אאא

הם מתחילים את השנה מלאים בתחושות של צפייה ומוטיבציה, ומתרוקנים מהן בעיקול הדרך הראשון שאחרי סוכות. כמו כולם, גם ילדים עם הפרעת קשב (ADHD) רוצים וכמהים להיות אהובים, מצליחים, ולהוות מקור גאווה להורים ולמורים שלהם. אלא שלמרבה האכזבה, פעמים רבות השאיפות והתכניות שלהם לשנה החדשה, הופכות לנחיתה קשה על קרקע המציאות. והבלון הנפוח שליווה אותם בתחילת השנה מתרוקן מאוויר. מכאן הדרך לאיבוד המוטיבציה – קצרה. 

נקודת המבט של הילד

קיימים גורמים שונים שמנפחים את "בלון החלומות" בצורה שאינה תואמת את המציאות. נעמוד על חלקם:

חשיבה של הווה - חוסר הכרה באתגרים האובייקטיבים שעומדים בדרך: ראיה כזו, מאפשרת לילד לשכוח לרגע את הקשיים שהיו מנת חלקו בשנת הלימודים הקודמת, ולא לחשוב על הדרישות והמטלות שתביא איתה שנת הלימודים הבאה. רק להיות ברגע הזה הנוכחי של התחלת שנת הלימודים, עם כל החלומות והצפיות להצלחה.

יש בראיה כזו ברכה. זוהי יכולת מופלאה להתחיל מחדש ולהתניע שוב, לעיתים אחרי תאונות חוזרות ונשנות. אך עם זאת, ראייה כזו עלולה להוביל למפח נפש של התנפצות החלום על סלעי המציאות. יתירה מכך, התעלמות מכל מה שמחוץ לחוויה הנוכחית גורמת לרגע הזה שבו בלון התקוות יתפוצץ להיות קרוב יותר, ואף קשה יותר להתאוששות.

מיקוד שליטה חיצוני - הנטייה של ילדים עם הפרעת קשב לתפיסה שאינה קשובה למציאות בצורה ריאלית, עלולה לגרום להם לתלות את ההצלחה העתידית (או גם את קשיי העבר) בגורמים חיצוניים, ולראות בהם את חזות הכל. לדוגמה, מיכל, מתאמנת בת שתים עשרה, הסבירה לי: "אם יקנו לי ילקוט חדש לשנה החדשה, שיהיו בו יותר תאים - אז יהיה לי יותר מקום לשמור על החפצים מסודרים ואני אצליח בלימודים. ואם יקנו לי הרבה סוגים של צבעים ולורדים - אז אוכל בחלקים המשעממים של השיעור לקשט את כל המחברות, וככה יהיה לי כיף ללמוד מהם ולא אשכח אף פעם להכין שעורי בית". באופן דומה הסביר לי מיכאל בן השבע, "השנה נתחיל ללמוד נביא, ונביא זה יותר מעניין מחומש. אז יהיה לי כל כך כיף בשיעור נביא שיישאר לי 'כיף' גם בשביל שיעור חומש. אז לא אפריע לרב'ה בכלל, ותהיה לי תעודה טובה". מיכל ומיכאל תלו את הצלחתם העתידית בגורמים חיצונים, תוך התעלמות מהתמודדות עם הקשיים האובייקטיבים העומדים בדרכם. חשיבה כזו אף היא, "תורמת" לפיצוץ העתידי. היא יוצרת תקוות שווא, מתעלמת מהאתגרים  האובייקטיביים, והם כצפוי צפים ועולים על פני הקרקע.

צורך גדול בעניין -באופן טבעי, במהלך השנה הדלק וההתרגשות שליוו את ההתחלה מתפוגגים. השגרה מופיעה והיא לא מספקת את הגירוי בעוצמה הזו שאפיינה את ההתחלה. כשהריגוש נמוג, מורגש פתאום ביתר שאת הקושי שבמאמץ. הקושי נחווה כהפתעה בלתי צפויה, ובעקבותיו נזנחות בנקל ההחלטות והתכניות לשנת הלימודים החדשה שנעלמות כלא היו.

