אאא

מדי שנה, זה חוזר על עצמו בפרשת כי תצא. להתפעם ולנסות להבין את עומק המסר, בהקדשת התורה פרשה שלמה, נושא שלם, לנושא חינוכי שרלוונטי ל-3 חודשים בלבד - בחייו של נער יהודי. זו פרשה שכולנו יודעים לדקלם אודותיה את הגמרא בסנהדרין המתייחסת לדיניה וקובעת שבן סורר לא היה ולא עתיד להיות.

המגבלות והתנאים השונים לקיומו במציאות של בן סורר ומורה הם כמעט בלתי אפשריים עד סבירות אפסית שיוכלו להתקיים – בתוך תקופה קצרה של 3 חודשים לאחר הגיע הנער למצוות, בלתי אפשרי.

זו בדיוק כוונת התורה, לגרום לנו לעצור לרגע, ומדהים כמה שזה מתוזמן נכון, בדיוק בראשית חודש אלול שבו כולנו עוסקים בחינוך, בהשבת הילדים למסגרות החינוך השונות, לעצור ולהתבונן ולחשוב, מדוע התורה עוסקת במקרה תיאורטי, מה טיבן של כל ההגבלות שהטילה התורה על האפשרות של הילד לעמוד בקריטריון של בן סורר ומורה, ומה הוא הגיל המדויק הזה - שלושת החודשים שלאחר בר המצווה של הנער, שדווקא בהיות הנער בגיל זה יכולים לחול עליו דיני בן סורר ומורה.

השנה - כולנו עוסקים בחינוך

אם בכל שנה ושנה אנו עוסקים בימים אלו - הכניסה לחודש אלול - בחינוך הילדים, הרי שבשנה זו – שנת מגיפת הקורונה, ניתן לומר שגם מי שלא עסק מימיו בחינוך – הפך להיות מוטרד מהסוגיות החינוכיות שעמדו ועדיין עומדות על הפרק.

הדאגה לחינוך של נערי ישראל הפכה להיות נחלתו של העם כולו, כולם שואלים ומוטרדים מה יהיה עם בני הישיבות וכיצד יחזרו להיכלי התורה, באיזה מתווה ובאיזו דרך, האם כולם יזכו להיכנס לשערי הישיבה או שמא ייפלטו אי אלו בחורים שלא נמצאה להם מסגרת.

גם העוסקים מדי שבוע בהבלי הפוליטיקה, הרכילות ושאר מרעין בישין שעיקרם וכותרתם היא שטחיות המחשבה וערבוב סל האינטרסים הרגעיים מול עיניהם של תמימי דעת השותים בצמא מדומה את הגיגיהם, גם הם לבשו בתקופה זו איצטלה של ענווה, חינוך, דאגה לבני הישיבות, דאגה כנה לעתיד עם ישראל. נ.ב. זו תופעה חיובית בהחלט.

כן, חשוב לציין שכל אוחז קולמוס מוצא בעת האחרונה את יתרונות התקופה וההסברים למה עשה זאת ד' לנו, ומה המסר המסתתר מאחורי כל מה שאנו חווים בתקופה מאתגרת זו. חשוב מאד שלא לפרוש מהציבור, אז גם אנו נציב את יתרון התקופה, בכך שבעטיה של גזירת המגיפה, לפתע פתאום העם כולו חרד לעתיד הנוער ולחינוכו ובני הישיבות זוכים למעטפת אהבה ודאגה שלא הייתה כמותה, הכל עוסקים בצורך החיוני לקלוט את כלל בני הישיבות  - ללא הבדל ברמת הרוחנית או התורנית – אל תוך היכלי הישיבה.

ההצלחה במבחן החוסן הפנימי

ולא פחות חשוב מכך, התהליך שהיה נראה לנו שקורה כמעט באופן אוטומטי, המסלול של הנער הצועד לישיבה הקטנה ואל הישיבה הגדולה, המחשבה אודות האפשרות שאולי יש מהם חלשי אופי שלא היו עושים זאת אילולא הייתה זו מערכת 'אוטומטית', הזהות של בני הישיבה, שיש כאלו שסימנו אודותיה את סממני 'ירידת הדורות' בהיבט זה, בחורים המסתובבים ברחוב ללא הכובע והחליפה  - סמל הזיהוי, ותופעות שונות נוספות שאכמ"ל וידועות לכל.

והנה, בעת המבחן, נזעקו הכל, כל בני הישיבות, בזעקה לכל עבר, ובתחנונים להכנס אל היכלי הישיבות. החוסן הפנימי עמד למבחן בהצלחה מדהימה, בחורים בוגרים ואף חלשים, לא הסכימו להפלט מהמסגרות ונזעקו 'גם אנחנו בני ישיבה' אנחנו רוצים להיות בני ישיבה.

