אאא

נקמה היא בעצם מעשה תגמול כתגובה למעשה הנתפס כעוול, פעמים רבות הנקמה מציגה את עצמה כבעלת יושר ודרישה להגינות, אבל לדעת פילוסופים מתחום האתיקה, בדרך כלל יש לה מטרות פוגעניות ומזיקות, ולא בהכרח הולמות וראויות, בנקודה זו ניתן להגיע לבלבול בין צדק לנקמה, הן כאלו הנעשים ע"י האדם הפרטי והן כקבוצה,  מטרת הנקמה היא לכפות על הפוגע סבל הדומה לזה שגרם מלכתחילה לנפגע או לחלופין לשרת מטרות רגשיות של הנפגע.

לא אחת אנו שומעים מתלמידים שנפגעו בדרכים שונות  על העיסוק במחשבות אובססיביות של נקמה כשהמניע העיקרי של המחשבות הללו  נעים בין תחושה עמוקה של פגיעה באגו לצד המשאלה לתקן את העוול.

"לו הייתי חוזר לאותו רגע מה הייתי עושה לו..." – "איך יכול להיות שכך ספגתי את הפגיעה למה לא הגבתי לו מידית"- "בא לי לחזור אחורה בשנים לאותו ילד שסופג את הפגיעה ולהגיב לפוגע"- כל המחשבות הללו בעצם מובילות את הנפגע אל הרצון והפנטזיה לשוב במנהרת הזמן אחורה לזמן הפגיעה  ולתקן את העוול ומאז את הפגיעה היום יומית שסוחבים איתם, וכאשר מבצבצת לה המחשבה שניתן באיזשהי דרך לשוב לאותו הזמן דרך נקמה זה קורץ מפתה וממכר ולעיתים בחולניות, וכל זה מעבר לעונג הנפשי של הנפגע לראות את הפוגע סובל ונענש על כל שנות הסבל אותם הוא סוחב ומצולק בעקבותיהם בנשמתו.

 הגדרתו של ה"נפגע" לעיתים מוחלף ל"קרבן" שם זה מנסה להתחבר עוד יותר לעומק הסדיסטיות של הפוגע ובכך אולי גם מנחם לכאורה את הנפגע בכך שהוא מחדד את המציאות ובשל כך את הדחף לנקמה, לרוב נפגוש ביטוי זה בתקשורת או בבית משפט ששם צפה הדרישה לענישה ופעמים רבות כנקמה.

המעבר בין ההגדרות של: נפגע לקורבן-  נעשה שמיש  פעמים רבות דווקא על ידי הפוגעים או האנשים החזקים שמוצאים מפלט ממצב של סיבוך על ידי הוכחה שהם קורבנות בעצמם, פעמים רבות אתה עומד מול אירוע ואתה צובט את עצמך האם זו הזיה שאדם שעד לפני שניה היה בעל כוח ועמדה ופגע או רצה לפגוע באכזריות רבה, ברגע אחד הופך לאומלל והופך את הקערה על פייה בכך שהכל ספקולציה או אמת אבל הוא רואה את עצמו בלבד כקרבן.

כאשר זה ביחיד זה סיפור אחד אך כאשר זה הופך למושג קבוצתי/ עדתי/ מדיני, זה כבר יוצא משליטה ומטביעה בדנ"א של אותה קבוצה את הקורבניות, מצב זה מתפשט בתאוצה מהירה ונסחר בקלות בכל מטבע פוליטי, אנחנו יכולים לראות זה סביבתנו בשנים האחרונות בקולות המחאה החברתיות השונות, הדחף להרגיש קורבן על ידי החזק הוא על גבול הדחף ההישרדותי הבסיסי של האדם מהשורה שאיננו בעל חיבור למעמד כוח ושליטה.  

ושלכך קל להלהיט את הרוחות ולספר בכל מקום כמה אנו קורבנות ונתונים לניסויים ושלטון האחר, בהתאמת הסבר שבעצם הם שונאים אותנו והם נגדנו והכל הצגה אחת גדולה, וכמה שאנחנו בעומק הגלות הנוראה וכולם כולם נגדנו, בו בזמן שבתהליך חשיבתי הגיוני ניתן להגיע לתובנות נפלאות אחרות, אבל בבסיס זה התובנה שנפלנו לקורבניות ואם לא נצא מזה נהפוך להיות מתוסכלים ורדופים עם הוכחות יומיומית או במונח קצת יותר מקצועי נהפוך להיות אובססיביים ביצירת הוכחות שאנו הקורבנות.

