אאא

גילוי נאות: קוראים לי אבי וגם אני בעצמי די היסטרי מהמצב, שונא אי-ודאות וחוסר שליטה במצב, 50% היפוכונדר, 150% חרדתי, שוטף ידיים כבר כמעט בגבול ה'כפייתיות', במקום לא-רע בעצמי ב'קבוצת הסיכון' וגם חושש להוריי ולחמותי המתבגרים ולעם ישראל כולו ברגעים שכאלו.

אבל בטח אתם לא מתרגשים מזה. וודאי לא חידשתי לכם כלום, כי כולנו הפעם באותו הסירה...

לכולם יש מישהו מבוגר לדאוג לו, כולם מרגישים מבולבלים וחסרי שליטה נוכח שגרה משתנה שנמצאת בתנועה מתמדת, רובם מוזנים תדיר מאמצעים שמגדילים לנו את תחושות הפחד ואי הודאות ומבלים את רוב זמנם בחיק המשפחה, על האתגרים הכרוכים בכך מכל הבחינות בהימצאות בבית לאורך כל השעות והימים הארוכים. אז אתם בטח מבינים למה אני מתכוון.

אני בס"ה עוד נורמאלי נוסף במציאות לא-נורמאלית, שחלקים גדולים ממנה עוד ידוברו וישוקמו בע"ה לאורך הזמן.

הרב אבי אברהם
הרב אבי אברהם
הגדלה

אבל עכשיו, כשאני דווקא בכמה רגעים אופטימיים וטובים יחסית, זו הזדמנות טובה כנראה בשבילי לנצל את המשאבים והיכולות שלי כמטפל רגשי ולתת מספר כלים ועזרים שיוכלו לעשות קצת סדר ולתת לכם אולי קצת אוויר לנשימה.

ואם שמתם לב מה עשינו עד עכשיו אז בוודאי תבינו כי השלב הראשון המומלץ הוא אפוא הוא להבין ולנרמל לעצמנו ולסביבתנו את המצב. ליצור איזשהו סדר והגיון בבלגן החוגג לנו בראש ובלב.

אנחנו לא 'רובוטים'

"מה המצב?" הוא שואל אותי. "ב"ה, תלוי מתי אתה שואל..." אני עונה לו.

לכולנו יש רגעים טובים יותר ורגעים טובים פחות בהתמודדות עם המצב. עלינו ללמוד לנהל אותם נכון. מותר והגיוני שיהיו לנו 'עליות' ו'ירידות'. אלו הם החיים. יש יום רגוע ומוצלח יותר ויש יום לא-משהו, גם עם הילדים בבית, גם עם מצב הרוח המשתנה שלנו והלחץ הפנימי המבעבע.

חשוב שנשלים עם זה ונקבל את עצמנו בהשלמה, נכיל את התחושות ונהיה מודעים אליהם מתוך הסתכלות והבנה. מותר לנו להרגיש מבולבלים במצב כזה, זה טבעי ונורמלי, מותר גם להתעצבן זה חלק מהחיים במיוחד בסיר לחץ שכזה, גם כהורים וכאנשי חינוך זה לא כזה נורא אם מידי פעם 'זולג' לנו אנחנו משתדלים להיות "אבא ואמא טובים דיים" כפי שהטביע את המושג הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט. איזון ושמירה על רגעים טובים וחיוביים מספקים דיים. חשוב מאוד. ברגעים 'טובים' כאלו ניתן גם לעשות חסד עם הזולת, להתקשר למישהו ולספק לו מעט ממנת האופטימיות והעידוד שנזרעה בנו כעת. לחזק באמונה ובטחון בהקב"ה ולהיות שם עבורו.

ובזמנים הפחות טובים? חשוב בעיקר לדעת איך להירגע ולהרגיע את עצמנו, גם עבורנו וגם כדי שנשרה ביטחון לסביבה. עלינו לנסות ולספק יותר ויותר זמנים של אוירה טובה ונעימה ומחזקת את משפחתנו.

