שלום, אני מירי (43) נשואה לאלעזר מנחם (45) יש לנו 7 ילדים, 2 מהם נשואים ברוך ה'.
אלעזר היה זה שמארגן את כל האירועים במשפחתו, זה שהולך עם אחיו לקנות דברים לפני השמחות שלהם, זה שגורם לכולם להיות תמיד יחד.
אני לא זוכרת שהוא ציפה אפילו ממישהו למילות הערכה על מעשיו הטובים, זה היה כל כך ברור מאליו מבחינתו, שהוא איש טוב כזה שרוצה לעשות טוב. אחיו ואחיותיו האמינו לזה, הם ידעו שהוא באמת לא מצפה לכלום מהם, כך הוא הצליח להנחיל להם.
ואז קרתה התפנית...
חתן המצוות הפתיע עם פלפול: ראש עיריית אלעד בירמ"צ, כל המי ומי השתתפו
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ברוך השם, לפני שנתיים עברנו לבית פרטי, בן 2 קומות, עם גינה גדולה ונוף מדהים. אלעזר מנחם אמר לי שהוא רוצה לעשות חנוכת בית גדולה, להביא את כולם. "עד שסוף סוף יש לי מקום לארח את כולם, זו הזדמנות", אמר בעיניים בורקות.
כולם הגיעו. הכנתי את האוכל הכי טוב שאני יודעת להכין, מנה ראשונה, שניה, וקינוח ברמה גבוהה. עם כל האחיינים שלו, הבית היה מלא ב-40 נפש בלי עין הרע, והאוירה הייתה נפלאה. הערב הסתיים, כולם אמרו שהיה נפלא ויפה, תם הטקס.
אני ואלעזר שטפנו, ארגננו, תקתקנו את הבית, וישבנו יחד לסכם את האירוע הרב מערכתי שהיה בביתנו.
אבל ראיתי שאלעזר מנחם לא מרוצה, אני מכירה אותו די טוב.
מה קרה?
אני קצת בהלם מהמשפחה שלי.
על מה?
את יודעת, ציפעתי ש...
שמה?
ציפיתי למתנה גדולה מכולם יחד.
הם הביאו מתנות, מה לא ראית? שמתי את הכל בחדר.
ראיתי מה הביאו. מירי, תביני, אני לא צריך ת'מתנות של אף אחד, אני פשוט רציתי לראות מהם סוג של הערכה.
חכה רגע, אני הולכת להביא את המתנות. הנה, זה אבישי ורעות, הם הביאו עציץ "ציפור גן עדן", אליהו ודסי הביאו "נר ריחני" תראה איזה גודל אלעזר?! ואוו... נתי ופדות הביאו "מגנט מעוצב" למקרר...
עזבי מירי, הכל בסדר.
תראה, אני מבינה אותך, זה מה שאתה מרגיש וזה בסדר להביע רגשות, אבל...
אני זה שאוסף כסף מכולם וקונה מתנות גדולות, ואצלי, זה לא קרה.
השיחה הזו עם אלעזר הייתה עבורי קשה במעט, לא האמנתי עליו, לא הצלחתי להבין אותו, האם זה הוא, אלעזר מנחם בעלי? מאימתי אני זוכרת אותו עוסק בכלל בנושאים הללו? כל כולו תמיד היה בנתינה עצומה שלא על מנת לקבל יחס על מה שהוא עושה. והכבוד? מתי זה עניין אותו בכלל?!
תחושת חוסר הכבוד יצרה באלעזר תפנית דרמטית: הוא הפסיק כל מעורבות פעילה – חדל להיות הדואג והאמרגן המשפחתי, ונסוג למקום ממורמר. שקיעתו בסיפור האכזבה הובילה אותו לאדישות מוחלטת, עד כדי כך שהוא התקשה להביע רגש או להשתתף רגשית, גם במצבים משפחתיים שדרשו ממנו מעורבות רגשית עמוקה כגון שמחות או משברים, לאלו שלא כיבדו אותו כפי שציפה.
הקושי היה גדול עבורי, לא ציפיתי ממנו להרגיש כך, תמיד התפעלתי ממה שהוא היה אומר: "משפחה זו משפחה, אם אנחנו לא נדאג אחד לשני, אז מי ידאג?! אני עושה מכל הלב באמת, והתמורה שאני מקבל זה שטוב לי כשטוב להם". והאמנתי לזה.
אני בתוך תוכי כבר לא יכולתי להכיל את זה, זה גרם לי לחוסר הערכה אליו, מה קורה פתאום לאדם הכי קרוב אליי, שהיה מזמר תמיד כמה חשוב לסייע למשפחה? היכן נעלמו כל המילים הללו?
לא פגעו בבעלי, לא הזיקו לו, פשוט מנעו ממנו את הכבוד המגיע לו, וזה מעסיק אותו עד כדי לנתק קשר מאלו שמנעו ממנו כבוד. זה כבוד, זה לא איזה מישהו שפגע בך, שהיית על הקרשים והוא דרך עליך, זה סה"כ כבוד. מה קורה לו פתאום? אבל אז שיערתי לעצמי שזה אולי התופעה הבאה, הבנתי שלא צריך להיבהל ממנה.
משבר גיל ה-40.
