אחת מהתופעות המופלאות והמרגשות שאנו עדים לה בתקופה זו היא "הקפסולות", ואינני מדבר על הקפסולות בבתי הספר כאלו המתערבבים עם חבריהם בהסעה ובצהרון ולפניהם ואחריהם, אלא באותם בני נוער/ בחורי ישיבות/ בנות אולפנות, וכדומה, היוצאים מהבית ונכנסים לקבוצה מצומצמת של חברים תוך התנתקות פיזית מהעולם שבחוץ, קרי: המשפחה.
מרגש לראות נער שחפץ בלמידה וחינוך ומשלם על כך מחיר לעיתים לא קל ולתקופה ארוכה, וכשהגלים חזקים החזקים מתגלים, ואז מגלים את הנער שנראה הקטן ושברירי במלוא עוזו ותפארתו שמתוך רצון להתגדל משלם בכאב אך בהבנה ושמחה מחיר זה.
בד בבד מתגלים גם אלו שחשבנו שהם חזקים יותר ומציאות זו מציפה בהם משברים, וקשיים, וכבר אמרו חכמי הנפש שמצבים חריגים מציפים למעלה משברים פנימיים, וברגעים שכאלו נתמודד עם המשברים הפנימיים שאינם בהכרח קשורים לקפסולות המדוברות, אך המצב החריג מציף ומעלה בעיות שונות, ויש הזדמנות לטפל באותם הבעיות.
המציאות המורכבת יותר היא כאשר אנשי המוסדות עושים הכל על מנת לאפשר למידה, ודואגים לתנאים הגשמיים והרוחניים של הילדים/ות, אבל דווקא הקושי הגדול מגיע פעמים רבות מכיוון ההורים או ליתר דיוק ההורים לא ניצבים שם לתמוך בילד אלא מחממים את האווירה יחד עם הילד במקום לאזנו, לחזקו ולרוממו, להבין יחד שמחויבות התקופה מולידה מצבים מאתגרים המצריכים אורך רוח ונשימה עמוקה.
בפרשת השבוע אנו נפגשים עם שני סוגי בנים ביחסיהם להוריהם ועם הוריהם, מצד אחד יצחק אבינו בגילו הלא צעיר, יוצא במסע שידוכים, או ליתר דיוק יוצאים עבורו! אברהם אבינו קורא לאליעזר עבדו ומורה לו איזה אשה לקחת במדויק עבור יצחק, ואיזו אשה יצחק רוצה? לא כתוב בשום מקום! יש פה רק את הוראותיו של אברהם אבינו על משפחה סגנון וכו'.
מאידך אנו פוגשים בלבן אח של רבקה מי שלימים נודע בכינויו הרמאי הגדול, כאשר אליעזר מגיע לביתם לבקש את רבקה עבור יצחק, משום מה המאן דאמר היחיד בסיפור שם הוא בעיקר ורק לבן, הוא זה שמקבל את פניו של אליעזר הוא זה שמנהל את הדיון, והוא זה ששולח בסוף את רבקה, אין שם אבא אין שם אמא, בדיוק הפוך מיצחק שמתבטל בדעתו או יותר נכון דעתו לא נשמעת, מול לבן שרק דעתו נשמעת.
ההפכים הללו זורקים אותנו ישר להפטרה שנקרא השבוע על סיפור סוף חיו של נעים זמירות ישראל דוד המלך, גם שם ברגעים שהוא שוכב חולה וזקן, הוא לא שבע נחת, בנו אדוניהו מנשא לרשת את המלוכה בחיי אביו ובאופן דיקטטורי, רק לאחר שיחה משותפת בין דוד ובת שבע והנביא, יוצאת הוראה חדשה וברורה מבית המלך, מה שמעביר את שלטון דוד לשלמה המלך! בלבד! בן אחד מולך, ולא בהכרח הגדול אלא הבן שדוד בוחר בו מסיבותיו האישיות.
איך צומח בן שכזה לאבא ענק שכזה? הנביא בעצמו מסביר ואומר לכאורה מילים קשות על דוד המלך: מלכים א פרק א " וְלֹֽא־עֲצָב֨וֹ אָבִ֤יו מִיָּמָיו֙ לֵאמֹ֔ר מַדּ֖וּעַ כָּ֣כָה עָשִׂ֑יתָ " הנביא אומר באופן ברור אדוניהו גדול באופן שכזה בגלל בעיות חינוך, משהו שדוד המלך פספס בבנו, שבסוף קם בו כמבואר בכתובים ומדרשיהם.
קשה להעביר ביקורת שכזו על דוד מלך ישראל, ניתן להעביר ביקורת נקודתית על מאורע כזה או אחר, אבל ביקורת על מהלך שיטתי של דוד המלך צפציפית על בן מסוים, זו ביקורת קשה וכואבת באופן כללי על כל הורים אבל במיוחד על דוד המלך.
באמת ר' צדוק הכהן מלובלין - מסביר שחלילה להגיד שהייתה בעיה חינוכית ניכרת או מדה בעיתית שלא טופלה ע"י דוד המלך, אלא משהו פנימי שלא היה ניכר לעין אצל אדוניהו, וזלש"ק:
"וזה היה חסרון אדוניהו דכתיב ביה ולא עצבו אביו מימיו וגו'. וחלילה לדוד שלא יוכיחו מדוע ככה עשית. אלא ודאי שלא עשה אדוניהו דבר שירע בעיני דוד מימיו שיוכיחו על זה. רק החסרון שלו היה רק מה שנאמר שהיה מתנשא לאמר אני אמלוך. שהתגאה בלבו שראוי למלוכה. ועל ידי הגאוה איבד הכל"
אם כך מפחיד עוד יותר מלאכת החינוך, ביקורת קשה שכזו על אבא שחינך טוב אבל לא נגע בנקודה פנימית מוסתרת שאולי לא ידע עליה בכלל, ובגלל זה הכתוב מוכיח אותו בכזו ביקורת קשה, אז מה נענה אנחנו אם דוד המלך כך נכשל לכאורה?
הרש"ר הירש מאיר את זווית הדברים ומביא אותנו על לב ליבו של נקודת האמת בחינוך הילדים, למען לא ניגע לריק! וכה דבריו בבראשית פרק ג:
"אדם חש הרגשת "עצב", - אם נאלץ לוותר על דבר, שביקש להשיג או להחזיק בו. "ולא עצבו אביו מימיו" (מ"א א, ו): דוד לא הרגיל את בנו לויתורים, לא דרש ממנו להינזר מדבר. "ויתעצב אל לבו" (בראשית ו, ו): דיברה תורה בלשון בני אדם: הקדוש ברוך הוא חש, שעליו לפרוש מן האדם, לוותר עליו"
דוד המלך לא הרגיל את בנו לוויתורים, לא דרש ממנו להתנזר, "דחיית סיפוקים", יכול להיות שאדוניהו בן חגית הלך עם שטריימל ענק, ולבש בגדי כהן גדול, וערך תיקונים וטישים כל הלילה באורות גדולים, ומילא בתי כנסיות בדרשות וחיזוקים, אבל היה חסר שם משהו אחד! דחיית סיפוקים! הוא עשה הכל בגלל דחף פנימי ללא יכולת לשבור את הדחף, ועל זה אומר ר' צדוק מלובלין חלילה להגיד שהייתה בעיה חינוכית ניכרת לעין, אדוניהו היה נראה צדיק גדול כלפי חוץ, אבל אם היו מבקשים ממנו לשים מסיכה בתקופת הקורונה את זה הוא לא היה עושה, שאני יתקשה בנשימה בגלל ספק שהדביק מישהו אחר? לא עולה על דעתו של הצדיק אדוניהו! והתוצאה היא מרד בדוד המלך.
היכולת ללמד את הילד/ה נער/ה לדחות סיפוקים, לוותר על חיי נוחות עבור העתיד עבור האחר, זה לא בונוס חינוכי אלא זה ה-א' ב' של החינוך, הבעיה הגדולה בכל זה זוהי ההסוואה של נבל ברשות התורה, בן אדן יכול לסיים ש"ס, מדרשים, ספרי וספרא והכל, בגלל שקיימת בו מדת השקדנות, אבל לשמור מרחק מחבר או לשים מסיכה הוא לא יוכל, כי זה כבר לא מידה שהוא נולד איתה, זה מדה שהוא צריך לשבור, וכבר אמר רבי ישראל מסלנטר זיע"א שקשה לשבור מידה אחת מלסיים את כל התלמוד בבלי כולו.
בתקופה שכזו אנו חווים כוחות נפש אדירים של תלמידים/ות אתגר שלא רבים מהמבוגרים היו עומדים בו, אתגר של שבירת המידות, אתגר של קפסולות של דחיית סיפוקים, אתגר שאולי טרם היה כמותו מימות עולם, אך יחד עם האתגר הגדול יש בו בו הזדמנות ענקית לעצב את נפשו של הנער לדחיית סיפוקים, ע"מ שיגדל בדרך הנכונה.
תחפשו בויקפדיה את המושג "עיצוב" תקבלו תוצאות ששיכות רק לעולם הגשמי, כי לעצב את נפש הילד לא ניתן בגשמיות אלא רק ברוחניות, רק בהדרכה נכונה לחיים של דחיית סיפוקים וסדר עדיפויות מוסרי גבוהה, העולם הכללי מתמודד עם תוצאות של שחיתות בחיי המשפחה, של פיתוח הנפש הבהמית כדרך חיים ואיבוד כל יהודי, ולצערנו גם בגיבוי כאלו המתיימרים להיקרא רבנים.
יצחק לא מביע דעה כאשר אברהם מדריך את אליעזר איזה אשה לחפש עבורו, לבן לא מקשיב לדעה של הגדולים ממנו, אלו ואלו מול אדוניהו בן חגית המתנשא למלוך, פרשה שכזו דמויות שכאלו ודור נפלא כשלנו עם עשרות אלפי בחורי ישיבות, תלמידי מוסדות, בנות אולפנות, הדוחים את סיפוקם וגדלים בס"ד בדרך הנכונה.
הכותב הינו ראש בית המדרש החרדי ברקאי חיספין.