אאא

נוהגים אנו לאחל ביום נשגב זה: "פתקא טבא"!

רגע, אבל כבר נחתמנו בנעילה דיום הכיפורים. הלא כן?

להבין את מעלת היום הזה - הושענא רבא - נקדים תחילה את הביאור החסידי של מצות ניסוך המים.

"ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", הפסוק מדבר בזמן בית המקדש במשך חג הסוכות היו שואבים מים "בששון" ומנסכים אותם על גבי המזבח, ואמרו חז"ל על שמחת בית השואבה "מי שלא ראה שמחה זו, לא ראה שמחה מימיו".

מה כ"כ שמח בשאיבת המים?

הלא כל ימות השנה היו מנסכים יין ע"ג המזבח, ואז לא היו מפזזים כ"כ, למרות ש"יין ישמח לבב אנוש", אז מה כ"כ מיוחד בשאיבת המים ובניסוכם ע"ג המזבח, "ולשמחה מה זו עושה"?

הרבה הסברים נאמרו בענין, והנה הסברו החסידי של בעל התניא:

נאמר "בכסא ליום חגינו" ומבואר בזה שהאורות של ראש השנה מתגלים ב"יום חגינו", וסתם חג הוא חג הסוכות כמ"ש "ושמחת בחגך" ופסוק זה נאמר על חג הסוכות.

גם יום הכיפורים נקרא ראש השנה במקראות ובחז"ל בכמה מקומות ובכמה הלכות.

במאמרי חג הסוכות ממשיל זאת בעל התניא לגרעין הנזרע באדמה ובהמשך הזמן הוא צומח, כך נאמר "זורע צדקות ומצמיח ישועות" בני ישראל זורעים (מרבים) צדקה לפני ראש השנה ויום הכיפורים, ומזה צומח בחג הסוכות ישועה "ממעייני הישועה".

משמעות הדבר כך היא:

הקב"ה ברא את העולם כדי למלוך עליו.

בתוך העולם המופלא והגדול ברא ה' אדם, אדם זה הוא בחיר הבריאה ובעל הבחירה, הוא זה שנצטווה "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם ואח"כ אגזור עליכם גזירות".

ואכן, שנה שעברה בראש השנה המלכנו את הקב"ה, החלטנו להיות טובים וראויים ולעבוד את ה' כפי שצריך, וה' נתן לנו קרדיט לשנה שלימה.

אך אויה, במשך השנה חטאנו עוינו פשענו...

אי לכך, כשמגיעה השנה לקיצה הקב"ה לוקח את הקרדיט שנתן לנו שנה שעברה. ליתר דיוק: הקרדיט נגמר ממילא בסוף השנה הקודמת, והקב"ה דן האם שווה לחדש אותו.

מיד מגיעים בני ישראל ותוקעים בשופר, ממליכים את הקב"ה מחדש, ובנוסח התפילה: מפתים את הקב"ה בתקיעת שופר, מחליטים החלטות טובות להשתפר (שופר - שפרו מעשיכם) והקב"ה אבינו מלכנו אב רחום, נותן לנו קרדיט לשנה נוספת.

רגע, אבל יש מינוס מהשנה שעברה...

לזה דאג משה רבינו, הוא התחנן לפני הקב"ה ארבעים יום וארבעים לילה עד שהקב"ה אמר ביום הכיפורים "סלחתי כדבריך" ומאז נקבע בתורה יום הכיפורים ליום סליחה וכפרה, הקב"ה באהבתו הגדולה אלינו משטח את המינוס ומתחילים מאפס. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם".

ובכן, בני ישראל הם לא פריירים ובלשון הכתוב "עם קשה עורף", באים בני ישראל לפני הקב"ה וטוענים: כדי לעשות עסקים מחדש לא מספיק שמשטחים את המינוס, צריך כמה שטרות ירוקים...

