לפני כחודש קיבלתי טלפון מאמא יקרה וכך סיפרה לי: בני לומד בישיבה. הוא לומד טוב, אבל יש לו אנרגיות.
המשגיח התקשר אליי לפני כחודש וביקש שאבדוק אם יש לו הפרעת קשב וריכוז, כי "בנך הוא בחור טוב אבל הוא מדי משתולל בישיבה. אולי כדור ריטלין קטן ירגיע אותו". אני, בתמימותי, שלחתי את בני לאבחון של הפרעת קשב — וראה זה פלא: האבחון יצא תקין. אין לו שום הפרעת קשב וריכוז. הוא ילד רגיל לגמרי. אולי עם אנרגיה קצת מעבר לרגיל, אבל הפרעת קשב וריכוז — אין לו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לא לקחתי סיכון, וסמכתי על המשגיח. שלחתי את בני לעוד מספר אבחונים. אולי המשגיח צודק, ואולי לבני יש בעיה מסוימת שצריכה התייחסות מיוחדת וטיפול. אבל גם שם — ברוך השם — בני יצא זכאי לחלוטין. בריא ושלם.
נזכרתי במשגיח... על מה חטא בני? על זה שהוא שם בשעות הצהריים ברמקול מוזיקה חרדית — אומנם מוזיקה עם מעט טראנס, אבל חרדית למהדרין — ולקח איתו כמה בחורים ורקדו והשתוללו כהוגן בחדרם?
המשגיח אמר שיש בישיבה כללים: איזו מוזיקה שמים, ובאיזה ווליום — ולא עושים מה שרוצים.
התקשרתי למשגיח חזרה ואמרתי לו: עשיתי את כל האבחונים הקיימים. לבני אין שום בעיה. הוא רגיל לכל דבר. אז אני לא יודעת מה הבעיה. הוא סיים: "הוא צריך לדעת שבישיבה שלנו יש כללים. ואם הוא לא יכול לעמוד בזה — אז שיחפש לו ישיבה אחרת".
לצערי, אני נתקלתי כבר הרבה פעמים בכאלו סיפורים — או סיפורים שדומים לאלו. ואני אומר לעצמי: ריבון העולמים, מה חטא הנער? מה חטאו הנערים?
כתבתי על זה כל כך הרבה פעמים, ואני רואה שוב את הנחיצות לכתוב את זה: אנחנו בדור 2025. דור הבינה המלאכותית. בחורים — וגם בחורים טובים — ובפרט בגיל ההתבגרות, זהו זמן שגופם משתנה, ההורמונים משתנים, ויש בהם פצצת אנרגיה שצריכה לצאת ולהשתחרר.
הם יושבים ולומדים מהבוקר — תלוי באיזו ישיבה — במסגרת לימודית נוקשה, לפעמים מהשעה שש בבוקר (ולפעמים שבע) עד שעה מאוחרת בלילה, או אפילו יותר.
ומה עם הגוף? לא רק לנשמה. הגוף והנשמה שלנו מחוברים יחד — והגוף חייב לקבל את שלו. כן. מה היה קורה אם לבחורים פעם בשבוע הייתה אפשרות — אפילו קצת — להוציא את המרץ והאנרגיה שלהם? לעשות ריקוד משותף עם מוזיקה — וגם אם קצת טראנס. ללכת לשחייה משותפת. איזה רע יכול לצאת מזה?
לא צריך ללכת לישיבות שנקראות "ישיבות בעייתיות" בשביל שיהיה להם את מה שהגוף צריך — את המינימום הזה.
גם הבחור הכי טוב, שכן מסוגל לשבת וללמוד יום שלם — אם היה לו מינימום, פעם בשבוע, את האפשרות לשחרר את גופו ונפשו — כמה תועלת הייתה בכך, כדי שיוכל לשבת וללמוד.
מה היה קורה? אתם יודעים מה אני רואה היום ב־2025? זה דור פתוח. מודע. אם לא יעשו את זה בתוך המסגרות הקיימות — פשוט יחפשו את זה בחוץ. ובחוץ, לצערנו, יש הרבה.
אותו בחור יקר, שאמא שלו דיברה איתי — מה חטא הבחור בקצת ריקוד? יש לו ולחבריו אנרגיה. אין לו שום בעיה — לא נפשית, לא קוגניטיבית, לא בקשב ולא בריכוז. רק אנרגיה אצורה בגוף, שרוצה להשתחרר.
לדעתי, לטמון את הראש בחול ולהגיד: "זה המצב וזהו" — זו טעות. הדברים האלו חייבים להשתנות. המסגרות חייבות להשתנות. הכל כמובן ביראת שמיים ובקדושה — אבל *בתוכם* חייבים לעשות שינוי.
אולי אתם לא יודעים. אולי לא מספרים לכם. אולי זה לא כתוב בעיתונים החרדים. אבל את הנשירה — החיצונית והפנימית — שהציבור שלנו חווה, לא הייתה שנים רבות. בתוך עמי אני יושב.
אז לכן, אני אומר: בתוך המקום הקדוש שיש לנו — תעשו. תנו לבחורים מענה לצרכים. לנפש שלהם. לגוף שלהם. ליצירה שלהם. זו חובה קדושה שאין כמותה.
