִּידָה עַל מִי שֶׁיִּמָּנַע מִלְּהַלְווֹת לֶעָנִי שֶׁנֶּאֱמר "וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" וְגו': (וכ"כ שו"ע)

והמלווה לעני בשעת דוחקו עליו הכתוב אומר "אָ֤ז תִּקְרָא֙ וַיהוָ֣ה יַעֲנֶ֔ה" (גמ' יבמות).

למי צריך להלוות

מצות הלוואה איננה רק לאדם עני, אלא גם עשיר הנצרך באותה שעה להלוואה כספית מצוה להלוותו (שו"ע).

אם המלווה מכיר בלווה שהוא לא ממהר להחזיר ההלוואה לאחר שהגיע זמן פרעונה, מוטב שלא ילווה לו מאשר שיעבור אח"כ על "לא תהיה לו כנשה" (שו"ע).

אף שיש מצוה להלוות לישראל בחינם, מכל מקום לגוי או מומר להכעיס אין מצוה להלוותם.

כמה צריך להלוות

שיעור המעות ומשך זמן ההלוואה הוא לפי צורך הלווה כדי מחסורו, ולפי יכולת המלווה לסכום ולזמן (אהבת חסד).

לווה שאינו יכול לפרוע כל החוב בבת אחת, אין חיוב מעיקר הדין להלוותו, ואפי אם מתחייב לפרוע את כל החוב עד תאריך הפריעון, אולם רוצה לשלמו עד אז בתשלומים – אין חייב להלוותו, אולם מצד אהבה ואחוה טוב להלוותו גם בזה (אהבת חסד).

דיני קדימה בהלוואה

מי שבאו לפניו אנשים הרבה המבקשים את עזרתו בהלוואה כספית, ויש בידו לספק רק ידי אחד או חלק מהם, יקדים הלוואתו עפ"י דיני הקדימה כדלהלן, (וסדר קדימותם הוא מן התורה. סמ"ע):

  • עני שהוא גם קרובו (שו"ע)
  • עני שגר בעירו (שו"ע)
  • עני ת"ח או כהן (אהבת חסד)
  • שאר עניים
  • עשיר (אפי' הוא קרובו) (אהבת חסד)

ואם כולם שווים בדיני קדימה, ואין בידו כדי ליתן לכולם די מחסורם, עדיף שיתן לכל אחד קצת מאשר ליתן לאחד את מלוא הסכום שצריך.

ואם יש ביניהם מי שהלוואה תעזור לו שלא יתמוטט לגמרי, ילווה לו את כל הכסף אף שלא יספיק לאחרים, ומשום שעי"ז מקיים גם מצות " וְכִֽי־יָמ֣וּךְ אָחִ֔יךָ וּמָ֥טָה יָד֖וֹ עִמָּ֑ךְ וְהֶֽחֱזַ֣קְתָּ בּ֔וֹ" (אהבת חסד).

הלוואה בלי עדים או שטר, האם מותר?

אסור להלוות בלא עדים או שטר, כדי שלא יבואו לידי תקלה בכפירת הלווה בהלוואה. וכל המלווה בלא עדים או שטר עובר על "וְלִפְנֵ֣י עִוֵּ֔ר לֹ֥א תִתֵּ֖ן מִכְשֹׁ֑ל" וגורם קללה לעצמו (רמב"ם, שו"ע). וכתבו האחרונים שזהו איסור מדאורייתא.

ואפילו אם מלווה לת"ח שאין חשש שיכפור בהלוואה במזיד – ג"כ אסור, שמא ישכח הת"ח לאונסו (שו"ע).

וכתב בספר כסף הקודשים שאיסור זה הוא בין על המלווה ובין על הלווה, ובאבן שהם כתב שהוא רק על המלווה, ולא נכלל בו הלווה.

המלווה בשטר עם כתב ידו של הלווה הוא עדיף מהמלווה בעדים בע"פ, ואם עושה שטר עם עדים הרי הוא במעלה עדיפה מכולם.

כשנוטל משכון מן הלווה על ההלוואה, יכול להלוותו בלא עדים או שטר, אולם  בכל אופן המלווה בשטר עדיף עליו (שו"ע).

בערוך השולחן כתב שאם הם אנשים המכירים זה את זה ויודעים שלא יכפרו בהלוואה, יכולים להקל להלוות בלא שטר, ובשבט הלוי חלק ע"ז שהוא נגד השו"ע, שהרי אפי לאמוראים אסרו להלוות בלא עדים שמא ישכחו, והוא הדין לקרוביו ומכריו. וא"כ אין לסמוך ע"ז.

ובני אדם שמכירים זה את זה, ורגילים להיעזר אחד בשני ע"י הלוואת סכומי כסף קטנים, כתב הגר"נ קרליץ שיכולים הם להלוות בלא שטר, משום שרגילות היא למחול אם ישכח הלווה מההלוואה, ולא יבואו לידי תקלה.
אולם בסכומי כסף שאינם קטנים אין להתיר אפי' בין אחים ואחיות.

