פרק שני

"וראיתם אותם": אמפתיה כלפי ילדים עם הפרעת קשב

התפקוד בבית בימי החופש יכול להיות מושפע מאוד מהפרעת קשב וריכוז, אך בעזרת מודעות ותכנון נכונים, נוכל לשפר את ההתמודדות ולרתום את הימים הללו לחיזוק הקשר עם הילדים (חנוך)

חיים דיין | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

בעבר רווחה בציבור התפיסה שהפרעת קשב וריכוז (ADHD) היא "הפרעה של בית ספר" – תופעה שמשפיעה בעיקר על תפקוד במערכת החינוך. כיום ברור יותר ויותר כי ההפרעה משפיעה על מגוון רחב של תחומים בחיים, וכי ההשפעה של ההפרעה על תפקוד במערכת החינוך היא רק אחת ההשלכות של ההפרעה. התפקוד בבית בימי החופש הגדול יכול להיות מושפע מאוד מההפרעה, אך בעזרת מודעות ותכנון נכונים, נוכל לשפר את ההתמודדות ולרתום את הימים הללו לחיזוק הקשר עם הילדים.

עיגול וריבוע

נוכל לחשוב על הפרעת קשב במונחים של עיגול וריבוע, חירותיות וכפיפות. העיגול מסמל את החרות והתנועה, והריבוע את המחויבות והיציבות. לכל אדם יש איזון מסוים בין העיגול לריבוע וכל אחד מהם תורם את חלקו לתפקוד תקין. אצל אנשים עם הפרעת קשב ישנם תחומי חיים או זמנים מסוימים שבהם האיזון מופר והעיגול גדול מהריבוע.

אנשים עם הפרעת קשב נוטים לחירות יתירה מצד טבעם הפנימי, הסדר שלהם תלוי יותר במסגרת חיצונית, כמו שגרה קבועה או מערכת החינוך. בהיעדרה הם מתקשים לנהל סדר יום, להתמיד במשימות, לשמור על מרחב מאורגן, ולדאוג לצרכים שלהם עצמם. במקביל הם מתקשים לקבל סמכות, ולפעול לפי "מה שצריך", ותלויים ברצון הפנימי ובהתלהבות שמשימה מסוימת מעוררת בהם. הם גם רגישים יותר לשעמום וריקנות, מתקשים להעסיק את עצמם ונוטים לחפש ריגושים.

תקופת החופשה יכולה להיות מאתגרת שבעתיים, גם רגשית וגם תפקודית. העניין נעשה מורכב עוד יותר בתקופה הנוכחית שהאריכה למעשה את החופש ומצד שני צמצמה משמעותית את אפשרויות הנופש והבילוי החברתי.

העיגולים זקוקים לריבוע כדי שייצב את תנועתם ויעשה להם סדר בחיים, וזה (גם) מה שעושה מערכת החינוך בשגרה. כעת, עלינו ההורים לשמש כ"ריבוע" עבורם. דא עקא, שאנשים עגולים הם לא תמיד מחבבים את הריבוע לו הם זקוקים. הם חווים אותו כמאיים על חירותם, והודפים אותו, מתווכחים אתו או מתעלמים ממנו. אפשר לדמות התנהגות זו למערכת חיסונית של הגוף שדוחה איבר שמושתל בגוף. הגוף זקוק לאיבר זה, אבל בו זמנית יכול לנסות להילחם בו. ההורים יכולים להיות מתוסכלים ממצב פרדוקסלי זה, אך רבים מצליחים למצוא פתרונות ולחזק את ההורות שלהם. הכל מתחיל בראש, איך אנחנו מבינים ומרגישים את הילד.

משקפיים הוריים

להורים יש שתי "עיניים" - נקודות מבט, כיצד לראות את התנהגות הילד. מבעד לעין ימין העגולה מביטים על מה שהילד "רוצה", על נקודת המבט שלו - שחובבת חירות וחופש ושואפת שהדברים ילכו לפי "הראש" שלו. ראייה אמפתית שנותנת תיקוף לרגשותיו, בלי קשר למידת הצידוק שלהם. מבלי להתעכב על המחשבה מה ראוי שהילד יעשה. מנקודת מבט זו ההורים שואפים להתאים את העולם לילד.

