אאא

כאשר בא מקשן ושואל שאלות נוהגים לומר לו שישמור את השאלות לפסח.

ובכן, כיון שאנו עדין בתוך חג הפסח, הבה נשאל שאלה נוספת:

"מה נשתנה החג הזה (שביעי של פסח) מכל החגים, שבכל החגים אנו מברכים שהחיינו, החג הזה אין אנו מברכים שהחיינו".

לכל חג יש את המיוחדות-האינדבידואליות שלו ולכן מברכים על החג ברכת הזמן "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
שונה שביעי של פסח מכל החגים שלא מברכים עליו ברכת שהחיינו.

למה?

הנה כמה עובדות הלכות ומנהגים הקשורים לשביעי של פסח:

1. ביום השביעי ליציאת מצרים ה' קרע לנו את הים ושיקע את המצרים בתוכו.

2. ‏התורה הוציאה את שביעי של פסח מכלל אכילת מצה. פסוק אחד כתוב "שבעת ימים תאכלו מצות" אך פסוק אחר אומר "ששת ימים תאכלו מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך" (ויעויין פסחים קכ.א. מה שלומדת הגמ' מזה).

3. ‏כמה קהילות נוהגים להשאר ערים בליל שביעי של פסח ולומר "אז ישיר" בחצות.

4. ‏מנהג הבעש"ט לעשות סעודה לכבוד המשיח ביום זה. והרבי הרש"ב מליובאוויטש הוסיף מנהג לשתות ד' כוסות בסעודה זו.

5. ‏מנהג יהודי מרוקו לחגוג "מימונה" במוצאי חג זה. ומן הראוי לכרוך מנהג זה שאוכלים חמץ מיד עם צאת החג, במנהג אחר של עדת חסידי חב"ד שבמשך כל הפסח נזהרים ממצה שרויה (געבראָקס) עד הקצה האחרון (מחשש חמץ), אך ביום טוב שני של גלויות של שביעי של פסח מקפידים לאכול שרויה בכל מאכל ומאכל.

תמצית מהות החג:

חג הפסח בכללותו הוא חג הגאולה חג החירות.

אבל נשאלת השאלה הרי "השתא עבדין" ורק "לשנה הבאה בני חורין" אז איך אנו חוגגים את חג החירות שלנו?
על זה מגיע חג השני של פסח והוא מעין השלמה של החג הראשון.

וכפי שמבאר המהר"ל מפראג שמאז שיצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה נגאלנו גאולה נצחית, "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה" זה לא מליצה אלא עובדה אמיתית. יהודי שמחובר לתורה אי אפשר לשלוט עליו. גם אם ינסו לדכא אותו במחנות עבודה והשמדה בעלילות דם ובפוגרומים אי אפשר לנצח אותו כי הוא יהודי נצחי. וכמאמר השיר "יהודי אני זה משהו נצחי".

אז החג הראשון של פסח הוא כנגד גאולת הנפש היהודית שאי אפשר להכניע אותה, אך הגוף עדין נשאר בגלות ודוחף לגלותיות. גם אחרי מתן תורה ש"פסקה זוהמתן", הערב רב דחפו לחטא העגל ו"חזרה זוהמתן".

אך על זה הובטחנו ביום השביעי של יציאת מצרים (שביעי של פסח - קריעת ים סוף) "אז ישיר" "מכאן לתחיית המתים מן התורה" (סנהדרין צא:).

כלומר: הובטחנו שגם הגופים יגאלו גאולה נצחית. הבטחה זו היא ההבטחה שעמדה לנו ולאבותינו ואותה אנו חוגגים בשביעי של פסח.

לסיכום: החג הראשון של פסח נחוג לזכר יציאת מצרים - הגאולה הראשונה (גאולת הנפש היהודית). החג האחרון של פסח נחוג כלפי ההבטחה שהובטחנו על הגאולה העתידה (גאולת הגוף היהודי).

לכן לא מברכים "שהחיינו וקיימנו והגיענו" על החג האחרון כי טרם "הגיענו" לגאולה העתידה.

אבל יוצא לנו דבר נפלא.

אנו חוגגים לא רק את הדברים הטובים שקיבלנו אלא גם את האופטימיות והתקוה לעתיד טוב. (עשו פעם סקר מהם שתי המילים הכי נפוצות בארץ. והתוצאה: "יהיה טוב". זה ב-D.N.A שלנו).

ומכאן נעבור למהות ה"מימונה":

הרבה טעמים הובאו על מנהג זה, אך הטעם העיקרי הוא לציין את האמונה (מלשון מימונה) שלנו בגאולה הנצחית שתבוא במהרה בימינו.

ולמה חוגגים אמונה זו במופלטות חמץ? על דרך זה יש להקשות למנהג חב"ד שמהדרין באכילת מצה שרויה באחרון של פסח (בחו"ל)?

החמץ המתנפח מסמל את הגאוה והישות, את היצר הרע ואת כל הרוע שבעולם. לכן נזהרים גם ממצה שרויה כדי להתרחק עד כמה שניתן מהגאוה והרוע. אך מהות הגאולה היא "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" אז לא יהיה רוע ולכן לא יצטרכו ליזהר ולחשוש מהיצר הרע ומהגאוה, אז יתגלה שהגאוה היא חיובית (וכפי שאומרים בנוסח התפילה "הגאולה והגדולה לחי עולמים") וגם היצר הרע יש בו צדדים חיוביים, לכן לא נזהרים באחרון של פסח (יום טוב שני של גלויות של שביעי של פסח) ממצה שרויה, ואכמ"ל.

לכן לפי מנהג יהודי מרוקו חוגגים את המימונה בחמץ דווקא הוא החמץ שנאפה לאחר הפסח, היינו לאחר שחגגנו את החירות הנפשית הראשונה (חג ראשון) ואת ההבטחה לגאולת הגופים העתידה לבוא (חג שני), אז חוגגים את האמונה הזו עם החמץ דווקא.

זהו גם הטעם הפנימי שהתורה הוציאה את שביעי של פסח מהכלל ולא חייבה לאכול בו מצה כי מהותו של חג זה היא מעל המצה (זה קשור גם לבחינת "מצה רשות" שמעל "מצה חובה" ואכמ"ל).

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וזה בדיוק הרעיון של סעודת הבעש"ט סעודת משיח כי ביום זה מאיר אור גבוה השייך לגאולה העתידה.

וזה התוספת של הרבי הרש"ב מליובאוויטש לשתות ד' כוסות כי מאז התגלות תורת החסידות (ובמקביל ההתפתחות הטכונולוגית של עולם המדע) אנו נמצאים בעקבות משיח, ופעמי משיח נשמעים ומצלצלים ועל כן ראוי לשתות ד' כוסות על גאולה זו.

ויה"ר שנזכה השנה לברך "שהחיינו" על חג זה "שהחיינו וקיימנו והגיענו" לגאולה האמיתית והשלימה.

הרבה יהודים התאכזבו שלא זכינו לאכול השנה קרבן פסח, אך לא אבדה תקוותנו. עם ישראל לא התייאש זה 3332 שנים.
כולנו תקוה וציפייה שיבנה היום בית המקדש, ואז (לפי כמה דעות) נזכה לאכול "פסח שני"