באופן שהלווה צריך דחוף את ההלוואה, ואין בידם להשיג שטר או עדים, יכול המלווה לומר ללווה שמוחל לו על החוב אם ישכח או יכפור מרצון, וכך לא יבואו ידי תקלה (הגר"נ קרליץ).

מתי יכול לתבוע החוב

הקובע זמן לפירעון החוב, אינו רשאי לתובעו קודם שיגיע הזמן.

ואם הלווה לו בסתם ללא קביעת זמן, אינו רשאי לתובעו קודם ל' יום מזמן ההלוואה, שכך דרך בנ"א להלוות בסתם לשלושים יום. ואם נהגו בזמנים אחרים – הכל לפי המנהג (שו"ע).

ואם אמר בשעת ההלוואה 'כשארצה אתבע ממך החוב' – יכול לתובעו כל זמן שירצה, ואפי' ביום ההלוואה.

תביעת החוב כשאין ללווה לשלם

המלווה לחברו מעות והגיע זמן הפירעון, ויודע המלווה שאין ללווה מעות כדי לפרוע לו, אסור לו לתובע ממנו את הפירעון, וזהו איסור תורה.

ואפילו אם רוצה רק לעבור על ידו כדי שיחשוב שבא לתובעו, וע"י זה יזדרז עם הפירעון – אסור, מפני שהלווה מתבייש בכך (שו"ע). ואם ניכר בהליכתו שהוא רק עובר שם ואין בכוונתו לתובעו – מותר.

וכתב בפתחי חושן שמותר לדבר איתו על החוב אם נראה לו ששכח מן החוב.

חוב שבא מחמת שכירות או מכירה ולא מחמת הלוואה, ג"כ ראוי ליזהר לתבוע ממנו כשאין לו לשלם (כסף הקודשים).
וכן נהג החפץ חיים כשהיה לו חנות מכולת בעיר ראדין, שלא היה עובר על פתח ביתם של הקונים ממנו בהקפה כדי שלא יעבור על לא תהיה לו כנושה (המאורות הגדולים).

חיוב פירעון ההלוואה

מי שיש בידו דמי הלוואה שהלווה לו חברו, ואינו רוצה להשיבו עובר על "לֹֽא־תַעֲשֹׁ֥ק אֶת־רֵֽעֲךָ֖" (רמב"ם). (וכתב בספר החינוך שמי שמתנהג בדרך זו, ראוי להזהיר אחרים מפניו, ואין בזה משום לשון הרע כיון שהוא לתועלת).
ואם הוא ת"ח שנוהג כך, גדול עונו מנשוא, שלבד מלאו זה גם מתחלל שם שמים על ידו, ועובר על "וְלֹ֤א תְחַלְּלוּ֙ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֔י" (אהבת חסד).

וכן אם יש בידו מעות ותבעו המלווה, אסור לומר לו 'לך ושוב מחר ואתן לך המעות', והוא איסור דרבנן (שו"ע).

מקום הפירעון

כשהגיע זמן הפירעון צריך הלווה לילך אל המלווה להחזיר את החוב, ולא שהמלווה יבוא ללווה. וכל זה רק כשהמלווה נשאר לגור באותה העיר שהיה גר בה בזמן ההלוואה (אף שעבר דירה ממקום למקום באותה העיר). אבל אם המלווה עבר לעיר אחרת, אין הלווה צריך לילך אחריו, אלא יבוא המלווה אליו ויטול את חובו (רמ"א).

ספק אם פרע

האומר לחברו הלוויתיני ואינני יודע אם כבר פרעתי לך, וכן המלווה לא זוכר אם כבר פרעו, אם ההלוואה הייתה בשטר – חייב לשלם, ואם היא הייתה בע"פ פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמים.

  • להארות והערות ניתן לפנות כאן

הרב חננאל סהר – "אם כסף תלווה את עמי"

הנה בפרשתנו התחדש לראשונה מושג ההלוואה, כדרך לעזרה וצדקה עם העני.

הלוואה היא העומדת בראש מעלות הצדקה, וכמו שמנה הרמב"ם (מתנות עניים פרק י ה"ז) והובאו דבריו בשולחן ערוך (יו"ד סי' רמט סעיף ו).