אנו שומעים ומקבלים הרבה בשורות מדאיגות על המצב בשטח. חשוב לאזן ולחשוב גם על אלמנטים חיוביים בכל המצב המאתגר הזה.

אי אפשר להתעלם גם נוכח המצב המורכב ממעלות מסוימות שהמצב הוביל אותנו אליו, כאילו מבקש מאיתנו להתארגן מחדש על עצמנו ועל חיינו, להתאפס, להבין מה העיקר ומה הטפל. "מישהו משחק לנו בהגדרות" ביטא זאת אחד מידידיי בצורה קולעת. נוגע לנו בכל הדברים הכי בסיסיים שלנו, בשגרה ובהרגלים שאולי אפילו לא שמנו אליהם מספיק לב, בכל מה שדחף והדהיר אותנו למרוץ החיים התובעני של עבודה- לימודים- נסיעות וכו' ופשוט לוחץ על ה'שאלטר' ומכבה את הכל בבת אחת. עושה לנו 'ריסטרט' לחיים.

כל הסימנים מעידים על תנועה של התכנסות פנימה, בכמה וכמה מובנים.

התכנסות לאומית שמשמעה שכל אותו ה"כפר גלובלי הקטן" אליו התגלגל העולם בטיסת לואו-קוסט מהירה מצמצם אינטראקציה בינו לבין עצמו. כל אומה מתמודדת לעצמה, עם המעלות והחסרונות שלה, עם התפיסות וקבלת ההחלטות המנהליות שלה, עם דגשים שונים על מדיניות, כלכלה, פסיכולוגיה חברתית ומנטאלית משלה. לכל עם ולכל מדינה יש את האופי והגישה שלה שבא לידי ביטוי בהתמודדות של המלחמה עם הנגיף.

התכנסות נוספת פנימה היא לתוך הבית שלנו.

ה'חופש הגדול' שנכפה עלינו עם המשפחה הגרעינית הוא הזדמנות מצוינת להתמקד ב"יש" הגדול שזכינו בו. באוצרות ובנכסים האמיתיים, באשה המיוחדת ובילדים שלנו עצמנו שבשגרה אנו פוגשים בד"כ ב'קצוות' של היום- בשלב ה'איפסון' למעון והבי"ס ובשעות הערב וההשכבה.

אין יותר "אבא של שבת". אין רשימות שמזכירות סקירה אפידמיולוגית של נשא מצוי שהספיק ביום אחד לבקר ברבע מדינה. פתאום עלינו להתמודד בעצמנו בבית עם השגרת יום המתמשכת של הילדים, עם השעמום, עם מצבים ושיחות-סתם, עם שתיקות, צעקות, מריבות, חיכוכים וגם חוזקות ותחביבים שמתגלים, יכולות ומידות טובות, אתגרים והצלחות.

את ליל הסדר נחגוג השנה כנראה במצב של ה'ביחד' הכי מצומצם וגרעיני שהיה לנו אי פעם. מה שעשוי גם לעזור לנו "לראות עצמנו כאילו יצאנו ממצרים", לחוות ולהזכיר לנו כנראה יותר מכל את החבורה של  יוצאי מצרים ואת התהליך שעבר עליהם כדי להוציא את עצמם לחירות. תהליך שהתחיל קודם כל- מבפנים, מעיבוד של החירות והמצב החדש שלהם, מאמירה והכרזה של אנחנו בני חורין, של צביעת המשקוף  בריש גלי ועשיית קרבן הפסח עוד לילה קודם שחרורם המעשי, כדי להיות מוכנים ומגובשים מתוכם- מבפנים לחירות הכללית והלאומית שתגיע לאחר מכן.

ולבסוף, הרובד העיקרי בעיניי; תנועה של התכנסות לבפנים- לעצמנו.

'חודש אלול' של אמצע השנה. זמן לעצירה ולפיתוח מודעות עצמית, למבחן אמיתי מול המראה שמשתקפת לנו. מי אני ומה אני, מה מאפיין את אישיותי, מהם הערכים שמנחים את חיי, מה סדרי העדיפות שלי, כיצד אני מתנהג במצבי לחץ וחוסר שליטה, מהם סט האמונות שלי, למי אני מאמין מתוך שלל המידע שאני ניזון ממנו, האם החשיבה שלי היא אופטימית, פסימית או קטסטרופאלית, מה אני משדר לאחרים ומה מרגיע אותי עצמי.