מבעד לעין שמאל המרובעת מתבוננים במה שהילד "צריך" לעשות והאם התנהגותו מותאמת למה שראוי. כדי להצליח לתפקד, על הילד לדעת להכיר בכך שהמציאות לא תמיד כפופה לו, לדעת לחיות בתוך מסגרת וכללי התנהגות ראויים. מנקודת מבט זו שואפים להתאים את הילד לעולם.

עין ימין העגולה היא בבחינת "אל תדון את חברך", ועין שמאל המרובעת היא יותר ביקורתית ובה אפשר לקיים את "הוי דן... לכף זכות". תפקוד הורי מאוזן מורכב משילוב של שתי נקודות המבט, שמאל דוחה וימין מקרבת. שני המבטים הללו פועלים יחד ומשלימים זה את זה, כמו שהתנועה העיגולית של הברגת בורג מורכבת משילוב של דחיפת המברג מימין לשמאל ובו זמנית משיכתו משמאל לימין.

דוגמה, ריקי בת 10, מתמודדת עם נטייה למיידיות (לרצות הכל כאן ועכשיו, קושי בדחיית סיפוקים). לאחרונה האב ראה שהיא הדביקה תמונות שלה בתוך אלבום אישי שמאוד חשוב לו. האב חווה זאת כפלישה למרחב הפרטי שלו, כניצול של הקרבה הרבה בניהם לצרכיה. הוא החליט "להתגבר על עצמו", הוציא את התמונות שלו ונתן לה את האלבום. מנקודת מבט מרובעת, האב ראה התנהגות לא רגישה לזולת, חוסר גבולות. כשהוא שכלל יותר את נקודת המבט ודן לכף זכות, הוא חשב על כך שלפעמים היא מרוכזת בעצמה ולא שמה לב לצרכים של אנשים סביבה. אמנם יש לה חושים חברתיים מפותחים, אבל לפעמים אינה עירנית לסביבה. מנקודת מבט עגולה, האב שאל את עצמו, מה המניע שלה? האם אני באמת חושב שהיא פועלת מתוך זלזול וניצול?

האב העלה את האפשרות שהילדה חשה כל כך קרובה ומחוברת אליו, עד כי ראתה את התמונות שלה באלבום שלו כמשהו טבעי. אולי היא באה להביע בכך את רצונה ביותר קרבה אליו. הוא יכל להזדהות איתה בעצם הצורך לחוש קרבה, גם אם הצורה הספציפית הייתה לא מוצלחת. שילוב של שתי נקודות המבט יחד, כיוון את האב להפנות את המבט לראיית הדברים מנקודת מבט של הילדה, לגלות אמפתיה כלפיה, אך בו בזמן לא לוותר על נקודת המבט המרובעת, לשים לב לכך שהדרך בה נקטה הילדה פוגעת בו ואינה מקובלת. הוא יכול לשוחח איתה על הדברים כפי שהם נראו מנקודת מבטה, לתת ביטוי לרגשותיה, ובה בעת להביא את הדברים כפי שהם נראים מנקודת מבטו שלו ושל העולם מסביב.

כובעים הוריים

ההשקפה של ההורים על הילד משפיעה על התפקוד ההורי בפועל. להורים יש "כובעים" – צורה בה הם תופסים וחווים את תפקידם כלפי הילד. מבין הכובעים השונים, נתמקד בכובע עגול וכובע מרובע. בכובעם העגול ההורים ממוקדים בצורך לתת לילד מקום לרגשות ולרצונות שלו. בכובעם המרובע ההורים ממוקדים בצורך להרגיל את הילד להתאים את עצמו למציאות ולנדרש ממנו.

המתח בין תפיסת התפקיד להתאים את הילד לעולם, לבין התפקיד להתאים את העולם לילד, מלווה את ההורות על כל צעד. מחד אנחנו רוצים לתת מקום לאישיות הייחודית של הילד, לדעה שלו, לרצון שלו, ומאידך אנחנו רוצים לתת מקום לחלק המסתגל למציאות, המתאים את עצמו, היודע להכפיף את עצמו – חלק שגם הוא נמצא באישיותו של הילד ונחוץ לתפקוד ובריאות תקינים.

