אאא

העולם אומר כי טוב להיות צעיר, בריא ועשיר מאשר זקן, חולה ועני. נו, בטח... מה החידוש בדבר. 

בפרשת החולֶה, לא עלינו, הראשון בעולם, למדנו כי יש בכל זאת פלוס במצב של אדם שהיה חולה, חס וחלילה: "וישתחו ישראל על ראש המטה" ברש"י "מכאן שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה" (שבת יב:). 

לא פשוט! אתה נכנס אל אדם ואתה רואה איך השכינה שורה עליו!

מפני מה שורה השכינה על חולה? 

אומר המהר"ל מפראג, כי בעצם השכינה רוצה לשרות על כל אחד מישראל, אך כיון שהאדם גאה בעצמו ובוטח במעשיו, 'אין אני והוא יכולין לדור', ואין השכינה דרה עמו.

אמנם כשאדם חולה, חס ושלום, חש הוא באפסיות הברואים, כי רואה איך בפעולה הקטנה ביותר נצרך הוא לעזרתם של אחרים, ובמצב כזה ודאי אינו מתגאה בכוחו, לכן יכולה השכינה לשרות אצלו!             

כל מי שהיו מגיעים אל חדוה ע"ה, בבית ובעיקר בבית החולים, היו רואים איך השכינה שורה עליה: איזו גבורה יהודית. איזו התמודדות עילאית. איזו אמונה שורשית מבית אבא ואמא. איזה חיוך נלבב לכל אחת, בלי להתחשב במצב שלה עצמה!

רש"י לא אומר, אבל כולנו ראינו, איך השכינה שורה לא רק על חדוה, אלא גם על כל הסובבים. על יבדלחט"א האבא הגאון הצדיק והאמא הצדקנית. האחים והאחיות הנפלאים. איך כל אחד השקיע את כל אשר לו, כדי לעזור ולהביא חיוך אל פניה של חדוה. 

*

היא הלכה למנוחות ואותנו השאירה לאנחות. היא הלכה למנוחות בצל כנפי השכינה, כלומר: נשארה עם השכינה שהיתה עמה כל כך הרבה שנים ברצף, כל ימי סבלה הארוכים. 

*

ואני רוצה לומר כמה מלים, הנכתבות בדמעות - וזו אינה מליצה אלא מציאות - על ההורים היקרים, על המשפחה הנפלאה הזאת, משפחת פלאח, שה' יאריך ימי כולם בטוב ובנעימים, בבריאות שלימה ובנחת יהודית, ובבנין בתים נאמנים בישראל . 

להעלות חיוך על שפתותיו של יהודי, זו משימה חשובה, במיוחד כאשר מר לו. מסופר על רבי לוי יצחק מבארדיטשוב, שהיה רגיל לשאול על כל חולה בעיר ולבקרו.

פעם אחת נכנס אצל חולה ומצאו מיצר. שאל אותו ר' לוי יצחק: "למה אתה דואג?"

השיב לו החולה: "רבי, מרגיש אני ששעותי ספורות ולבי מלא חרדה במה אני בא לעלמא דקשוט, ומה יהיה חלקי וגורלי בעולם הבא"? 

קם ר' לוי יצחק ואמר לו: "הנני נותן לך במתנה גמורה את כל חלקי בעולם הבא!" ומיד עשה קבלת-קניין. פני החולה נראו מאושרים, אבל כעבור כמה רגעים נפטר.

שאל אחד מן המקורבים את פני רבי לוי יצחק: "רבי, בוודאי היתה כוונתכם להחזיק את החולה בחיים זמן-מה, אבל הרי ראיתם שאלה רגעיו האחרונים ועידוד זה לא יועיל לו כלום, למה היה אפוא צורך בכל זה?"

"שמע בני" – השיב רבי לוי יצחק – "ניחא לי למסור את כל העולם הבא שלי, כדי לחסוך רגע אחד של צער מיהודי חולה אנוש". 

אנו מסתכלים אחורנית מאתיים שנה ורואים צדיק כמו רבי לוי יצחק מוסר את כל העולם הבא שלו, כי להעלות חיוך על שפתיו של יהודי. 

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

ואני אומר לכם, שיש כאן, בדור הזה, כאלה צדיקים, האבא והאמא והאחים והאחיות ממשפחת פלאח, שבמשך 30 שנה, היו עומדים בכל יום ויום ומפקירים את כל החיים שלהם, מוותרים על העולם הזה, על כל מה שיש להם ומה שאין להם, כדי להעלות חיוך של שמחה על פני חדוה. 

הנביא אומר (דברי הימים א' טז כז): "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ".

חדוה הגיעה למקומה בשמים, מזוככת ומלאה מעשים טובים ושם טוב. את החיוך היא לקחה עמה, אבל גם השאירה אותו לכל בני המשפחה ולכל חברותיה וידידותיה, "ותשחק ליום אחרון".

ויהי רצון שתמיד תשרה השמחה והחדוה במעונכם, מתוך בריאות איתנה וכל טוב סלה.

הכותב הוא יו"ר ארגון 'חיים לילד', ארגון המסייע לחולי סיסטיק פיברוזיס ובני משפחותיהם