צורך במשמעות - תלמידים עם הפרעת קשב יתקשו יותר מאחרים להשקיע את זמנם ומרצם במקצועות או למידה שנתפסים אצלם כחסרי משמעות. כמו שהסבירה לי דינה בת 14 "אני גם ככה אוהבת רק אומנות, בשביל מה אני צריכה ללמוד מתמתיקה?" ההנעה המופרזת בתחילת השנה עשויה לעזור להם להתחיל באופן חיובי גם בתחומים כאלה, אבל בהיעדר עבודה אמיתית ומציאה משותפת של המשמעות והסיבה הפרטית שלהם, הם יתקשו למשוך את המוטיבציה להצליח במקצועות אלה לאורך זמן.

אימפולסיביות וויסות רגשי – אנשים רבים עם הפרעת קשב נוטים לאימפולסיביות. לאמפולסביות שני קצוות שהם אחד: מחשבה ללא פעולה, ופעולה ללא מחשבה. ילדים שהחלק האימפולסיבי בהפרעת הקשב שלהם משמעותי - נוטים לקבל החלטות גדולות ולתכנן תוכניות מרחיקות לכת בתחילת השנה, נראה שהם רוצים לבלוע הכל אבל בבת אחת וללא מאמץ.

פרץ אימפולסיבי חיובי יכול להתבטא בהצהרות גורפות ומרחיקות לכת (בקול או בהבטחות בינם לבין עצמם) "השנה לא אזוז מהכיסא, אחייך לכל המורים, אעשה את כל שעורי הבית מיד ובכתב מסודר, אדביק את כל השכפולים במקום, לא אשכח אף מבחן, לא אדבר לעולם בשיעור, והילקוט שלי יהיה מסודר תמיד". ואז מגיעה המציאות, וטופחת על פניהם. ובאותו רעש גדול (פנימי או חיצוני) שבו נופח הבלון, הוא מתפוצץ. כאן האימפולסיביות פועלת לכיוון ההפוך ומתבטאת במחשבות/אמירות כמו: "לא אלמד יותר בחיים, אני שונא את ביה"ס, כלום לא מעניין, אי אפשר לעשות את זה וזהו".

נקודת המבט של ההורה

תגובות ההורים לבלון החלומות והמוטיבציה של הילדים, נעות על פני רצף בן שתי קצוות:

בקצה האחד נמצא הורה שזורם עם החוויה של הילד (ותקוותו הכמוסה שלו עצמו). הוא מקווה ומתפלל בלב שלם יחד עם ילדו שאכן השנה הזו יגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הורה כזה עשוי להיענות בקלות רבה יותר למשאלות כמו אלה של מיכל , לקנות את התיק המלא בתאים ואת הלורדים והצבעים בכל גוון אפשרי.

יש יתרונות בגישה כזו. היא נותנת אמון, מאפשרת ומאמינה בילד בלב שלם. אך אליה וקוץ בה. היא עלולה לא לעמוד במבחן המציאות ואף להעצים את האכזבה של הילד מעצמו לכשתגיע. כמו במקרה של יאיר, מתאמן בן שש עשרה שהסביר להוריו בשכנוע עמוק שאם רק יקנו לו שעון יוקרתי שרצה מאוד - מהיום והלאה ילך לישון בזמן, יקום לתפילה ויזכור לקחת ריטלין בבוקר. השכנוע העמוק שלו, והרצון הכנה שלהם בשינוי - השיגו עבורו את המטרה: השעון נקנה, אך כמה לא מפתיע, השעון לא השיג את המטרות שיאיר קיווה להשיג בעזרתו. במקרים כאלה, מעבר לתחושת האכזבה והכעס של ההורים והילד, יש בהיענות לבקשה משום חיזוק לדפוס חשיבה לא ריאלי, שמסית את הראיה של הילד מהאתגרים האובייקטיביים העומדים בדרכו.

בצד השני של המתרס נמצע ההורה הספקן, המפוכח למדי ולמוד הניסיון. הורה שמפנה מבט אל שנת הלימודים החולפת, וצופה את הוויכוחים המתישים שיביאו איתם מטלות בית הספר בשבוע שאחרי סוכות. הורה כזה יתקשה לדבוק בהתלהבות שאוחזת את ילדו, יפקפק ואף יבטל בסתר ליבו את התקוות הרבות שמטפח הילד להצלחה עתידית. הורה מסוג זה, גם אם ישתף פעולה עם החלומות של הילד, יתקשה להשתיק את קולו של העתיד הממשמש ובא.

גם בראיה כזו יש יתרונות. היא צופה את העתיד, ריאלית יותר, מוכנה ומופתעת פחות כשעולים הקשיים. מנגד היא עלולה לקבע את הילד בקשיים שלו, ולהיות מצומצמת יותר בפתרונות האפשריים שהיא מציעה.