הם שעטו אל היכלי התורה, בחדווה, בעיניים פקוחות וזוהרות ובוהקות, הם אמרו 'הנני' לקריאה של 'מי לד' אלי' ולא הביעו תלונה או חוסר שביעות רצון מהעובדה שזהות זו תחייב אותם להיות 'נעולים' בתוככי הישיבות מערב יום כיפור קטן של חודש אלול ועד יום כיפור גדול של חודש תשרי, ללא יציאה, לא לצרכי התאווררות של חצי שעה, ואף לא לשמחה משפחתית חשובה ככל שתהיה.

מבחן הזהות הצליח, וסניגוריה גדולה זו נזקפה בוודאי לפני כסא הכבוד, להציל את כלל ישראל מכל צער ומצוקה ולהסרת המגיפה מעלינו ומעל העולם כולו.

שלושה חודשים גורליים

מבחן הזהות של הנער הצעיר הוא בשלושת החודשים שלאחר הגיעו לגיל מצוות. בטווח גיל זה אנו מביטים ומנסים לבחון האם בעת שבה הנער מתבגר, החלק הרוחני שבו גובר על החלק הגשמי, האם החינוך שקביל בילדותו לקראת עתידו הבוגר הטמיע בו את ההבחנה בין טוב לרע, האם הוא בחר בטוב ונחוש הוא בהתמודדות זו להכניע את הרע ולהעצים את הטוב.

כהורים ומחנכים, אנו מהווים חלק משמעותי בנקודת זמן זו. מבחן הזהות של הנער – הוא שלו, נכון. אולם אנו היינו אמורים לשאתו על כפיים, לוודא כי התהליך שעבר בילדותו היה מושלם וראוי, וכי הוא עדיין מקבל את הסיוע הנדרש להתמודדויות שבדרך.

שעת מבחן זו היא לו וגם לנו, וזו משמעות ה'ותפשו בו אביו ואימו', הם אלו שאמורים לשאתו ולקחתו, במקרה של הצלחה וגם במקרה של כישלון. לעולם ההורים והמחנכים נושאים באחריות מלאה לעתידו של כל ילד וכל חניך, בהצלחות ובכשלונות אנו נהיה לצידם של ילדינו וחניכינו, לא נרפה, לא נתיאש, נעניק את האפשרות ואת הפתח בכל מקרה ובכל מצב, ונעשה זאת בחכמה ובתבונה, ובמקרה של ספק – נשאל ונתייעץ, כדי לעשות את הדבר הנכון.

אחדות דעים ושיטה בין ההורים

בורא האדם נתן לנער את תקופת המאבק בצעירותו, והוא שהפך תקופה זו למעוררת הרוח המתלהבת לכל ערך מוסרי נעלה והפניית עורף בסלידה ובוז על כל בהמיות ושפלות, והדברים אמורים בייחוד בבחור היהודי, אם ההורים קיימו בו את חובתם וגידלוהו על ברכי התורה והמצווה, הרי הם יודעים שהוא נהיה עתה "בר מצוה" בן למצוה שניתנה מאת ה', הם יכולים להפקיד אותו בידי כוחה המחנך של תודעת המצווה, ועליו נאמר במידה גדולה עוד יותר "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

התורה מצפה שהבן שבגר והיה לעלם, ישמע בקול הוריו עם כניסתו לימי העלומים ויתרחק בתקופה זו מכל הבלי הגשמיות ויפנה אל ערכי הרוח והמוסר. כח השפעת רוח ה'מצווה' על הבחור, נמדד על פי מידת היענותו לציפיות אלה, שהרי זה עתה הוא נקרא להצטרף אל דגלה בכובד ראש. התורה מצפה, שלא מיראת העונש, אלא מתוך שמחה של מצווה ועוצמת רוח המצוות - יפנה העלם אל ארחות המוסר.

התורה מדגישה גם לאורך פסוקי פרשת בן סורר ומורה את ה'אביו ואמו', שכן הם חייבים להיות בדעה אחת ובמשימה מאוחדת בחינוכו של הילד הצעיר ושל העלם הרך בשנים.

'איננו שמע בקול אביו ובקול אמו', רק אם יש לילד גם אב וגם אם, ורק אם גם אביו וגם אמו הפעילו עליו את השפעתם המחנכת ורק אם האב והאם מדברים בקול אחד, ורק אם שניהם עומדים מול הילד באותה מידה של כובד ראש.

ומעל הכל, רק אם יש ביניהם אחדות דעים ורצון משותף, רק אז יכולים הם לומר לעצמם שלא הם אשמים בקלקלת בנם אם חסר אחד מכל אלה. ובייחוד, אם  אין הסכמה בין האב לבין האם ואין הם מחנכים בכיוון  אחד, הרי קלקלת הילד עדיין איננה מוכיחה את ההשחתה המוסרית של טבעו, כי אילו נתחנך כהלכה על ידי אביו ואמו אפשר שהיה מתפתח בדרך אחרת.