אאא

משחר ילדותינו אנחנו לומדים על חסד. עשיית החסד עם כל אדם, היא לחם חוקו של הילד והנער בחינוך התורני, נושא זה הוא חלק מגאוותו של החינוך התורני המושתת ובנוי על נתינה לאחר, ויתור, הענקה – עשיית חסד.

מחקרים מוכיחים, כי אחוזי ההתנדבות של הציבור החרדי הם גדולים ומשמעותיים יותר מכל מגזר אחר וציבור זה בולט בנתינה לאחר, בהתמסרות לזולת. גם היחיד העושה חסד, וגם הארגונים הגדולים של החסד והנתינה אשר נוסדו על ידי אנשים שומרי תורה ומצוות.

אנחנו גדלים על סיפורי חסד ונתינה, על התבטלות מוחלטת של הרצון העצמי בקרב גדולי ישראל שבכל דור ודור - למען האחר, למען הזולת, כדי לתת ולהעניק ולהתמסר למען כל אדם באשר הוא.

מבחן החסד

אך דווקא לאור דרגתינו הגבוהה במדדי בחסד, יש צורך לעיתים לייצר מבחני פתע, האם אכן הצלחנו להטמיע בנו את החסד והנתינה לאחר, את הוותרנות ואת ההתמסרות לטובתו של האחר, בדיוק כפי שלמדנו בסיפורי המופת על גדולי הדורות.

ולהלן כמה דוגמאות למבחני פתע בחסד.

סיטואציה יומיומית, כשאנו ממתינים לאוטובוס בתחנה, ויש נוסעים רבים שממתינים לעלות לאוטובוס, ובתחנה עומדת אמא עם ילדים קטנים על ידיה ותינוק נוסף בעגלה, היא לא יכולה להידחף לאור הסירבול עם ילדיה, והנה בחור צעיר, נמרץ, שבוודאי רץ לבית תלמודו, בדיוק בשעה זו הוא נתפס לשמירת עיניים קיצונית והוא אינו רואה ימין ושמאל, ומתפרץ בסערה לאוטובוס. ברור שבסיפורים על גדולי ישראל, היה אותו גדול לא רק מסייע לאמא וילדיה לעלות לאוטובוס, אלא שהוא היה עושה זאת גם במחיר של איבוד מקומו על האוטובוס, וגם אם אוטובוס זה הוא האחרון בערב ועליו להשאר לישון על המדרכה.

ועדיין בענייני אוטובוסים, כשיש מצוקה כלשהי ואין מקום מספיק על האוטובוס, האם 'חסימת האוטובוס' הוא מעשה של חסד? על פי דעתו של מרנא פוסק הדור הגר"ש וואזנר מדובר בגזל הרבים שיש להשיבו עד יום כיפור לכל אחד מיושבי האוטובוס  - שכן גזל זמן ברור הוא ולעיתים אף יותר מכך. מסתבר שסיפורי החסד על גדולי ישראל לא יכללו סיטואציה של חסימת אוטובוס ונזק ברור ליושביו, כי אם אין לי – אז גם להם לא יהיה. ואין מורה היתר בזה. חסד בוודאי שאין בסביבה.  

גם נתינת זכות קדימה לכלי רכב על ידי נהג דוגל בחסד – הוא מבחן לחסד, ומנגד, גניבת נתיבי תנועה ועקיפת כלי רכב, הוא גזל וחוסר מוחלט במדד החסד הנדרש.

לא רק מעשים הרואיים

מעשי החסד של אבותינו ואמותינו, שנלמד עליהם בפרשיות אלו, הם תכלית ותמצית החסד בצניעות ובענווה, במקום שאין רואים ואין בו פרסום או קול רעש וצלצולים.

לזנק באופנועים מהבהבים לכל אירוע – זה חסד, אבל זה חסד של רעש וצלצולים, זה לא המבחן האמיתי לחסד, אם שעה לאחר מכן עוקפים בחסות אורות אלו טור של רכבים ממתינים בפקק תנועה. להעניק את הצדקה ב'ויברך דוד' בתפילת שחרית עם 2 ידיים כדי להקפיד על 'חסד בשתי ידיו' תוך גלגול עיניים לשמים בריכוז רב - זה חסד מהודר, אבל הוא חסד של רעש וצלצולים, אם שעה לאחר מכן מתפרצים לאוטובוס ומגלגלים עיניים לשמים כשהאמא עומדת על ילדיה הקטנים ומנסה להתארגן לעליה מסורבלת לאוטובוס.

כלפי חוץ, זה נפלא להיות במדדים העליונים של עשיית החסד ברעש ובצלצולים, ויש בזה שליחות קודש והקדשת זמן אישי לאחרים ללא כל צל של ספק או זלזול. אבל המבחן הגדול לעשיית החסד נמצא במקום אחר לגמרי, במקום האמיתי שיש בו ויתור אישי למען האחר, שיש בו התמסרות אישית למען האחר – גם כשזה לא נוח או כביכול על חשבוני.   

מבחן החסד שלנו, אמור להיות מבחן שלנו במדדים של גדולי ישראל, במדדי האמת, בפנימיות שכולה חסד, בהתנהגות יומיומית של חסד, ולא רק במדדי המחקרים והסקרים. אנחנו אמורים לדרשו מעצמינו יותר.

גדולה הכנסת אורחים (של ישמעלים) יותר מקבלת פני שכינה

סמוך לפרשיית הפיכת סדום – האנשים הרעים והחטאים שמסמלים את היפך החסד והנתינה, מביאה לנו התורה את סיפורו של אברהם אבינו היושב ביום השלישי למילה בעודו כואב, לחפש ולרדוף אחר אורחים – ישמעלים ערלים, וקבלתם לביתו בסבר פנים יפות גדולה מהקבלת פני שכינה.

הקב"ה ביקש לגלות לאברהם את החורבן שנגזר על ערי הכיכר – סדום ועמורה, היו אלה העשירות שבערי הארץ שהובטחה לנחלה לעם אברהם, והכתוב מפרש ואומר שסוד ה' נתגלה לאברהם שהרי עתיד הוא להיות אב לעם זה.

גילוי הסיבות לחורבן הצפוי, לא היה בו צורך לאברהם עצמו שהרי כל חייו היו ניגוד חריף לרוחה ולמידתה של סדום. הוא עצמו לא היה זקוק לגילוי זה, ויעיד על כך עצם המעמד בו היה דבר ה' אליו, כי מי שיושב פתח האוהל כחום היום ומחפש עוברי דרך יגיעי כוח, מי שמתחנן לפניהם כמבקש חסד שירשו לו לקיים בהם הכנסת אורחים - הוא איננו זקוק לצו ולזירוז כדי להתרחק מדרכה של סדום, אין צורך להזהיר אותו על כך באמצעות החורבן שנגזר על סדום.

אבל, יש צורך להזהיר את בניו אחריו, לבל יהיו כסדום בארצם העשירה. יש צורך לדאוג לכך שרוח אברהם תהיה מורשה לעד לבניו ולבני בניו לבל תאבד מהם דרך אברהם העובד את ה' ואוהב את הבריות, לבל תשתכח מלבם רוח אברהם מרוב העושר שנתברכה בו ארצם, כללו של דבר יש צורך לשמור על הניגוד הנצחי שבין עם אברהם לבין רוחה של סדום, כדרך שניגוד זה נשתמר בשעתו על ידי אברהם עצמו. משום כך הצטרף כאן חורבן סדום לתמונת אברהם היושב פתח האוהל ותמונה זו תהיה חקוקה לעד בלב בניו אחריו.

הנה יושב לו היהודי הראשון, והיכן הוא יושב, באלוני ממרא, עודנו עם ענר, אשכול וממרא, שלא היו "אנשי בריתו", ולמרות היותו יהודי והם גויים, לא נשתנה יחסו אל האנושות שמחוץ לחוגו, כך הורונו חכמינו, היתה זו דאגתו היחידה של אברהם והיא שהביאתו אל פתח האוהל כחום היום - "עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי, תאמר משמלתי אינם באים אצלי"(בראשית רבה מז,יג).

וחכמינו הורו לנו זאת, למען נלמד אנחנו מדוגמת אברהם ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" (שבת קכז ע"א). ומה היה טיב האורחים, היו אלה ערלים, עובדי אלילים, שכן רק לאלה יכול היה לצפות, למענם הוא עזב את פני השכינה, לקראתם הוא רץ כדי לקיים מצות גמילות חסדים.

וכיצד הוא מקיים מצוה זאת, אין דרכו של אדם לרדוף אחרי ממון כדרך שאברהם רודף כאן צדקה וחסד, כי ניתנה לו ההזדמנות לגמול חסד עם אדם - כיהודי הנימול הראשון. את אשתו ואת בנו, ואת כל אנשי ביתו, הוא משתף בקיום המצוה, את הכל הוא מכין במיוחד להם, כאילו אין באהלו דבר להשיב את נפשם של שלושה עוברי אורח.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מבחן החסד של אברהם אבינו

אברהם אבינו  - היהודי הראשון, בימים הראשון להיות חתום ביהדותו על ידי ברית המילה, מציב לעצמו את מבחן החסד בהידור רב, בחולי ובמכאוב הוא מייסד עבורינו את שיטת מבחן החסד האמיתי, להתמסר גם מתוך כאב ומתוך מצוקה, שלא להיות כסדום, לדחוק ולהרחיק כל קירבה למידותיה של סדום, ולעשות את החסד בגופו – על פני קבלת השכינה.

בכך, יסד עבורינו אברהם אבינו את שיטת החסד האמיתי, ואת זו נראה בהמשך פרשיות התורה הקרובות על כל צעד ושעל, רבקה ורחל העושות חסד בגופן וגם אם הדבר בא על חשבון נוחיות אישית ואפילו על חשבון עתיד אישי מזהיר.

ללא רעש וצלצולים, ללא גלגול עיניים לשמים, וללא התארגנות גדולה וצועקת, הם חתמו בליבם את מידת הנתינה לאחר ואת הויתור והכנעת הרצון העצמי להיטיב לזולת.

זה היה אברהם אבינו ומידת החסד.

הבה נבחן את עצמינו, האם דבריו חיים וקיימים לבניו אחריו באופן מעשי.