וחכמינו במדרש הפליגו במעלתה של ההלוואה, וביארו שאין כאן עניין של ממון בלבד אלא חיי נפש יש כאן:

‎"אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה. כָּךְ פָּתַח רַבִּי תַּנְחוּמָא, מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ (משלי יט, יז). מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל, כִּבְיָכוֹל לַה' הוּא מַלְוֶה. וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, אָמַר רַבִּי פִּינְחָס הַכֹּהֵן בֶּן חָמָא אָמַר רַבִּי רְאוּבֵן: מַהוּ וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ. יָכוֹל נָתַן פְּרוּטָה לְעָנִי, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁלֶּם לוֹ. אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: נַפְשׁוֹ שֶׁל עָנִי הָיְתָה מְפַרְכֶּסֶת לָצֵאת מִן הָרָעָב וְנָתַתָּ לוֹ פְּרוּטָה וְהֶחֱיֵיתָ אוֹתוֹ. חַיֶּיךָ, שֶׁאֲנִי מַחֲזִיר לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ. לְמָחָר בִּנְךָ אוֹ בִּתְּךָ בָּאִין לִידֵי חֹלִי וְלִידֵי מִיתָה, וְאֶזְכֹּר אֲנִי לָהֶם אֶת הַמִּצְוָה שֶׁעָשִׂיתָ עִם הֶעָנִי וּמַצִּיל אֲנִי אוֹתָם מִן הַמִּיתָה. הֱוֵי, וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ, שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּם לְךָ נֶפֶשׁ תַּחַת נֶפֶשׁ". (מדרש תנחומא על אתר)

וכן להיפך בגזלת ממון מצינו בחז"ל: "א"ר יוחנן כל הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו שנאמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח ואומר (ירמיהו ה, יז) ואכל קצירך ולחמך בניך ובנותיך", (ב״ק קיט.).

ואב לכולם הוא הנאמר (בראשית לב, כה) "ויותר יעקב לבדו אמר רבי אלעזר שנשתייר על פכין קטנים מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה לפי שאין פושטין ידיהן בגזל" (חולין צא.).

הרי שהחשיבו חז"ל נתינה ולהיפך, לא כדיני ממון וחומר גרידא, אלא כדיני נפשות וכדברים שהנשמה תלויה בהם!

ויש ליתן טעם והסבר בחשיבות וחומרת ענייני הממון: הדבר היקר שישנו בעולמנו ללא ספק הוא הזמן, אשר הולך הוא ואינו שב ורגע שעבר אין להשיבו, באופן שכל חיי האדם מורכבים מרגעים רגעים, המצטרפים לשעות, ימים, שבועות, חודשים ושנים.

ויש צורך מרכזי אחד שהאדם נותן בעבורו את זמנו ברצון - הממון.

יש המרבה ויש הממעיט, אך הכסף יענה את הכל...

נמצא, שכאשר נותן האדם מכספו וממונו, את זמנו הוא נותן, את רגעיו ושעותיו, שהושקעו באסיפת והרווחת ממון זה, ואין זה חומר בלבד, אלא חומר הכונס בתוכו את מיטב זמנו-חייו!

ומשום כך הפליגה התורה, וגילו לנו חז"ל חביבותו של ממון בעיני הצדיקים, אשר בעיניהם כל חפץ אשר עמלו בו ולמענו (שהרי אין הם פושטין ידיהן בגזל) רגעי חיים יקרים מפז טמונים בו.

וחלילה, הנוטל פרוטה מחבירו, אין זו פרוטה בעלמא, אלא את מיטב רגעיו שהושקעו בפרוטה זו הוא נוטל, וכלשון הפס', "כי אליו הוא נושא את נפשו" כפשוטו ממש, וכמו שפרש"י שם (דברים כד טו).

ובעוד ובכל נתינת ממון ישנה את העזרה הגדולה, אך מתלווה אליה תחושת הבושה שהמקבל חש לנוכח הזדקקותו לממונו-חייו של חברו, ואין הוא כחי הנושא את עצמו, ומרגיש עצמו כקטן הסמוך על שולחן אחרים, בהלוואה, לעומת זו, הרי זו נתינה שלימה שאין בה דופי, גם בתועלת שבה, וגם בדרך המכובדת בה היא נעשית, אשר שומרת על צורת וכבוד האדם המקבל, ולפיכך זו היא המעולה שבצדקות!

וזאת יש לדעת שאין הנותן מקופח חלילה ועל אף שבנתינת ממון זה, את נפשו-זמנו הוא נותן, זאת גם אשר מקבל הוא, דאין הקב"ה מקפח שכרו, ומעלה עליו שכר כנותן נפש וכמבואר במדרש.

וכמו שפירשו חכמינו ז"ל דבריה של רות: "וַתֹּאמֶר לָהּ חֲמוֹתָהּ אֵיפֹה לִקַטְתְּ הַיּוֹם (רות ב, יט), תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁכֵּן אָמְרָה רוּת לְנָעֳמִי שֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם, וְלֹא אָמְרָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִמִּי, אֶלָּא אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ, הַרְבֵּה פְּעוּלוֹת וְהַרְבֵּה טוֹבוֹת עָשִׂיתִי עִמּוֹ בִּשְׁבִיל שֶׁהֶאֱכִילַנִי פְּרוּסָה אַחַת". (רות רבה ה ט)

וכמו שהמליצו החסידים: צרכי גופו של חברי, צרכי רוחי שלי הן!

מי יתן ונזכה.

שבת שלום!!

  • להארות והערות ניתן לפנות כאן