אאא

באמצע רשימת  הקללות הנוראה בפרשת השבוע, אומר הפסוק (דברים כ"ח מ"ז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". התורה מלמדת שבצורה כלשהי, התוכחה נבעה מכישלון בקיום המצוות בשמחה.

למרבה הצער, אנו יודעים כי כל מה שהוגדר בפסוקים הללו התרחש למעשה. אין הגזמות בפסוקים, הם התרחשו כפשוטם, כפי שנכתבו.

השאלה המתבקשת היא: האם העונשים הללו התרחשו, רק בגלל שלא הייתה לנו שמחה והתלהבות הולמת בקיום מצוות אלוקים? האם יכול להיות נכון, שלמרות העובדה ששמרנו בפועל את כל המצוות, נענשנו על ביצוע המצוות ללא שמחה? האם השמחה חשובה כל כך בקיום המצוות, שאי קיומן בשמחה מצדיק עונש נורא? האם העובדה, שבני ישראל לא קיימו את המצוות בשמחה, מצדיקה את בוא הקללות שמופיעות בפרשה?

הרב שמחה זיסל זיו (הסבא מקלם) "האלתר מקלם" (תקפ"ד – ח' באב תרנ"ח,), מציע את דעתו, שהתוכחה לא התרחשה מכיוון שאנשים לא קיימו את המצוות  בשמחה, אלא זה קרה בגלל שהפסיקו לקיים מצוות - נקודה! אז מדוע הפסוק מייחס את התוכחה לכישלון בקיום המצוות בשמחה? האלתר קלם מסביר זאת על סמך ניתוחו את טבע האדם.

אנשים לא עושים דברים שהם לא נהנים לעשות . אנשים זקוקים לתמריץ לעשות דברים. לפעמים התמריץ הוא כספי. לפעמים התמריץ מבוסס על הנאה גופנית. לפעמים התמריץ הוא רגשי. חייבת להיות הנאה מסוימת מהפעילות, אחרת לא נמשיך לעשות אותה. אם הגישה הכללית שלנו למצוות היא, שהם נטל ולא דבר מעשיר, קיום המצות  שלנו לעולם לא יחזיק מעמד.

אדם הרואה בחיי תורה ומצוות מטרה אדירה ותועלת אדירה, ולא נטל, והוא  מרגיש "אשרינו מה טוב חלקינו", ימשיך, כמובן, ללמוד תורה ולבצע מצוות.  גם אם ישנם זמנים בחייו של כל אדם, בהם ההתעניינות שלו במשהו עשויה לדעוך, כל עוד התחושה הכללית כלפי התורה והמצוות היא ש"זה העניין", הם יעניקו לו הנאה, ובסופו של דבר יעניקו לו מטרה בחיים. כאשר זה המקרה, הוא ימשיך לעשות אותם. כאשר זה לא המקרה, התורה והמצוות עלולים להפוך לנטל מתמשך, ואז האדם עשוי, בסופו של דבר, להפסיק לעשות זאת לחלוטין. התוצאה של הפסקת קיום המצוות היא מימוש התוכחה.

אנחנו דואגים לגבי בני הנוער, שימשיכו בדרך של תורה ומצוות, ומפחדים בגלל המספר הגדול של הנושרים מדרך זו. התלמיד צריך לפתח הנאה בלימודו. רק דבר אחד ישמור עליו שימשיך ללמוד - עליו להנות! הוא צריך להרגיש תחושת הנאה והישגיות. אם לא, הוא פשוט יפסיק ללמוד. כאשר אדם מפסיק ללמוד, ההשלכות הרוחניות אינן טובות.

כל אדם צריך לשאוף למצוא הנאה בהיבט כלשהו של הלמידה. זה יכול להיות בבקיאות או בעיון. זה יכול להיות תנ"ך או תלמוד, הלכה, מחשבה, מוסר  או השקפה. כל אחד חייב למצוא הנאות במקום אחר בים של לימוד התורה. עליו למצוא מקום בתורה בו יוכל ללמוד "בשמחה", ובכך להבטיח את המשכיות מחויבותו ללימוד התורה.

אם יש דבר אחד שאנחנו כהורים חייבים לנסות להעביר  לילדינו, זה היופי של המצוות וההנאה האסתטית שניתן למצוא בהן. אם נוכל להעביר לדור הבא את התענוג להיות יהודי דתי ישר, לשמור כראוי על שבת, לחוות סוכה, להשתתף בסדר משפחתי, לעשות כל מצווה בשמחה- נוכל להרגיש בטוחים, שהם יעריכו את החוויות הללו בשארית חייהם.  הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב..." מרמז על האלטרנטיבה.