אאא

השבת מציינים בעולם החסידות בכלל, וחסידי חב"ד בפרט את חג הגאולה יט' בכסלו, בעל התניא יצא ממאסרו בכלא הרוסי.

רבים תמהים:

מה לה למסיבה זו?

הרבה צדיקים היו במאסר ולא מצינו שיהדרו לחגוג להם את חג השחרור.

ה"הייליגע רוז'ינער" ישב כשנתיים במאסר, לא ראינו ולא שמענו על חג השחרור… ובעל התניא ישב רק 53 ימים בלבד…
הגדיל הרבי הרש"ב מליובאוויטש וציין שיט' כסלו הוא ראש השנה של תורת החסידות.

ובכן, ברור שיש משהו פנימי ומהותי בחגיגת חג זה. שומה עלינו להבין מהי משמעותו הפנימית של יט' כסלו?

פרשתנו פרשת וישלח מספרת על מפגש עתיק בין אבינו יעקב לדודנו עשו. מפגש מרתק זה יעקב יזמו, והתכונן הרבה לקראתו.

בתורת החסידות מבואר מהות מפגש זה, וכאשר נבין זאת, נבין טוב יותר את סיבת חגיגת יט' בכסלו, זה יבאר לנו גם את התואר הנכבד "ראש השנה לחסידות".

יעקב, מבאר בעל התניא, מסמל את עולם השכל דקדושה. עולם זה הוא עולם האצילות המכונה גם עולם התיקון. כאשר אדם מנהל את אורח חייו ע"פ שכל הוא מחושב מיושב ורגוע, הוא משקיע מאמצים בכיוון הנכון.

עשו לעומתו מסמל את עולם הרגש. ישנו עולם המכונה עולם התוהו, הוא מסמל עולם רגשי קדוש ונשגב. אך כיון שאינו מבוסס על היגיון הוא מבוהל עד כדי התפרקות ושבירה. עשו כפי שירד לעולם הוא נלקח מעולם נשגב זה לאחר ההתפרקות והשבירה.

קצת לשבר את האוזן:

כאשר ישנו פצוע לפנינו, איש הרגש עשוי להזדעק ולאבד עשתונות. לעומתו איש הגיוני יניח את הרגשות בצד ויטפל בפצוע או יזעיק עזרה.

מסופר על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב שפעם הוא התכונן לשחוט את התרנגול של כפרות, ברוב להיטותו הוא בירך ברכה מעומקא דליבא בעצימת עיניים, עד שברוב להיטותו כאשר הוא פקח את עיניו התרנגול ברח ונעלם… כאשר איש הרגש ניגש לקיים מצוה, הוא מתלהב ומתלהט עד שברוב להיטותו הוא עשוי לאבד את קיום המצוה עצמה, כמו לדוגמא ילד שרץ לקיים מצות כיבוד הורים, או חסיד הרץ לכבוד רבו, והוא מביא כוס תה לאביו או לרבו אך מרוב להט הכוס נשפך…

(אפרופו חנוכה המתקרב:

בפרשת "בהעלותך את הנרות" מצוה ה' כיצד להדליק את המנורה, ובסיום הציווי נאמר "ויעש כן אהרן" ומציין רש"י "מלמד שלא שינה". תמהו על כך המפרשים, וכי מה חידוש הוא זה שלא שינה מציווי ה'? ואחד מהביאורים הוא שלמרות התרגשותו העצומה של אהרן הוא שלט ברוחו ולא נתן לרגש לבלבלו מרצון ה')

עשו הוא הבכור, הוא עולם הרגש. כאשר אדם מגיע לעולם, הבכורה והראשוניות שמורה לעולם הרגש. התינוק הנולד הוא קודם כל עולם חוויתי ורגשי. עולם הרגש טהור הוא בהרבה מצבים יותר מהעולם הערמומי של המבוגרים. כשילד רוצה משהו הוא ניגש ישירות לענין, הוא לא מנסה לטייח דברים, הוא לא יודע לרמות (לפחות בשבלב הראשוני, עד שמקלקלים אותו).

אך אליה וקוץ בה, עולם הרגש הלזה כאשר אינו מווסת ע"פ השכל הוא נמשך מטבעו להרבה עניינים שליליים.

אשר על כן צריך לשלב את הרגש ולבנות ולווסת אותו ע"פ השכל. וזוהי בדיוק משימת חייו של יעקב, לשלב את העולם הרגשי של עשו עם עולמו הוא המבוסס על שכל וחכמת התורה.