אז מה עושים?

הפתרון, כמו תמיד, נמצא באמצע, באיזון שלוקח את היתרונות משני הקצוות.

הרגישו - היו עם הילד בחוויה שלו. האמינו לו שכשהוא אומר שהשנה יהיה מצטיין בית הספר, הוא אכן רוצה בכך. ובלב שלם. אם אתם ספקניים לגבי הביצוע, נסו להתמקד בעובדה ששם נמצא הרצון שלו, ולשמוח בזה. ביה"ס הוא לעיתים קרובות במה לקשיים של ילדים עם הפרעת קשב, העובדה שהם חוזרים אליו מלאי מוטיבציה לקראת השנה החדשה אינה מובנת מאליה. העריכו זאת ותנו ביטוי לחלומות שלו, כמו גם לפתרונות שהוא מציע, אף אם אינם מדוייקים. למשל, אם הילד מבקש סט של 58 צבעים "שיעזור לו להצליח", והחלטתם לקנות לו - מתוך הכרה בתפיסה שלו, הפכו זאת לדבר בעל משמעות – אמרו לילד שאתם מקבלים את גישתו אך שלבו זאת עם החלק המעשי: תנו לו עכשיו רק חלק מהצבעים ואת היתר תתנו לו כל יום שהילקוט שלו מסודר. כך תשתמשו בדברים שהוא רוצה מאוד כדי לחזק הרגלים ומיומנויות לאורך זמן.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

תכננו - שוחחו עם הילד על הימים שיבואו. נסו לשקף לו את החוויה שלו. אמרו  לו שההתרגשות שלו חשובה עבורכם. שמשמח אתכם שהוא רוצה להצליח, ואתם מאמינים שהוא אכן יכול. הסבירו לו שלעיתים חוויה מרגשת ורצון חזק שמשהו יקרה מסתירים מהעין אפילו קשיים שאנחנו מכירים היטב. הסבירו לו שככל שתתכוננו יותר תוכלו לשמור את המוטיבציה שיש לו עכשיו לאורך זמן, להשקיע ולהצליח במהלך כל השנה. חישבו יחד על שנים קודמות או בכלל על משימות ופרוייקטים שהוא לוקח לעצמו בהתרגשות וקול רעש גדול ומתמוססים בקול ענות חלושה. נסו להבין איפה ובעקבות מה מתחיל הרפיון, וסמנו אותו. דמו את ההתרגשות הנוכחית לבלון נפוח ומרשים שממריא בקלות, אך צריך לחשוב איך להחזיק אותו באוויר לאורך זמן. אפיינו את התחושות/ פעולות/ שקודמות להתפוצצות הבלון, והזמינו את הילד לשתף אתכם במה שקורה לפני הפיצוץ.  כאן יש משמעות רבה גם לערנות שלכם, הצופה והלא שיפוטית. התייחסו לנטייה של הבלון להתפוצץ כהליך טבעי וידוע מראש, שצריך לעקוב אחריו ולתפוס בזמן, וניתן לעשות זאת, אם רק נדע לזהות את הרגע שלפני. נזכור שלפעמים דווקא המוטיבציה להצליח מאוד, יכולה להכביד על ההצלחה ולכן חשובה הראייה המאוזנת שאתם נותנים לילד, ריאליות לצד תקווה.

לסיכום, חלומות מספרים על הרצון. ואם החלומות יפים וטובים מה טוב. שמחו בהם. יחד עם זאת נסו לפקוח שתי עיניים. עין אחת ריאלית שזוכרת את העבר וצופה את העתיד. ועין אחת אופטימית מכילה ואוהבת ומאמינה בלב שלם. זה החיבוק הכי אמיץ שתוכלו לתת להם.

אל תניחו הנחות. שאלו אותם על החלומות, הפחדים, הקשיים, והתחושות וגם על הפתרונות שהם מציעים. אתם לא חייבים להסכים עם הכל, רק הקשיבו למילים, ולמה שמאחוריהם. אתם תגלו המון, והם יהיו פתוחים יותר לשמוע.

 

מאמנת אישית לADHD, והורים לילדים ונוער עם הפרעות קשב והתנהגות

ורכזת תכניות מצליחים ב"מכון הקשב"

לתגובות: hakshev.adhd@gmail.com