מצב חירום כזה ברקע דורש מאיתנו שוב לעצור לזמן מה, להתבונן וללמוד את עצמנו מחדש.

כמעט כל רעשי הרקע והסחות הדעת נעלמו מחיינו שחזרו לפתע לפשטות של פעם.

בלי לרוץ לעבודה, בלי לחלק את הילדים לגנים ולת"ת ובי"ס, בלי להיות עסוק בשטף של קניות, נסיעות, אירוחים ושוטטות של בריחה מעצמנו. זה זמן טוב להכיר ואולי גם להתעמת עם הפחדים שלנו, להבין ולהכיל את הרגשות השונים, לתת להם שם ולגלות מה החיסון המונע ומה יכול לסייע להם. להבין מה בעצם מרגיע אותנו, מה עוזר לנו להרגיש בשליטה.

והנה כמה טיפים לדוגמא:

א. תקשורת חיצונית.

מומלץ מאוד לצמצם את השעות בוואטספ ובאמצעי התקשורת.

כמות המידע ששוטפת אותנו היא הזויה ומכניסה לסחרחרה מסוכנת, גורמת לכאבים פיזיים ולכאבים נפשיים ורגשיים. הגבילו את מספר הקבוצות או את הזמן שאתם שוהים בהם. המידע לא יברח לשום מקום וגם לא מאות הבדיחות, הגימטריות, הסרטונים זורעי הפאניקה מחו"ל והודעות ה'פייק ניוז' הרבות שמונפצות, תוכלו להתעדכן בהן גם במרוכז פעם בכמה שעות ולהילחץ קצת פחות.

הסחת הדעת הזו והתעסקות ב'לחיות את הרגע', במציאות שקורית בבית עם האשה והילדים, עם אתגרים אישיים שלקחתם על עצמכם (ואם לא לקחתם אז זה הזמן לקחת אתגר אישי שרציתם ולהחליט שאחרי ה'קורונה' רכשתם משהו חדש לעצמכם), עם ניקיונות הפסח, עם הלמידה מהבית וכל כיוצא בזה- זו רפואה לנפש וחיזוק למערכת החיסונית הרגשית שלנו שזקוקה אף היא לחוסן במצבים אלו.

ב. 'ארגז כלים' אישי.

אני רגיל לומר לנערים צעירים שמגיעים אלי כי עליהם ללמוד את עצמם במטרה להרכיב כל אחד לעצמו "ארגז כלים" נפשי לעת מצוקה. כמו שיש בכל בית ארגז כלים הכולל פטיש שמשמש לתקוע מסמר, מסרג כדי להבריג בורג, מסור כדי לחתוך ופלייר כדי להוציא וכדו' גם לנו יש 'כלים' שמסייעים לנו בחיים. עלינו לזהות אותם, לאגור אותם במודעות שלנו למקום אחד, ללמוד אותם ולהשתמש בהם בתבונה תוך התאמה מושכלת של השימוש בהם למצב הנדרש.

הכלים יכולים להיות אוניברסליים או משתנים, כמו למשל: לאכול, לעשות הליכה או ספורט, לשמוע מוזיקה, לשיר, לשוחח עם חבר, לשמור על רוטינות קטנות קבועות של שגרה, ללמוד, לכתוב, לצייר, להתקלח, לקרוא ספר וכן הלאה.

גלו מה עושה לכם טוב ומתי. זה יכול להיות הרפיה כלשהי אחרי שהילדים הולכים לישון. מה שעובד לכם... נשימות, ספר טוב, חטיף, מוזיקה, שיחה עם האשה או שיחה טלפונית עם חבר שעוזרת לכם לפרוק את המתח לשתף וגם להקשיב לשני ולייעץ לו. אני למשל הייתי מאושר לגלות להפתעתי שמאוד עזר לי- ללמוד. פתאום בלי לחץ וחובה נהניתי לגלות על עצמי שללמוד דף או שניים גמרא ולהישאב לרוטינה השגרתית של קריאת שניים מקרא ואחד תרגום בכוחה לנתק אותי לכמה דקות טובות מהעולם המלחיץ שמסביב והוספתי את זה לזכותה של הקורונה.