ההורים יכולים לבחור מתי לחבוש כל כובע. לדוגמה נח, כבן שמונה, התקשה בהתארגנות בוקר והכביד על סדר היום של המשפחה. ההורים הביטו בו מבעד לעין שמאל, ודאגו כיצד יסתדר בחיים. הם חבשו את הכובע המרובע והתעקשו שיעשה בעצמו את כל משימות ההתארגנות. מצב זה הגביר את הלחץ התסכול ורגשות האשמה והפחית את היכולת שלהם להרגיש את החוויה שלו, תסכולו גבר ואיתה האיטיות שלו. בהדרכה, ההורים למדו להביט בילד בעין עגולה, לראות את הילד כאדם שנברא יחידי, בלי להשוותו לאחרים. כך התאפשר להם להרגיש יותר טוב את הלחץ שהוא חווה ולהבין שאולי בבוקר עליהם לחבוש כובע עגול ולהתאים את העולם לילד - לקחת מהילד משימות שכעת קשות עבורו, ואילו את הכובע המרובע לחבוש בערב - לתת לו משימות בדרגת קושי עולה כדי שילמד לתפקד ולהתארגן בעצמו.

ההורים גם יכולים להשתמש בשני הכובעים בו-זמנית, לדוגמה, ריבה, כבת תשע, התקשתה להכיר בכך שמשהו אינו הולך לפי רצונה, והגיבה בהתפרצויות כעס ודיבור בוטה. בהדרכה, ההורים למדו להביט בריבה בעין עגולה ולהכיר בכך שמנקודת מבטה זהו מצב לא תקין שדבר מה לא הולך לפי רצונה. היא חירותית וטרם השלימה עם המציאות המוגבלת. בה בעת, ההורים מביטים מעין מרובעת ורואים שזהו לא תקין המצריך לסייע לה להכיר במציאות. הם למדו לחבוש את הכובע העגול והאמפתי, "לתרגם" את הדיבור הבוטה לקריאת מצוקה ולתמוך בה רגשית. בו זמנית הם גם רואים את הפסול והחומרה שבהתנהגות זו והם פועלים בסמכות כדי להפסיקה. שמאל דוחה וימין מקרבת בעת ובעונה אחת. תגובה מורכבת מצריכה תרגול ומיומנות, אך היא אפשרית ומועילה.

המודעות לשתי נקודות המבט (עדשה עגולה ועדשה מרובעת), כמו גם לשתי תפיסות תפקיד הוריות (כובע עגול וכובע מרובע), מאפשרת לנו לעשות בהם שימוש מושכל ולקדם פתרון בעיות.

כך למשל עשתה אמו של אייל. הוא תלמיד מצטיין אשר שהה שבועיים בבידוד, התאמץ להרגיש חולה קורונה – כדי להרגיש מיוחד, ולמזלו נשאר בריא. האמא סיפר שבזמן הבידוד הוא הוציא את זמנו בבטלה, בשיחות טלפון ארוכות עם חבריו, מבלי ללמוד כפי שהיא מצפה ממנו. ביום האחרון לבידוד, האמא הזכירה לו שמחר חוזרים ללימודים. המידע הזה כמו עבר לו ליד האוזן ולא תפס את תשומת ליבו למרות שהוא הבין אותו היטב בשכלו. בבוקר, הילד הופתע מכך שהוא אמור לחזור לכיתה והחל להתמרמר ולבקש להישאר לישון. מנקודת מבט מרובעת האמא ראתה בכך ציפייה לא לגיטימית, במיוחד כשהחופש הגדול בפתח. מנקודת מבט עגולה היא הרגישה את הילד. "זה כאילו שיוציאו אותי באמצע חופשה ויחזירו אותי לעבודה".

בכובע העגול היא רצתה לתת לילד תחושה שיש מקום לרצון שלו להישאר בבית, אבל בכובע המרובע היא רצתה להחזיר אותו לשגרת חיים הנחוצה לו. היא העמידה בפניו דרישה חד משמעית לקום ללימודים, אבל בה בעת הכינה לו ארוחה מפנקת במיוחד שייקח איתו. היא מצאה ערוץ מעשי שבו תוכל לבטא את הכרתה ברצון האישי שלו, בלי קשר לשאלה האם הרצון הגיוני מנקודת מבט מרובעת. היא ראתה את הילד מבעד לעין הביקרתית, הכירה בעיגול שלו ונתנה לכך ביטוי מוחשי.

חיים דיין, עו"ס קליני ויו"ר מכון הקשב, לתגובות: hakshev.adhd@gmail.com

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר