אאא

נכון, אנשים עם מסיכות מתווכחים בפינות הרחוב. חלק מההורים עדין מתלבטים אם לשלוח ילדים לבתי הספר. רוב החנויות פתוחות לרווחה, ואפילו בתי הקפה קוראים לנו לחזור אליהם.

השגרה החוזרת לאיטה נראית מבטיחה כל כך, מרגיעה ומוכרת. למשפחות רבות בתוכנו העולם לא יחזור לשגרה. קהילות בארץ ובחול מבכות את אובדן יקיריהם. האם אנחנו יכולים להתעלם ממה שקרה אצלנו בתקופה האחרונה? מהבלבול, מהקשיים, מחילוקי הדעות והעובדה שבתוך הקהילה החרדית היו סיטואציות שגרמו לנו לכאב לב, תהיות ואפילו כעס.

האם נכון לחזור לשגרה ולהתעלם ממה שקרה? האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא ללמוד מהטעויות, ולא לקחת אחריות על יחידים וקבוצות בתוכנו?

על בשרנו חוינו את משמעות ההתבדלות והשיח של "הם" ו"אנחנו". האם כולנו מוכנים להמשיך כך, גם אם חלילה יגיע גל נוסף של קורונה?

תהליך הסקת המסקנות חייב להיות אישי וקהילתי. התובנות מורכבות ולא קלות אבל אנחנו חייבים להפנים אותם. כאזרחים במדינה, יש לנו חובות וזכויות. לא נוכל להתעלם מחלק אחד ולהנות מחלק אחר. בפעם הבאה וגם עכשיו- אין "הם" ו"אנחנו".

כולנו יחד באותה סירה, באותה התמודדות של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" וערבות הדדית שחייבת להשמר. בשביל החיים של כולנו.