"אמר רבי שמעון בן פזי, אמר רבי יהושע בן לוי, משום בר קפרא: "כל המוריד דמעות על אדם כשר – הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו, שנאמר: 'נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנודך, הלא בספרתך' [ילקוט שמעוני על תהלים, רמז נ"ו].
הבעל שם טוב הקדוש הסתלק ביום א' בחג שבועות.
באותה שנה בחג הפסח הגיע הרב מ' פנחס מקוריץ לבעל שם טוב הקדוש, והבעל שם טוב הקדוש נחלש מעט.
ומפני שנחלש, בערב יום טוב האחרון של פסח הוא שקל בדעתו, אם ללכת למקווה או לא, ובסוף החליט בדעתו שלא ללכת למקווה.
ביום שביעי של פסח ראה רבי פנחס מקוריץ בזמן התפילה איך נגזר על הבעל שם טוב הקדוש שיסתלק מזה העולם בקרוב, מפני התעצמותו מאוד נגד כת שבתאי צבי, כמו במעשה שהיה בערב יוה"כ כאשר רצו לשרוף את הש"ס בבלי, והרב רבי פנחס מקוריץ התחיל להתעצם בתפילה, אך ראה שלא הועיל. ומאוד התעצב על כך שלא הלך למקווה, כי אילו היה רואה דבר זה במקווה, היה יכול להועיל לזה לדעתו.
אחר התפילה, שאל אותו הבעל שם טוב הקדוש אם הוא הלך אתמול למקווה, וענה לו שלא.
אמר לו הבעל שם טוב הקדוש: המעשה כבר נעשה, ואין אחר מעשה כלום.
ואחר הפסח היה לבעל שם טוב הקדוש חולי השלשול, ועם כל זה הוא היה מתחזק בכל פעם שעמד להתפלל לפני התיבה.
התלמידים שהיו מתחזקים בתפילה לא היו יודעים את מצב בריאותו, כי הוא לא הודיע להם כלום, אלא, שלח אותם להתפלל במקומות אחרים, רק הרב רבי פנחס מקוריץ, נשאר עימו ולא נסע לביתו.
בליל שבועות טרם הסתלקותו, התאספו אנשי סגולתו והיו ערים כל הלילה כדי לומר את תיקון האר"י ז"ל, והבעל שם טוב הקדוש אמר לפניהם דברי תורה, בנושאי החג וענייני מתן תורה.
בבוקר הוא שלח לומר לאנשי סגולתו שיתאספו כולם ביחד, וצווה לר' לייב קעסלער, ועוד אחד [לא זכור שמו] - שיתעסקו בקבורתו.
והבעל שם טוב הקדוש לימד אותם על גופו, על כל איבר הראה להם סימנים, איך נפשו נשאלת ונפטרת מאיבר זה, ואח"כ מאיבר אחר, כדי שיבינו את הדבר על חולים אחרים כי הם היו מאנשי החברא קדישא.
אחר כך ציווה שיכניסו אליו מנין שיתפללו עימו, וציווה שיביאו לו הסידור, ואמר אשתעי עוד מעט עם השם יתברך.
לאחר התפילה, הלך ר' נחמן מהורדנקה לבית המדרש להתפלל עבורו. אמר לו הבעל שם טוב הקדוש, לחינם אתה מרעיש, אם היה יכול להיכנס בפתח זה שהייתי רגיל להיכנס, היה פועל בתפילתו.
באותה העת נכנס אצלו נשמת מת אחד כדי שיתקן אותו, ולכן, גער בו הבעל שם טוב הקדוש ואמר: שמונים שנה אתה נע ונד, ועד היום לא שמעת שאני נמצא בעולם, צא רשע.
ומיד אמר למשרת: רוץ מהר בצווחה גדולה שיפנו את הדרך, כי הרגזתי אותו, ואיני רוצה שיזיק לאיזה אדם.
וכן היה, שלבסוף הזיק לנערה אחת - בתו של השמש.
כאשר חזר המשרת ושמע שהבעל שם טוב הקדוש אומר: אני מוחל לך אותם שתי שעות, ולא תענה אותי, אמר לו המשרת: עם מי רום מעלתו מדבר? אמר לו הבעל שם טוב הקדוש: אין אתה רואה את מלאך המוות, שהיה תמיד בורח ממני, כפי הפתגם העממי של האנשים: "מגרשו למקום שגדלים הפלפלים השחורים"... ועכשיו שנתנו לו רשות עלי, כתפיו התרחבו והוא שמח שמחה גדולה עלי.
אח"כ באו כל אנשי העיר לקבל את פני הבעל שם טוב הקדוש ביום טוב. ואמר לפניהם דברי תורה. ואח"כ בעת הסעודה ציווה מהמשרת שיתן לו דבש בצלוחית גדולה, והמשרת נתן לו בקטנה. אמר: אין שלטון ביום המות, אפילו הגבאי אינו מציית לי.
ואח"כ אמר: עד כאן אני גמלתי חסד עימכם, ועכשיו אתם תגמלו חסד עימי. ואח"כ הלך לבית הכבוד, והמשרת רצה ללכת אחריו, שאל אותו הבעל שם טוב הקדוש: מה יום מיומים שאתה רוצה לילך אחרי, מה ראיתי בי? והמשרת לא הלך אחריו.
הבעל שם טוב הקדוש אמר לאנשיו סימן: כאשר אפטר מהעולם, שני השעונים יעמדו.
וכאשר בא לרחוץ ידיו, השעון הגדול עמד. ואנשיו סובבו את השעון, כדי שלא יראה שהוא עמד. אמר להם הבעל שם טוב הקדוש: ידעתי שעמד השעון, אני לא דואג לעצמי, כי אני יודע בבירור שאצא מפתח זה, תיכף אכנס לפתח אחר (גן עדן).
הבעל שם טוב הקדוש ישב על מיטתו, וציווה שיעמדו סביב מיטתו מנין אנשים, ואמרו "ויהי נועם", ואמר להם דברי תורה על עמוד שעולין מגן עדן תחתון לגן עדן עליון, וכן בכל עולם ועולם היאך הוא בעולם שנה נפש, ובביאור על סדר עבודת ה'.
והיה שוכב ויושב שוכב ויושב כמה פעמים, וכיוין את הכוונות עד שלא שמעו את חיתוך אותיות של הכוונות.
וציווה שיכסו אותו בסדין, והתחיל להזדעזע ולחרוד כמו בתפילת שמונה עשרה, ומכיון ששכב בפעם האחרונה ונח, סברו שישן ופסקו מלומר: "ויהי נועם", ובאותה העת ראו שהשעון הקטן עמד.
והמתינו עד בוש, והניחו נוצה על חוטמו - וראו שנפטר.
כל זה שמעתי מרבי יעקב מק"ק מעז'יבוז' שנפטר בארץ הקודש, והרב סיפר שרבי לייב קעסלער ראה את יציאת נשמתו של הבעל שם טוב הקדוש, שיצאה ממנו כמו שלהבת במראה תכלת.
מאמרותיו של הבעל שם טוב הקדוש 'צידה' לדרך לשבוע טוב ומבורך
מפרש הבעל שם טוב הקדוש על הפסוק: "כי שמש ומגן ה' אלוקים" (תהילים פד, יב), האדם לא יכול להסתכל על השמש, בגלל גודל אורה החזק והבהיר, ורק אם האדם ישים על עיניו איזה מגן ומסך שיבדיל בינו לבין השמש - יוכל להסתכל.
כך גם ה' יתברך אורו עצום ורב מאוד, וכיון שהאדם לא יכול להכיל את עוצמת אורו וגודל אור בהירותו, הקב"ה היה צריך לצמצם ולהגביל כביכול את אורו, בתוך השם 'אלוקים', שהגימטריא שלו היא 'הטבע' שהוא המגן לאדם, שכך הוא נחשף לאור ה' רק בצורה המוגבלת שהוא יכול להכיל, וחושב שהעולם מונהג ע"י הטבע, בשעה שהכל זה רק ה' יתברך (כתר שם טוב ח"ב כד ע"ג).
יהי רצון שנזכור תמיד ונרגיש תמיד שכל 'טבע' הוא השגחה פרטית, רצון אלוקים, אמן.