ג.   ניהול נכון.

התרגלנו כל כך שמנהלים אותנו. אם זה לחץ חברתי שמכתיב נורמות לחתונה, לנסיעות לחופשה בחו"ל, לרמת חיים של קניות ושפע כלכלי ואם זה הריצה לעבודה בבוקר, המרוץ אחרי השגת הכסף לשרוד את החודש, הצורך בלקנות בית חדש וגדול יותר, בלאגור פריטים נוספים וכו.

במצבים כאלו של חוסר ודאות מומלץ לעשות לעצמנו מעגלים של דאגה ומעגלים של שליטה. במעגלי הדאגה נכתוב לעצמנהו את כל מה שמדאיג אותנו, ובמעגלי השליטה נרשום את כל מה שביכולתנו לעשות ולהשפיע. מה שאין לאל ידינו לעזור נשאר במעגל הדאגה ואילו ההתמקדות שלנו צריכה להיות בעשייה המקדמת של מעגלי השליטה על מנת להחזיר לעצמנו יציבות בשגרת החיים בחדשה.

דווקא המצב של ההתכנסות ל'בפנים' מוביל אותנו להיות 'עצמאיים' יותר. אנו נאלצים לנוכח המצב כל הזמן 'לחתוך' ולקבל החלטות שקולות בצורה אחראית ועצמאית.

כל דבר כמעט הוא החלטה ובחירה שלנו ובשליטתנו בשלב הזה. האם זה חיוני לנו באמת לצאת עכשיו מהבית או לא. אם לשלוח את הילד לת"ת או לא, האם להתפלל במניין או לא, האם לבקר את סבא וסבתא או לא.

כל דבר כזה הופך לפתע להיות החלטה שלנו ואנו מנהלים אישית הערכת סיכונים עצמאית שמשליכה ישירות על חיינו ומשפיעה גם על חיי הסביבה שלנו. זה אולי זמן טוב להזכיר לנו מה הבסיס שלנו, מה התפיסות והערכים שמנחים אותנו ללא 'אפקט העדר' שאנו נגררים אחריו או מובלים בעקבותיו ללא יכולת שליטה אמיתית. לפעמים צריך להגיע מצב כאוטי של חידלון מוחלט, של עצירה, בידוד וסגר של כל העולם כדי להחזיר אותנו לבסיס ולאפס לעצמנו את כל ההגדרות, ללמוד אותן מחדש. זה הזמן שבו, דווקא מתוך הכאוס והחידלון צצים להם רבני קהילה שמגלים מנהיגות ונוקטים עמדה והחלטה עצמאית אישית, בוחרים בחיים שלהם ושל משפחתם ואזרחים פשוטים שמגלים מנהיגות ובוחרים להיות אכפתיים לכלל, מעורבים ואחראיים, מתוך מחשבה והתבוננות עצמית.

ד. חשיבה חיובית.

כאמור, זה טבעי ונורמלי להרגיש גלים של חיוב ושלילה, לנוע על הסקלה ממצבי חרדה והיסטריה למצבים של התחזקות וביטחון.

אין ספק שאת החרדה הזו עלינו כיהודים מאמינים לנתב לאמונה וביטחון בה' צור מבטחינו. "והאלוקים עשה שיראו מלפניו".

את החרדה והיראה מהעתיד הלא-ידוע עלינו לתרגם ליראת שמים, להבנת חוסר האונים שלנו ומנגד תלות והכרה בכוחו של בורא העולם- "הערפל אשר שם האלוקים".

אין לנו נביאים בתקופה זו ובמקומם קיבלנו כנראה יותר מידי פרשנים של אלוקים, כולם יודעים לומר בשל מה הסער הזה ולחזק את השני במה שנוגע לו, פחות אולי במה שנוגע להם עצמם. אבל גם בלי נביאים, מחשבי גימטריות ופרשנים למיניהם, כולם מודים גם בינם לבין עצמם כי קשה לעצום עיניים ולא לראות שמשהו כאן קורה, שעולם שהגיע למצב של גאות, של "כוחי ועוצם ידי" עצום הובל ל"חישוב מסלול מחדש" ע"י וירוס מיקרוסקופי שמופץ בצורה מדבקת וקשה לשליטה, נגיף שאינו מבדיל בין גזע, דת ומין.

התנועה היא אמנם של התכנסות, אך הצרה עצמה היא 'התכללות'. הצרה הזו היא "הצרה של כולם".

לא הרבה קורה לנו שכל המדינה, כל העולם, נמצא באותה סיטואציה ממש שמאיימת במקביל על האוכלוסייה כולה. גם אנו במדינה הקטנה מנותקים בחלקים זה מזה, כשיש טילים בדרום אז הצפון מנותק ולהיפך וב'מדינת תל אביב' ואזורי המרכז האדישות חוגגת, וכשיש בעיה מגזרית כזה או אחד יש ניתוק אצל האחרים ותחושת מלחמה על המרחב הציבורי ומי ישלוט בו, יש ימין, שמאל, מרכז וקשה לנו אפילו להרכיב את הפאזל הזה כבר 3 פעמים, ופתאום- ממש כמו ביציאת מצרים, עם שלם מגויס למלחמה במציאות ערטילאית בלתי נראית ונתפסת, עם שלם אחראי וערב לפתע זה לחייו של רעהו, ללא שום הבדלים. כולנו יחד (במרחק שני מטרים זה מזה, כמובן) באותה סירה, וכולנו ביחד נצא ממנה בע"ה.

כדי שיהיה מצב של אמונה וביטחון, של "משמועה רעה לא ירא נכון ליבו ובטוח בה'..." עלינו ללמוד לשלוט במחשבותינו ובתפיסתנו את הדברים. הפחד יכול להוביל אותנו למקומות נכונים של התחזקות ו"אשרי אדם מפחד תמיד" וגם למקומות אפלים יותר של "ואשר יגורתי יבוא לי" ח"ו.

זהו זמן טוב ומתבקש בכדי לתרגל עם עצמנו ועם משפחתנו קצת חשיבה חיובית.

ננסה סביב השולחן בבית לאתגר את בני המשפחה ולמצוא דברים טובים גם במצב הנוכחי, תובנות וגילויים מזמן האיכות המשפחתי, גילויי יד ה' שהיתה כהכנה למצב או ברקע של הימים שמעסיקים אותנו, בשפע שנותר במרכולים, ביכולת המהירה של המערכות להתאים עצמם למצב חירום, של משרד החינוך לעבור ללמידה מרחוק יעילה בזמן קצר כל כך, למוח היהודי שמייצר כבר חיסונים, להיתלות בתקווה ובתפילה לבאות באחוזים הנמוכים בחסדי ה', בכך שאין בישראל עדיין הרוגים בנפש ובכל מה שיכול לעודד אותנו ולהחזיק אותנו שפויים.

לא התוצאה חשובה, גם אם הנתונים והאחוזים ח"ו ישתנו בהמשך, המטרה היא הדרך. התרגול לחשיבה חיובית ופיתוח המסוגלות להתבוננות יצירתית כדי לגלות את הטוב והמוצלח שניתן להפיק מכל מצב. נוכל לחנך ולתת בכך דוגמא אישית לילדינו שמתבוננים, קולטים ומטמיעים בעצמם את דרכי ההתמודדות שלנו למצבי חירום ולחץ, שמפתחים מנגנונים משלהם שמושתתים לא מעט על מה שירכשו מאיתנו כעת.

ה. יציבות.

חלק יגידו לכם שחייבים לשמור על המידע אצלכם ולא להלחיץ את הילדים, להנגיש ו'לתווך' להם את המציאות החדשה בשפתם ופי עולם המושגים שלהם, חלק אחר יגיד לכם שהם קולטים הכל ממילא ולא כדאי להשאיר אותם בתחושת סוד שמלחיץ אותם עוד יותר כשהם מחוץ לעניינים ושמומלץ לשתף אותם בהכל, גם בפחדים ובחששות שעוברים עליכם.