בעל הקיצור שלחן ערוך מביא טכניקה נפלאה ל"נפגע"- "קרבן" שחש צורך לנקום- וכך הוא כותב  בסימן ל' סעף' ח': "אם תרצה להנקם מאויבך, תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאך, כי הוא יצטער על מדותיך ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך."

מעבר לכך שיש פה חינוך לעשה טוב, יש פה הרבה מהחלק של סור מרע- בזה שאדם עסוק בטוב של עצמו הוא מפתח אישיות מקסימה ומטיבה, הוא נעשה לאדם עם חמלה עם רגישות, עם טוהר לב, ועם הזמן מתרפא הפצע הפנימי של הפגיעה, כי העיסוק בפיתוח אישיות חיובית תדחה את הרוע, לא תבטל אותו! הוא קיים ללא ספק אבל לא הוא יהיה מוטיב החיים, העיסוק האובססיבי בפגיעה יתאדה לצד הצורך האובססיבי בעיסוק בטוב, ומעבר לכל זה מלמד אותנו המחבר לאמיתו של דבר זו גם תהיה נקמה נפלאה. 

הוראה חשובה אין בשורות אלו בכדי להנמיך או לתת לגיטימציה להימנעות ממענה מקצועי למצוקה הנפשית הקיימת בעקבות הפגיעה שזה הא' ב' של כל תהליך שכזה וככל שזה ייעשה מהר יותר ייתן מענה יעיל יותר.

על אף כל האמור בבעייתיות של הנקמה ובהרס החיים שזה מייצר אצל הנפגע מעבר לפגיעה עצמה, עדיין יש מקום בעולם לנקמה כפי שהתורה מלמדת אותנו בכמה מקומות שהבולט שבהם הוא גואל הדם של ההורג נפש בשגגה, ובתשלומי נזיקין עין תחת עין וכו' אבל אין זה נקמה מסוג הנקמה האמורה, אלא היא נקמה הנדרשת על ידי התורה כחלק מתהליך ועם מחשבות ופנימיות שונה לחלוטין מהנקמה הרגילה ואין כאן המקום להאריך אבל כבר כתב הרמב"ם הלכות שבת פרק ב' סעיף ג' "ואסור להתמהמה בחילול שבת לחולה שיש בו סכנה שנאמר (ויקרא, י"ח) "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם" - ולא שימות בהם, הא למדת שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם"

לאחר כל האמור ניתן להתבונן ולהיווכח בגדלות עצומה לצד הוראה חינוכית מובהקת בנושא זה בעת יציאת ישראל ממצרים, בני ישראל היו מוכים היו קורבנות, ולא רק כפרטיים אלא כקבוצה וכעם, כאשר הם היו בתוך העבדות  הם לא יכלו להתבונן ולהבין כמה הם אומללים ופגועים, דווקא בעת שעצרו והתחילו לזעוק ולהתבונן על מצבם ועברם, לאט לאט חלחלה בהם התובנה שהם שנים רבות עבדים וקורבנות של דיקטטורה אכזרית, וככל שחולף הזמן והקב"ה שולח את המכות, התובנה גוברת שאנו קורבנות של שואה של 210 שנים, ומה עם יצר הנקמה? טבעי שעם ישראל ירצה לנקום. 

והנה מגיעה לה מכת חושך ואולי זוהי ההזדמנות הטובה ביותר להיכנס לבתים של הנאצים המצריים ולקחת להם הכל, להתעלל בהם, לפגוע בהם, לתת דרור וחופש לנקמה, להשתולל בלי מעצורים, אבל פה עם ישראל מתגלה בגדלותו הטבועה בדמו, היהודי אומנם נכנס לבתים מטייל שם נהנה גם לראות את הקלגסים תקועים על מקומותיהם כבובות שעווה ימים ארוכים, ממששים את החושך, אבל לא לוקח כלום! הוא רואה, מסתכל, נוצר בליבו וממשיך לדרכו ליהנות מהחשוך המצרי הבא.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וכשמסתיימת לה מכת חושך בורא עולם אומר למשה: עכשיו תגיד לעם ישראל לממש את המיידע שהם צברו במכת חושך, תיגשו בצורה מכובדת "דבר נא" ויבקשו כלים מרודיהם האכזריים, ובזה תהיה הנקמה המתוקה ביותר, כדברי בעל הקיצור שלחן ערוך, כאשר יבינו המצריים באיזה עם הם רדו רד"ו שנים, עם כזה שיכל בחושך לקחת הכל ולנקום אבל המתינו לקבל הכל באישור וברשות, אין לך נקמה מתוקה מזו, פרעה הלהיט אותם במשך שנים שהיהודים הם מצורעים מוכי גורל שראוי לפגוע בהם ופתאום היהודים מתגלים בתפארתם באופן ששכלו של גוי לא יכול להכיל את זה בכלל.

ודברים אלו מבוארים נפלא בדברי הרש"ר הירש שמוסיף על זה שהנהגה זו היא הרכוש הגדול שעם ישראל יצאו עמו ממצרים, זוהי משמעות מוסרית נעלה של ואחרי כן יצאו ברכש גדול, רכש של שלטון המידות גם ברגעים שהייצר דורש ובצדק את האוכל שלו "הנקמנות" דווקא ברגעים שכאלו נמדדים האנשים בגדולתם ותפארתם :

הרש"ר הירש  (שמות פרק יא פסוק ב) "דבר נא. אין "נא" אלא במקום שצפויה התנגדות של השני, כדוגמת "אמרי - נא" (בראשית יב, יג ועי' פי' שם) ועוד. זה עתה הוכיח העם את יושרו המוסרי בצורה מזהירה. במשך שלושה ימים היו נוגשיהם, אסורים באזיקי עיוורון, מוסגרים לידיהם חסרי אונים. שלושה ימים נחשפו אוצרותיהם בדירותיהם, ושום יהודי לא ניצל הזדמנות זו לעשות בהם נקם, ולו תהא רק נקמת לעג וקלס; במאומה לא נגעו, מאדם ועד שרוך נעל. ביקש ה' כי גדלות מוסרית זו, שנגלתה למצרים ברגע בו הוחזר להם מאור עיניהם, ובו מצאו את כל אשר להם ללא פגע, גדלות זו תגבר סוף סוף על סלידת המצרים מפני העברים. והיא אשר הרימה קרנו של האיש משה בעיני המצרים - יותר משעשו זאת הניסים אשר חולל. ושמא משה והעם התקוממו בלבם לרעיון להעמיד בסכנת - מה נצחון מוסרי זה על - ידי בקשות כאלה. אולם רצון ה' היה לבלי תת לעמו לצאת ריקם. הלא כל הדורות, שנימקו בעבדותם, לא היו מסוגלים לרכוש לעצמם אף מעט מן המעט. אבן יסוד ראשונה לשגשוג עמו תירכש ותקודש מתוך עצם ההכרה בגדלותו המוסרית מצד אלה שביזוהו עד כה. לכן: "נא". וזמנם היה דחוק. רק שתים - עשרה שעות הפרידו בינם לבין צוהרי היום הבא. לכן: דבר - נא באזני העם, שדלם בדברים, הניעם לצעד זה. ובעוד משה ניצב בפני פרעה, וברגע בו איים פרעה על משה להורגו נפש, הנה כבר התכונן העם ליציאה. והוא והם חגגו בחוצות את נצחונם העצום על אדוניהם ונוגשיהם, אשר נמלכו עתה בלבם לכפר, ולו במעט, על העבר על - ידי נדיבות - מתוך - הוקרה זו. משמעותה המוסרית הנעלה של הבטחת "ואחרי - כן יצאו ברכש גדול" (בראשית טו, יד), ניתן ללמדה מאופן קיומה".

בתקופה כזו שציבורים שלמים חשים שפוגעים בהם, ורודפים דווקא אותם הגיע הזמן לצאת לנקמה שכזו, נקמה של הנהגות טובות וראויות כאלו שישאירו אותם פעורי פה , שיבינו שהם טעו בגישה "אם תרצה להנקם מאויבך, תוסיף מעלות טובות ותלך בדרכי ישרים, ובזה ממילא תנקם משונאך, כי הוא יצטער על מדותיך ויתאבל בשמעו שמעך הטוב. אבל אם תעשה מעשים מכוערים, אז ישמח שונאך על קלונך וחרפתך, והנה הוא מתנקם בך".

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין