אאא

לאורך ההיסטוריה נשזרו סיפורי גבורה מופלאים אודות אמונתם של היהודים בעת גזירות וצרות ובכלל אמונת ה' כדרך חיים, ספריות רבות אוגדות בתוכן כרכים עבים ומתעדים גבורות בלתי אנושיות, ויתר משסופר לא סופר.

טבע זה של מסירות נפש לה' ותורתו הינה מרכיב בדנ"א של היהודי עד שאפילו רשעים שבישראל בזמן שמד וגזירה מוסרים עצמם על קידוש ה' ומזה מודעה רבה לאוריתא על נקודת האור הפנימית הקיימת גם בהם תמיד אך ניכרת בזמני גזירה ומסירות נפש.

אותו מרכיב בדנ"א היהודי אינו מרכיב שאדם הראשון נברא ובדמו כוח הגבורה האמוני הזה, אברהם אבינו חווה תהליכים בתוך תהליכים עד שהוא יצר סוג של שיבוט בהנדסה גנטית שהפכה למרכיב טבעי בגנטיקה של היהודי שמסירות נפש הוא אחד מכוחותיו של היהודי שמתגלים בזמנים מסוימים ובתנאים מסוימים.

ואיך משפיע אותו רכיב על התנהגות היהודי  ואיך היהודי הקטן מודע לו? פה נכנס תפקיד ההורים, ככל שההורים - מגדלי הילד יעבירו מסרים שכאלו זוהי  השפעה התנהגותית, הילד יפתח את אותו כוח אצלו ככלי התנהגות מובנת  וכך יגדל ויתבגר ויפנים ויבין את מהות מסירות הנפש לה' ולתורתו, ככל שהילד יחווה בקטנותו/ בנעוריו מצב התנהגותי זה, כך הוא יפנים ויפתח ואף יחווה את זה כמשהו טבעי, כפי שהטביע בנו אבי האומה אברהם אבינו.

לא צריך להגיע למרגלות השואה ומרתפי האינקוויזיציה כדי לעמוד על גדלותם של יהודים המסורים לאמונת הקל, ואדרבא האמונה של היהודי נמדדת דווקא בשגרה ובמציאות היומיומית, בתפילה, בערך ליהדות ולאמונה, במסר לילדים על התמודדות עם עול הפרנסה, דווקא שם קולט הנער והילד את מסרי האמונה הבונים וחלילה גם ההיפך.

ילד שמגיע הביתה ומספר על הקשיים שלו במוסד, והוריו הופכים לעורכי דינו בבת אחת נגד כל העולם, הילד מקבל מסר של חולשה, לעומת הורים שמקשיבים בוחנים את הדברים בינם לעצמם ואם יש צורך פועלים בחכמה ותבונה ובכך גם פותרים את הבעיה אך גם נותנים חוסן לילד מול החיים.

ואפשר להמשיל את המצב להורים שזועקים חמאס נגד פלאפונים וסמרטפונים  אך בד בבד משחקים תפקידי מפתח בעולם הדוגמנות בסטטוסים וברשתות החברתיות בחשיפת עולמם האישי לעין כל, הם מעבירים בכך לילדיהם מסר שדברים אלו הינם כוח עזר ובנין לחיים וכשהנער יגדל ויחפש את אותו מקור תחזוקה עבור עצמו יהיה זה פרי המסר שעבר לו מהוריו.

ההורים מעצבים את עולמם של ילדיהם לא רק בשיחות חינוכיות ובקום ועשה אלא גם ואולי בעיקר בשב ואל תעשה, ההורה מעביר לילדיו מסרים שבונים את דמותו ומשפיעים על הגנטיקה המתפתחת שלו דרך ההתנהלות ההתנהגותית שלהם.