גם את זה הקב"ה ברחמיו ובאהבתו הגדולה מעניק לנו "סוכה" עם סכך ירוק, "כי יצפנני בסוכו" בסוכה שלו, וכפי שביאר האריז"ל שהסוכה שני דפנות ושלישית טפח היא בדוגמת זרוע המורכבת משני פרקים וכף היד, זה מכוון כנגד זרוע ימין של הקב"ה "וימינו תחבקני" בסוכה.

גם ד' מינים הקב"ה מעניק לנו, גם שמחת תורה תיכף... חכו חכו.

מגיעים בני ישראל ומתחילים לרקוד משמחה, כמה אהבה הקב"ה זורק ומרעיף עלינו.

וזהו שאיבת המים, אהבתו האין סופית של הקב"ה עלינו ביום הכיפורים מתבטאת "וזרקתי עליכם מים טהורים", מקלחת טהרה שהקב"ה רוחץ אותנו מכל חטאותינו וטינופינו, עכשיו מתגלית אהבה זו והקב"ה מחבק אותנו בסוכה.

בחג הסוכות ובתוך הסוכה מתחברות להן שני השמחות, השמחה של ה' בנו "ישמח ה' במעשיו", ושלנו בו "ישמח ישראל בעושיו".

לכן אנו שואבים "מים בששון" את אותם מים שהקב"ה זרק עלינו. מים המסמלות את אהבתו העצומה של הקב"ה לנו.

בנוסח אחר שמעתי ווארט כך:

ריש לקיש אומר (יומא פו:) העושה תשובה מיראה זדונות נעשו לו כשגגות, והעושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכויות.

ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים הנוראים, ימי הדין, ימים של פחד, אז חוזרים אנו בתשובה מתוך יראה. אז הזדונות נעשים כשגגות, הולכים בני ישראל ומשליכים את השגגות לים. אמנם אין הקב"ה מעניש על שגגות, אך רצונינו להטהר גם מהשגגות.
והנה מגיע חג הסוכות הוא זמן שמחתינו, עכשיו אנו חוזרים בתשובה מאהבה. עכשיו הזדונות נעשים לזכויות, מיד רצים אנו אל הבארות והמעיינות כדי לשאוב בחזרה את העבירות שזרקנו, עכשיו אנו הולכים להזדכות עליהם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מכאן נגיע למהות ה"פתקא טבא", אמנם ביום הכיפורים הקב"ה חתם לנו על תקציב שנתי מסויים. אבל אז היינו בימי דין, אז הזדונות היו כשגגות לכן השלכנו אותם לים. עכשיו, לאחרי שבוע של שמחה, כרגע הזדונות נהפכו לשגגות, לא רק שהמינוס נמחק, אלא עוד שכל המינוס נהפך לפלוס. עכשיו התקציב משתנה לטובה ביתר שאת.

ומכאן נצעד היישר אל שמחת תורה, הביטוי הפנימי של ניסוך המים. המים מסמלים מצד אחד תקציב גשמי (תפלת גשם שנאמר מחר), ומצד שני תקציב רוחני "אין מים אלא תורה".

"אורייתא וקוב"ה כולא חד" דהיינו שכאשר הקב"ה מסר לנו את התורה הוא העניק לנו את עצמו בתוכה. כדרשת חז"ל (שבת קד.) אנכ"י ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", (כתבתי את עצמי ונתתי לכם).

משמחת תורה נשאב דליים של שמחה "נגילה ונשמחה בך". השמחה היא לא רק על ה"מים" התקציב הגשמי שהקב"ה באהבתו מעניק לנו, השמחה היא גם ובעיקר ב"מים" התורה, וכפי שמבאר בעל התניא: "נגילה ונשמחה בך" ב"ך היינו כ"ב אותיות התורה, בה הקב"ה מעניק לנו את עצמו - כאדם האומר לאשתו "אני שלך". (לכן שמחת תורה בא בהמשך ליום הכיפורים בהם קיבלנו את הלוחות השניות).

חג שמח!

"ושאבתם מים בששון"!

"שישו ושמחו בשמחת תורה"!