מסופר על חסיד שהלך עם רבו - רבי אלימלך מליז'ענסק - בראש השנה לבאר של היישוב לעשות "תשליך". לאחר ה"תשליך" החל החסיד לשתות מים מהבאר באופן היסטרי, כוס ועוד כוס ועוד כוס ללא הרף...
שאלו אותו: מה לך שותה? ויען החסיד: הרבי השליך את העבירות שלו לתוך הבאר, ואני רוצה לשתות אותם. כי העבירות של רַבִּי, למצוות יחשבו עבורי...
בעל הטורים פותח את ביאורו על פרשתנו כך: "ואתה תצוה - לא הזכיר משה בזה הסדר, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין סדר שלא הוזכר בה. והטעם: משום שאמר "מחני נא מספרך אשר כתבת", וקללת חכם אפילו על תנאי באה, ונתקיים בזה". (רק שאלה קטנה: אמירת "מחני נא מספרך" נאמרה רק בפ' כי תשא ולמה נתקיים בזה?)
ישנה עוד סיבה שמביא ה"מאור עינים" לכך שלא הוזכר שמו של משה בפרשתנו, כיון ש"בשבעה באדר מת משה", וכל שנה קוראים פ' תצוה בסמיכות ליום הסתלקותו. (ושוב שאלה קטנה: יפה שהפרשה מרמזת את יום הסתלקותו של המנהיג הנערץ. אבל זה גם יום הולדתו, ומה עם תזכורת לגבי זה?)
בפשטות זה נראה עניין בלתי רצוי שלא הוזכר שמו של משה רבינו, וכך גם לשונו של בעל הטורים "קללת חכם..."
אך בעל התניא קובע יסוד חשוב לגבי הקללות שבפרשת "בחוקותי" ו"כי תבוא": כיון ש"אורייתא וקוב"ה כולא חד", והקב"ה כולו טוב, לא יתכן שישנן קללות בתורה. מה עוד שהתורה היא נצחית, והיא תהיה בתקפה גם בגאולה, ובגאולה יהיו כל ישראל צדיקים גמורים ולא יתכן ללמוד את הקללות כפשוטן, על כרחנו צריך לומר שבגאולה ילמדו קללות אלו באופן אחר. (בעל התניא מביא שם דוגמא (לקו"ת פ' בחוקותי) של קללה ומבארה ע"פ חסידות באופן נפלא ביותר).
ומקללות אלו אפשר להקיש לנידון דידן: כאשר אנו דנים בקללה שיצאה מפיו של משה רבינו ("מחני נא מספרך"), ושנכתבה בתורה. פשוט וברור שאין בקללה זו רק את הרובד החיצוני והמזעזע של מחייַת שמו מן התורה, אלא יש בזה עומק נשגב ומרומם ביותר כיאה למשה רבינו...
מבאר הרבי מליובאוויטש כך:
משה רבינו הוא מנהיג אמיתי, כאשר הקב"ה אמר לו אחרי חטא העגל "הרף ממני ואשמידם, ואעשה אותך לגוי גדול עצום ורב" משה רבינו לא הרפה ונעמד כחומה בצורה כדי להגן על עם ישראל. וראוי לציין שעם ישראל אז (לאחר חטא העגל) היה נזוף, וחלקם היו חייבים סקילה בעוון ע"ז. ובכ"ז משה רבינו בחר להיות בצד של עם ישראל הנזוף והגן על עם ישראל.
[ראוי לציין במאמר המוסגר:
אין הפירוש חלילה שמשה עשה נגד רצון ה'. השפת אמת מבאר שזה היה מעין ניסיון למשה רבינו, ובאם חלילה משה לא היה מתפלל למען עם ישראל ומאפשר להקב"ה להשמיד אותם או אז הוא היה מוציא את עצמו מכלל ישראל... ובכצחות לשונו של השפת אמת ע"פ לשון הכתוב "הרף ממני ואשמידם, ואעשה אותך לגוי גדול" באם תרפה להשמיד אותם אתה - משה רבינו - תהיה לגוי...]
נמצינו למדים שה"מחני נא מספרך" בא בעקבות ההזדהות של משה רבינו עם בני ישראל, ואפילו שחטאו בעגל הרי "ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא ומשה היה איתם והגן עליהם מחרון אף ה' בעת חטאם.
מוסיף הרבי, תפקידו של משה רבינו נחלק לשניים: א. מושיען של ישראל. ב. מוסר התורה.
ושני עניינים אלו נוגעים בשני רובדים במשה עצמו.
הרובד החיצוני הוא שמו של משה. שם האדם הוא לא האדם עצמו (ועד שאפשר להחליף שם) אלא הארה חיצונית ממנו. ובכן "משה אמת ותורתו אמת", התורה נקראת על שמו של משה. משה - מן המים משיתיהו, וזה מסמל על התורה "אין מים אלא תורה". ענין זה התחיל בהיות משה ביאור שכתוצאה מזה נקרא משה ע"י בתיה. וגם כפי שחז"ל מספרים (סוטיה יב:) שמשה הושלך ליאור בו' סיון (לפי שיטה אחת) ומלאכי השרת בכו "רבונו של עולם, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה" (בתמיהה). הרי לנו שמשה נגזר מן המים (תורה) ביום מתן תורה.
אבל שמו של משה הגיע רק כשלוש חודשים לאחר לידתו. ביום לידתו - עוד בטרם נקרא "משה" - חז"ל מספרים שהבית התמלא אור. הוי אומר גם לפני שנקרא משה ולפני שנתן את התורה יש כאן מישהו מיוחד. ומה מיוחד בתינוק זה? הגמרא במגילה מתארת את חודש אדר כולו "ירח שנולד מושיען של ישראל". ועד שנפסק להלכה שמי שיש לו דין עם נכרי שיעשה הדין בחודש אדר דבריא מזליה. כל החודש הוא חודש טוב בזכות שנולד מושיען של ישראל. וזה הרובד הפנימי של משה רבינו עצמו.
אליבא דאמת, בכל יהודי ישנם שני רובדים. הרובד החיצוני הוא היות היהודי מקיים תורה ומצוות ובכך הוא מתקשר לה'. אך הרובד הפנימי והעצמי של היהודי הוא ש"גם בשעת החטא היתה באמנה איתו"ו"ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא" ו"בין כך ובין כך בני הם".
כך גם במנהיג שלנו, משה רבינו. יש את הרובד בו הוא מעודד ומחזק אותנו לשמור תורה ולקיים מצוות וזה מרומז בשמו "משה אמת ותורתו אמת". אך יש את הרובד הפנימי והעצמי של משה רבינו "מושיען של ישראל" ו"אוהבן של ישראל". הוא הרועה הנאמן, וגם החוטאים בעגל הם צאן מרעיתו והוא מגן עליהם בחירוף נפש. זה עצמיותו של משה רבינו שנעלה משמו "משה". שם האדם זה רק רובד חיצוני ביחס לאדם עצמו (וכנ"ל, שם האדם מגיע רק משך זמן לאחר הלידה, ואפשר להחליף אותו).
נמצינו למדים שקודם כל צריך לאהוב יהודי לעזור לו ולהושיע אותו (יציאת מצרים), ואח"כ ללמדו תורה ומצוות (מתן תורה).וכמאמר המשנה (שלב א) "אוהב את הבריות (שלב ב) ומקרבן לתורה".
זאת לומדים ממנהיגנו הראשון. זה "חטאו הגדול" של משה רבינו. הוא "חטא" באהבת ישראל מוגזמת. הוא "חטא" שהגן על החוטאים בעגל מכיליון.
והעונש: "ואתה תצוה את בני ישראל" לא הוזכר שמו של משה...
עונש זה נשגב הוא, משה הגיע לדרגת העצמיות שלו הנעלית משמו ותורתו, עצמיות משה תפקידה לצוות (מלשון צוותא וחיבור) את בני ישראל להקב"ה.
לכן לא הוזכר שמו של משה בפרשתנו (עוד לפני פרשת כי תשא, ולפני חטא העגל) כי הסיבה שמשה אמר "מחני נא" נובעת מעצם תפקידו והיותו רועה נאמן המצווה ומחבר את בני ישראל להקב"ה. תפקיד זה התחיל ביום הולדתו - ז' אדר - טרם נקרא שמו "משה", וגם זה נרמז בפרשתנו, שלא כתבה את שמו, לכבוד יום הולדתו.
ההוראה: "הלל אומר: ... אוהב את הברית ומקרבן לתורה".
יש חושבים שהוראת משנה זו אחת היא, אוהב כדי לקרב. זה לא נכון.
משנה זו נחלקת לשני דינים. א. אוהב. ב. מקרב.
אהבת הבריות פירושה גם מי שאינו תלמיד חכם וצדיק גדול הוא בסך הכל בריה בעלמא, גם אותו יש לאהוב. והאהבה אליו איננה רק בשביל לקרבו לתורה, אלא אהבה לשם אהבה, כי הוא בן של מלך. ה"מקרבן לתורה" נובע מתוך האהבה כיון שאני אוהב יהודי שני אני מראה לו את הדרך הרצויה.
או בקיצור:
אל תאמר כדי לקרב יהודי לתורה, עלי לאהוב אותו (התורה עיקר). אלא הפוך: כיון שאני אוהב יהודי, לכן אני מקרבו לתורה (היהודי עיקר).