חלק יגידו לכם שהשגרה יוצרת יציבות, שחשוב לארגן להם מיד מערכת שעות מתוקתקת לכל שעה ביממה ולהושיב אותם מול המחשב ודפי עזר ללמידה מודרכת און-ליין עד שיהיה להם לזרא, חלק יגידו לכם שזה הזמן דווקא לזרום, בגמישות ובספונטניות, לשדר שגרה של רגיעה וחופשה נינוחה ומשפחתית.

כולם צודקים, קחו מזה מה שנכון לכם. כבר אמרנו שהבחירות וההחלטות הם שלכם, לפי מה שאתם מוצאים לנכון הכי ראוי ומתאים לבית שלכם, לילדים שלכם וליכולות שלכם.

מה שחשוב הוא לשווק את זה כיציבות. גם אם בחרתם חצי שבוע לעשות מערכת וחצי שבוע 'לזרום' כדאי שזה יהיה כ'מתכונת'. יציבות יכולה בהחלט לעזור בלהתמודד עם חוסר ודאות ושליטה, דווקא הרוטינות הקטנות עוזרות לנו לשמור על השפיות. אצל ילדים זה עוד יותר נדרש מאיתנו אפילו, הם זקוקים לגבולות ולמסגרת.

תקשיבו לעצמכם, רק אתם תוכלו להחליט באמת מה גבולות הגזרה שהכי מתאימים לאופי הילדים שלכם, לגילאיהם, למסוגלותם המנטלית והלימודית ולאתגרים האישיים. למידה זה לא הכל בתקופה כזו, זה רק אמצעי נוסף שנועד לעזור. הכי חשוב זה לשמור על קשר בריא וחיובי, מכיל ומקדם לטובה ולאיזון. אם הדרך להשיג את זה הוא להרפות כשצריך אז זו ההחלטה הכי נכונה עבורכם. תהיו שלמים איתה.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ו. חרדים לנגיף.

להיות חרדי אלו חיים איכותיים מבחירה, מאתגרים ומלאים עניין ותוכן.

על פניו, דווקא לציבור יר"ש המקפיד על שמירת הלכה אמור להיות קל יותר לשמור על ה'בידוד' הנדרש והם אמורים מבחינה זו להיות קבוצת הסיכון החסינה ביותר מתוקף היותם שומרי הלכה.

הלכות שנוגעות להיגיינה ולשטיפת ידיים בנורמה, כאלו שנוגעות לאיסור יציאה מהארץ שלא לצורך חשוב, דינים והלכות 'חב לאחרינא' ו'פיקוח נפש', החובה להיזהר על בריאותנו ולהישמר מאוד לנפשותינו וכן החובה לכבד ולעזור לאוכלוסייה הבוגרת ולחולים הזקוקים לחסדינו כדי לחיות באיכות, ובאופן כללי שמירת הלכה שמנחה אותנו לציית ולעשות 'ככל אשר יורוך', אמורה להקל עלינו את האחריות והשמירה על ההנחיות הנדרשות כדי להציל את עצמנו ואת סביבתנו.

נכון, יש לנו גם 'חולשה'- אנו כחרדים רגילים לחיי קהילה תוססים ומעורבים. תפילה במניין או למידה בכולל, חתונות המוניות צפופות ובכללית חיים באזורים צפופים ועמוסים חושפים אותנו להרבה יותר אנשים כחלק אינטגרלי מחיינו. זו לא רק חולשה, זו גם נקודת חוזק של חיות וחיוניות, כשהיא במקומה. אך עימה מגיעה גם אחריות רבה לכלל וחובה עצומה של זהירות. אל לנו להיות שאננים. במצבים כאלו, מכל הבחינות טוב להיות אדם בדד בביתו.

 

הרב אבי אברהם, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה ומטפל רגשי, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים בואטספ: Merkazkuma@gmail.com