בשנים שבין גיל ארבעים לשישים, רבים חווים תהליך המכונה משבר גיל הארבעים. זהו צומת דרכים פסיכולוגי קריטי, המזמין בחינה מחודשת ומהותית של מסלול החיים, הבחירות שנעשו וההישגים שנצברו. זהו שלב התפתחותי טבעי, ולא אבחנה רפואית.
השלב הזה הוא יכול להיות שלב צמיחה ושגשוג, או שלב נפילה ושקיעה. בדיוק אז חשוב שיהיו סביב אותו מתמודד, אנשים נכונים. אלו המכוונים אותו לחוף מבטחים.
הבנתי שהכל תלוי בי, אני חייבת לכוון אותו ולסייע לו להתחיל מחדש, קוראים לזה: ריסטארט (Restart) הוא מונח כללי שמשמעותו היא אתחול מחדש של מערכת, תהליך או מכשיר, במטרה להביא אותו למצב התחלתי נקי ותקין. הריסטארט מנקה את הזיכרון של המכשיר, ומאפשר למערכת להתחיל מחדש, בדרך כלל פותר בעיות זמניות רבות.
בדיוק אותו הדבר זה בחיים שלנו, אפשר לקרוא לזה ריסטארט אישי: שינוי משמעותי באורח חיים ובהרגלים שלנו.
הייתי יכולה להפריד אותו עוד יותר ממשפחתו, ולהוסיף שמן למדורה הבוערת שבו. זה הכי קל, וזה גם נותן תחושה לבן הזוג שאנו איתו, שאנחנו מבינים אותו דרך זה שאנו מסייעים לו בסכסוך הזה, אבל בינתיים הפרדנו, הרסנו, והחרבנו.
אבל יש דרך אחרת, הדרך בה אני בחרתי: לווסת את הלב שלו, לשקף לו את האישיות המדהימה שלו עד כמה הוא איש חסד באמת, שהסביבה שלו לא הבינה בכלל שהוא מצפה למשהו גדול מהם. לא לערבב אותו, אלא באמת לתת לו את הכלים המתאימים ממקום אמיתי.
השינוי של אלעזר היה מאוד מבוקר, הוא ידע להבין מה חושבים עליו, ועד כמה ממקום של קירבה הוא נתפס כאיש של יכולות נתינה, עד כדי שהצד השני לא העז לחשוב שהוא מצפה למשהו ממנו. ממילא אין טעם לנותן לצפות מהמקבל תמורה שהוא בוחר לקבל, כי בסוף הכל עניין של מבט, שלא מחייב מגיע ממעוט הערכה, אלא להיפך.
לימים כתב לי אלעזר מכתב: "מירי יקירתי, את לא רק אשתי, את המצפן שלי. תודה שראית מעבר לכעס וזיהית את המשבר שלי. הערכה עצומה לך שלא נתת לי להתרחק, אלא לימדת אותי שהכרה אינה באה במתנה, היא מתחילה בבחירה להיות אני – והיית שם כדי להזכיר לי מי אני באמת".
זהו, הכל תלוי בנו (בן/בת הזוג) אנחנו יכולים לגרום לצד השני להיות במקום אמיתי וכנה, אבל לסיים בחיבור, ולא בפירוד. וחלילה, להוביל את המערכה למשבר גדול יותר, ועוד להרגיש שאנו שומרים ומגנים על עצמנו בגין זה וכביכול עושים את הדבר הנכון. אב בינתיים אנו מרחיקים את הקרוב אלינו מהמקום הכי טבעי שלו.
• • •
מירי הבינה שהבעיה האמיתית אינה "המשפחה הרעה", אלא המשבר הפנימי של אלעזר (משבר גיל ה-40 והציפיות הלא מנוהלות שלו). אם מירי הייתה מתערבת ומצדדת בו נגד משפחתו, היא הייתה "מוסיפה שמן למדורה הבוערת שבו", ומחזקת את תחושת הקורבנות והמרירות שלו.
אז איך איש החסד הפך להיות צמא כבוד?
הפסיכולוג אריק אריקסון, מתאר את הצורך הפסיכולוגי של מבוגרים לייצר משהו משמעותי, להדריך את הדור הבא, ולתרום לחברה באופן שיימשך גם אחרי לכתם. כאשר התרומה הזו אינה זוכה להכרה פומבית או להערכה, כפי שקרה לאלעזר, התחושה היא של חוסר משמעות או כישלון. הצורך ב"כבוד" עבור אלעזר אינו רק גאווה פשוטה, אלא אישור לכך שמעשיו היו בעלי ערך ומשמעות (מורשת) במשפחתו.
בגיל זה, אנשים בוחנים את תרומתם הכללית לעולם. אלעזר, שנתן ללא תנאי בעבר, ציפה שאחיו "ידעו" מה הוא שווה. כשההכרה לא הגיעה במעמד הציבורי (חנוכת הבית) הוא הרגיש כי "ההשפעה" שלו לא נתפסת כגדולה כפי שחשב. הדבר יכול להגביר את הרגישות לכל חוסר הערכה, כפי שחווה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כאשר מירי הבינה את כל אלה, היא לא ניסתה עוד לשנות את העולם החיצון. במקום זאת, היא הפכה להיות תיבת נח של אלעזר – מרחב מוגן של הערכה ושיקוף עצמי. היא הראתה לו שהכבוד האמיתי אינו באולם, אלא בנפש המאוזנת שלו.
0 תגובות