כתוב בהרמב״ם– הלכות דעות, פרק ד׳, הלכה א׳
"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי הוּא, לפי שאי אפשר שיהיה אדם מבין בדבר מדעי הבורא והוא חולה..."
המשמעות: שמירה על הבריאות הפיזית והנפשית היא חלק מדרכי ה', שכן גוף חולה מקשה על ההבנה והעיסוק בדברי תורה. ואם התורה ניתנה לאדם – אז ודאי שהיא ניתנה גם לאדם שיש בו אנרגיה. אז למה לסגור לו את הדלת? למה לא לפגוש אותו – שם, במקום שבו הוא חי?
אני לא כותב כאן נגד אף אחד. לא נגד משגיח. לא נגד ישיבה. אני כותב בזכות הנפש. להצלת הנשמה. הגוף פעם לא היה אויב – אלא חלק מעבודת ה'. אז למה היום זה הפך להיות עוון?
תדעו לכם — הבחורים האלה הם עתיד העם. הם לא צריכים אבחונים — הם צריכים חיבוק. לא הדחות — אלא אמון. *נַעֲרֵנוּ וּבָחֽוּרֵינוּ נֵלֵךְ* — לא רק כתוב בתורה. זו גם זעקה של דור שלם. ואם לא נקשיב עכשיו – מתי? "כי גם הנערים, גם הבוערים, גם הרוקדים — הם חלק מהגאולה. מהעם. מהלב."
אולי הבעיה היא לא אצל הבחור — אלא אצלנו? אולי לא הוא לא קשוב — אלא אנחנו לא הקשבנו למה שהוא באמת צריך? כי אם לא נקשיב ללב, לנפש, לרצון האמיתי של הבחורים – בסוף הם לא יקשיבו לנו. לא כי הם רעים. כי פשוט כואב להם.
לפעמים אני מדמיין את הבחור הזה עומד מול המשגיח, ואומר בלב שלו: "אני אוהב את התורה. באמת. אבל אני גם רוצה לנשום. לשמוח. לזוז. אני לא בעיה. אני בן אדם."
האם הקב"ה רוצה בחור חיוור, כבוי, מדוכא — רק כדי שלא יסטה מכלל הישיבה? או שהוא רוצה נשמה חיה, אוהבת, מתרגשת מתורה? אנחנו כל כך עסוקים ב"לשמור על המסגרת" ששכחנו שהמסגרת נועדה לשרת את הנשמה — לא לחנוק אותה.
פסיכולוגים חינוכיים יודעים לומר: ילד שמביע אנרגיה – הוא לא בהכרח מופרע. הוא לפעמים בריא יותר מכל האחרים. דווקא הילד שלא מפריע, שלא שואל, שלא מתפרץ – לפעמים הוא זה שסוחב על עצמו עולם של כאב. אז למה להעניש את החיים?
אל תהיו הורים אוטומטיים. אל תיבהלו מכל משגיח שמתקשר. תעמדו עם הילד שלכם. תראו אותו. תכילו אותו. לפעמים, כל מה שהוא צריך — זה שתאמינו בו. זה מציל חיים.
כי לפעמים, ככה זה מרגיש: כאילו ישיבות הפכו קבר לנעורים. למקום שבו הקול האישי קבור תחת שעות סדרים, החיוך נמחק בשם ה"שליטה", והנפש שותקת כדי לא להיות מוחרמת. ואחר כך שואלים: למה יש ניתוק? למה יש נשירה?
תדמיינו לרגע ישיבה שבה הבחורים לומדים ברצינות, וביום חמישי בערב — אחרי סדר ערב — כולם הולכים לרקוד יחד. עם ראש הישיבה. עם המשגיח. מוזיקה חסידית. תופים. צחוק. דמעות של חיבור. לא "ישיבה מודרנית" — אלא ישיבה *חיה.* ישיבה *נושמת.* ישיבה *שיש בה נשמה.*
וכשיש נשמה — יש גם תורה. עמוקה יותר. חיה יותר. שמחה באמת.
פגשתי לפני שבוע בחור. עיניים טובות, לב של זהב. הוא הסתכל עליי ואמר: "כבר לא אכפת לי מהתורה. לא כי לא אמת היא... פשוט כי אף אחד לא ראה אותי. כל כך ניסיתי להיות טוב. רק קצת לרקוד, רק קצת לצחוק. זרקו אותי החוצה." ושתק. ואני שתקתי איתו. כי מה עוד נשאר לומר?
מי שמדכא אנרגיה — מדכא נשמה. ומי שמדכא נשמה — שלא יתפלא כשהיא שותקת או בורחת.
אני כותב את השורות האלו לכולנו.
הלוואי שנדע להחזיק בבחורים – דווקא כשהם בוערים.
כי מי שיחזיק בהם עכשיו – יזכה בהם לנצח.
"הגוף הוא הכלי של הנשמה – וכשאין גוף בריא, קשה לנשמה לשיר".
>> למגזין המלא - לחצו כאן
הלוואי שיהיה אור אצלנו — ובכל העולם כולו.
הלוואי שנזכה לראות את הנערים שלנו פורחים, רוקדים, לומדים, מאירים.
ואם נשכיל להאמין בהם — נרוויח דור שכולו לב.
לתגובות: machon.rot@gmail.com
0 תגובות