אחת מהשאלות שבני נוער רבים שואלים בשיח סביב השואה הוא איך קמו כאלו מפלצות בדמות הגרמנים, והאמת שאין לזה תשובה ברורה לולא שזה היה רצון אלוקי, אך מצאתי עדות מצמררת דווקא על ליל הבדולח שבימים אלו אנו מציינים אותו: בדוח SOPADE אנ' מדצמבר, נכתב על גישת האוכלוסייה בברלין לאירועים: "כשנשרף בית הכנסת היהודי... יכולת לשמוע מספר רב של נשים אומרות: 'זאת הדרך לעשות את זה - חבל שאין כבר יהודים בפנים, ככה היינו שורפים את כל הכינים האלה'. איש לא העז לקום נגד הדברים האלה". כשאלו הם האימהות בל נתפלא מי היו ילדיהם בעליהן והוריהם גרמנים ונאצים שיצאו מהגדרת אדם.

ההבדל בין היהודי לגרמני הוא תהומי כך שגם גרמני שינסה לפתח טבע שונה יהיה זה אילוף לעומת היהודי שטבוע בדמו היכולת להיות מיוחד, נעלה, ומוסר נפשו על אמונת חיו.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בתקופה זו במיוחד כאשר נערים ובני ישיבות נשלחים לתקופות ארוכות למקומות לימודיהם, ועל פניו יש בזה מסירות נפש של הנערים הללו ללא ספק, אך מסירות נפש זו לא נולדה בהם באופן טבעי מישהו פיתח אצלם מידה זו, ומגדליהם יכולים לרשום לעצמם זכות זו ותעודה הוקרה יקרה זו.

בד בבד ניתן לראות את אותם נערים שלא מצליחים להגיע ליעדים אלו, והקושי שלהם שובר אותם, וצו הבריאות והשמירה על התלמידים האחרים ואנשי הצוות, מכריח אותם להיעזב ממקומות לימודיהם בגלל הקושי והרצון להתכרבל תחת סינר האמא גם בגיל 17 ומעלה, ופה הזמן לעשות בדק עצמי עד כמה עבר מסר לילד שלי למסור נפש בעד תורה אמונה וחינוך, אכן שעת מבחן על כורחנו.

הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים מבאר בשפתו את ניסיון עקידת יצחק החל מהאב העקר הזוכה בבן ועד התמתנות ואצילות בקיום צו העקידה לבנו היחיד, ניסיון זה שהפך לחלק ממהות היהודי חייב להילמד אצל כל יהודי ובעיקר אצל הורים ונערים ע"מ שיבינו את מהותה של התמסרות לה' ולתורתו ואמונתו!

 וכך כותב הרמב"ם בחלק ג פרק כד

"והוא שיהיה איש עקר בתכלית הכוסף לילד ובעל עושר גדול ואיש נכבד ובוחר שישאר מזרעו אומה, ונולד לו בן אחר היאוש איך יהיה חשקו בו ואהבתו אותו, אבל ליראתו הש"י ולאהבתו לקיים מצותו בו לולד האהוב ההוא והניח כל מה שקוה בו והסכים לשחוט אותו אחר מהלך ג' ימים, כי אלו היה רוצה לעשותו לשעתו בבוא המצוה אליו, היה פעולת בהלה בבלתי השתכלות, ואמנם עשותו זה אחר ימים מעת בא המצוה אליו, היה המעשה במחשבה ובהשתכלות אמתי ובחינת חק מצותו ואהבתו ויראתו, ושאין צריך להשגיח בענין אחר ולא לעורר הפעלות כלל, כי אברהם אבינו לא מהר לשחוט יצחק לפחדו מהשם שיהרגהו או ירוששהו, אבל כדי שיתפרסם לבני אדם מה ראוי לעשותו בשביל אהבת הש"י ויראתו לא לתקות גמול ולא לפחד עונש, כמו שבארנו במקומות רבים, ואמר המלאך לו כי עתה ידעתי וגו', ר"ל שבזה המעשה אשר בו תקרא ירא אלהים גמור, ידעו כל בני אדם גבול יראת ה' מה הוא"

 

הכותב הינו ראש בית המדרש החרדי ברקאי חיספין