זוהי הסיבה שהברכות בתחילתן היו מיועדות לעשו, כי מטרת הברכות היו לברר וללטש את המדות של עשו.

זוהי הסיבה שגם יעקב כדי לקבל בפועל את הברכות הוא נזקק להתלבש בבגדי עשו והגיע לרמה של "הידים ידי עשו", וזה לאחר שהוא קנה את הבכורה מעשו. כלומר: יעקב נזקק להתחבר לעולמו של עשו, וזה מפני ולאחר שעשו לא רצה לשתף פעולה בשילוב עולם הרגש עם עולם השכל. (זוהי גם הסיבה שלמרות שהברכות נועדו לעשו, יעקב זכה בהן לבסוף).

כאן בפרשת וישלח נמצאים אנו כ-34 שנים לאחר הברכות, כאשר יעקב כבר זכה להקים 11 שבטים, "ויהי לי שור וחמור… " וחז"ל מציינים "שור זה יוסף וחמור זה מלך המשיח".

כלומר: יעקב שולח לעדכן את עשו שהוא עומד מוכן ומזומן לחיבור עולם הרגש ועולם השכל. אני - יעקב - מוכן לגאולה, הבה - עשו - נשלב ידיים ונתקדם ונצעד לגאולה. (אך עשו לא רצה באותו שלב לשתף פעולה אשר על כן הגאולה התעכבה).

וזוהי נקודת ותמצית חידושו של בעל התניא, בדגש על יט' בכסלו.

הבעש"ט הביא לעולם רוח טהרה, רגש טהור ועצום הממיס כל לב אבן. הסוסים פורחים באויר, עקרות נפקדות… אותות ומופתים". הלהט החסידי הוא הרגד העצום שבא עם לידת החסידות.

לא כן בעל התניא, דרכו היתה רצופה היגיון חבד"י, ח'כמה ב'ינה ד'עת. תפקידו של בעל התניא למסד את הרגש הלוהט הבעל-שם-טובי, בתוך מסגרת הגיונית.

53 פרקים כתב בעל התניא בספרו, וכנגדם ישב במאסר 53 ימים, מאיסרו חג הסוכות עד יט' בכסלו.

סיבת מאסרו היתה מפני קטרוג שמיימי שהשטן בעצמו קיטרג. מהות הקיטרוג היה כך: כאשר מגיע לעולם ספר חסידי - ספר התניא - המבאר בטוב טעם את עיקרי השיטה הבעל-שם-טובית, זה הרי נשק שובר שיוויון. בכך הרי מייתרים את תפקידו של השטן על כדור הארץ. הרי עכשיו כל אחד יכול לפתוח ספר וממנו לשאוב תעצומות נפש של חיות ולהט בעבודת ה' ובהתגברות בעבודת המדות. וחסל גלות, וחסל יצר הרע, וחסל שטן.

כך סיפר בעל התניא: כאשר ישבתי במאסר הגיעו אלי מורי ורבי הרב המגיד ממזריטש ומורו הבעש"ט, שאלתי אותם: למה אני יושב? הם ענו לי: מפני הקטרוג הנ"ל. שאלתי שוב: זה אומר שבאים אצא מכאן עלי להפסיק? ענו ואמרו לי: לא, כיון שהתחלת אל תפסיק.

לכן נקרא חג זה בשם "ראש השנה לחסידות", ה"ראש" תפקידו לחשוב. הבעש"ט זרע גרעין חסידי לוהט, הלך בעל התניא ומיסד את הלהט הזה בתוך עולם השכל הקר. הוא שאף להגיע אל הלהט מתוך הבנה אלוקית, מתוך ה"ראש". זהו "ראש השנה לחסידות".

ואכן, מאז הודפס ה"ראש" החסידי, הלא הוא ספר התניא, הלכה תורת החסידות והתרחבה והתפשטה ביתר שאת וביתר עוז.

לימוד החסידות הוא הוא ההכנה למפגש המושלם בין יעקב לעשו בגאולה האמיתית והשלימה כמרומז בפרשתנו "עד אשר אבוא אל אדוני שעירה" וכפי שמציין רש"י "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" בקרוב ממש ובעגלא דידן.

שבת שלום ומבורך!

לע"נ אבי מורי - הרינו כפרת משכבו - התמים ר' אליהו ב"ר אשר ז"ל.

לתגובות והארות: