אאא
פורים מגיע. מי לא מתרגש לקראת פורים? ילדים, מתבגרים, ואפילו זקנים. אין מי שהתקרבות החג פורים לא מעלה חיוך של שמחה על פניו. ישנם חגים רבים במעגל השנה היהודי, וכל אחד יש לו את החג אליו הוא מתחבר יותר. אחד אוהב יותר את חג הסוכות, ואחד מתחבר יותר לחג הפסח, או לימי החנוכה. אבל אין מי שלא מאוהב ומחובר מאוד לחג הפורים. פורים זה משהו אחר, משהו מעבר. למה? מהו הסוד של פורים? טוב האמת, לא כל כך קשה לגלות. פורים נותן לנו את הויטמין שהכי חשוב והכרחי לנו בחיים: השמחה. יש הרבה דברים שחשובים לנו בחיים. חשוב לנו לקבל הערכה. לקבל אהבה. לחוש רוגע ושלווה. להתפרנס בכבוד. והרשימה ארוכה. מהו אבל המצרך הכי חשוב לאדם בחייו?
 
פעם הייתי חושב שהמצרך הזה הוא האהבה. שהרי האהבה נוגעת בנימים הכי עמוקים ורגישים בליבינו. אבל היום אני חושב שיש מצרך הרבה יותר חשוב: השמחה. כי אדם שמקבל אהבה מסובביו והוא עדיין עצוב ממאורעות חייו השונים, הרי שאין לו חיים והוא לא מצליח גם ליהנות מהאהבה שהוא מקבל. אבל אדם שלא מקבל למשל מספיק אהבה, או שמתפרנס בקושי, ועדיין, מצליח לשמוח בחלקו, יש לו בהחלט חיים טובים. כי תכלעס, הוא מלא בשמחה ואנרגיה חיובית שופעת בו וקורנת ממנו.
 
אז שמחה היא המצרך החשוב ביותר בחיים שלנו. איך באמת מגיעים לשמחה? פורים זה רק פעם בשנה. מקיימים מצוות היום, שותים יין, רוקדים, שוכחים מהכל, ושמחים. עם המשפחה, עם החברים, ועם כל מי שאנו פוגשים בדרך. מהו אבל הסוד של השמחה? איך אפשר להגיע לידי מידת השמחה גם במשך כל השנה? האם זה אפשרי בכלל? איך זה אפשרי דבר כזה, אם אנחנו מתמודדים כל השנה עם כל כך הרבה אתגרים קשים? עד שנראה לנו שאנחנו צולחים אתגר ומתגברים עליו, בום, קופץ לנו עוד משהו מרגיז, ולך תתמודד עם זה עכשיו לעוד תקופה קשה ומאתגרת.. החיים פה על פני הכוכב שלנו הם הרי כל כך קשים, כל אחד עם הסחבת שלו והקשיים שלו. איפה אם כן ההגיון והיכולת לשמוח כל השנה, בלי שההתמודדויות ישפיעו על מצב רוחינו לרעה?
 
שאלה טובה. האמת? הלוואי ויכולתי להתיימר ולומר: היי אנשים, מצאתי את פתרון הקסם. אם להיות כנה, זה הרי מה שאני מחפש ומתייגע למצוא שנים כה רבות. בדרך כלל אנחנו מתנים את שמחת החיים שלנו עם כמות ההצלחות שלנו בחיינו. החשיבה הרגילה שלי לוקחת אותי כל הזמן למקום של: אם רק אצליח לסיים את הפרוייקט הזה והזה, אז אתחיל במסע המצליח של חיי, ואז אוכל להיות בשמחה. אני זוכר, פעם התאכסנתי לכמה ימים אצל יהודי אמיד אחד במאנסי. ביקשתי לו שיעזור לי במימון פרוייקט מסויים, ותיארתי לו את החזון שלי, איך הוצאת הפרוייקט הזה תביא לי ישועה ושמחה בחיי. הוא מסתכל עלי ואומר לי: ״מענדל, תאמין לי שככה זה כל החיים. אני גם רץ ככה כל חיי אחרי ההישג הבא, ואז מגלה שהשמחה ממני והלאה, כי אני רק צריך למלא עוד הישג אחד חדש ורק אחריו אוכל להיות בשמחה.. אבל השמחה לא מגיעה באמת במילוי ההישגים״. הסכמתי לדבריו. כי הנסיון בחיי מאמת לי את זה גם כן כל הזמן. רץ ומסיים פרוייקט, רץ ומשיג עוד הישג, ואיפה היא שמחת החיים? חומקת מהידיים. כי כל פעם אני מוצא את עצמי שוב עם התמודדות חדשה, מאתגרת יותר.
 
אז מהי אם כן הדרך אל השמחה, אם ההישגים שלנו לא מובילים אותנו לשמחה? וכמו כן, אם ההישגים אכן לא מובילים לשמחה, בשביל מה אנו רצים אחריהם? מה בצע בהם אם הם לא מקדמים אותנו באמת? נכון שיש בהם בדרך כלל תרומה לחברה ולעולם, אבל כמה אפשר לתרום בלי לקבל חזרה את המצרך הכי חשוב, את השמחה? ואיפה למען ד׳ היא נמצאת, השמחה? איך כן משיגים אותה?
 
אספר לכם סיפור יפה ששמעתי מאבא שלי. זה היה לפני אולי 15 שנה, באחד מימי החנוכה. אבא שלי, ישב בבית המדרש במעמד הדלקת נרות חנוכה של אביו, האדמו״ר משומרי אמונים זצוק״ל. לידו ישב יהודי, על כסא גלגלים, נכה, ללא רגליים כלל. כרתו לו נעבעך את הרגליים, לא עלינו. היהודי הזה נשאר שם גם אחרי סיום המעמד והטיש. אבל סביבו נשמעו כל הזמן פרצי צחוק.. הוא פשוט לא הפסיק להצחיק את הסובבים שלו. נהיה סטנדאפיסט בגיל העמידה. אף אחד לא זכר אפילו שאין לו רגליים. כי סביבו היה צחוק והוא קרן אור ושמחת חיים. לפני שהוא יצא מבית המדרש חזרה לביתו, שאל אותו אבי: תגיד, איך זה יכול להיות? הרי היית אמור להיות האדם הכי מדוכא בעולם. פעם היו לך רגליים והיית אדם פעיל מלא מרץ ועשייה, והיום אתה בלי רגליים ובלי יכולת תזוזה ללא עזרה מאנשים. איך זה שאתה כל כך מלא בשמחה ואנרגיה חיובית, ואתה מקרין זאת על כל סביבתך בעוצמה כה גדולה?
 
ענה לו היהודי: האמת? אתה ממש צודק. כך אכן היה בהתחלה. מיד אחרי שכרתו את רגליי, נכנסתי לדיכאון עמוק. כל היום התבכיינתי לפני אנשים על גורלי המר, וניסיתי שוב ושוב למשוך חמלה מסובביי. זה עבד לתקופה הראשונית. אך די מהר נמאס לאנשים ממני. כמה אפשר לתת תשומת לב לאדם? כמה אפשר להיות במחיצת אדם מדוכא? לא הרבה. ואנשים התחילו להתרחק ולהתחמק ממני. הבנתי די מהר את המצב. עשיתי חשבון נפש ואמרתי לעצמי: אוקיי, לא מספיק שכרתו לי את הרגליים, עכשיו אני אאבד גם את החברים ואת שמחת החיים שלי? מה ארוויח מזה? רק אפסיד. החלטתי ללכת בדרך בדיוק הפוכה. התחלתי להצחיק את הסובבים שלי. פשוט כך. לשפוע הומור ולראות צחוק ושמחה בכל דבר. ובכן, אם פנים עצובות מרחיקות אנשים, הרי שפנים שמחות ואנרגיה חיובית מלאת חיות, מושכת אנשים ומדבקת אותם. מאז אותה החלטה השתנו חיי מאה ושמונים מעלות. חיי הפכו למסע אחד של צחוק, הומור, שמחה, ואנרגיה. עשיתי את זה עם החלטה נבונה אחת.
 
אני לא יכול לשכוח את אבא שלי חוזר הביתה ומספר בהתרגשות את הסיפור של היהודי הזה. ואתם רואים, אני זוכר את זה עד עכשיו, נכנס לי לעצמות. כי הסיפור הזה לימד אותי משהו מאוד חשוב. השמחה, לא יכולה להיות תלויית דבר. כי העולם הזה הוא גלגל שמסתובב. אם השמחה שלך תלויה במשהו מסויים, מחר המשהו הזה מסתיים לחלוטין, או לפחות מסתבך לך. אם אתה שמח בגלל שהרווחת הרבה כסף, לך תדע מה יקרה מחר עם כספך, או אם לא תתמודד עם נסיון קשה אחר שיעכיר לך את כל ההנאה מהכסף. אם אתה שמח בגלל כבוד שנפל בחלקך, הכבוד הוא גם כן דבר שכלה ונגמר. היום כולם מדברים ממך, שבוע הבא הכל נשכח ונגמר.
 
אביא דוגמא מהחיים שלי. הוצאתי קליפ יפה ומרגש, לפני כחודשיים. דיברו מזה שבועיים, היה ריגושים, פרסום באתרים, חברים שמחמיאים, אנשי תעשיית המוזיקה שמפרגנים, ו.. זהו. נגמר. הקליפ כמובן נשאר בעולם ומגיע כל הזמן לעוד נשמות, אבל הבאז נגמר. עכשיו מככבים כבר אנשים חדשים, עם יצירות משלהם. אם אני מתלה את השמחה שלי בכבוד שהקליפ מביא לי, הכבוד הזה נגמר מהר מאוד. וגם אם אני מתלה את השמחה שלי בסיפוק מכך שזה נוגע בנשמות ומעורר אותם, אבל רוב הסיפורים מאנשים הרי לא מגיעים אלי. רק בשבועות הראשונים. אחרי זה שומעים איזו מחמאה ועידוד מדי פעם, באמצע הדרך ברחוב ככה, אבל זה נשכח די מהר בהמולת היום. וכמה אחוזים הם כבר מכל החיים, המחמאות האלו? מעט מאוד. רוב הזמן אתה מול ההתמודדויות של החיים עצמם. אז איפה נמצאת השמחה אם כן? ואם השמחה לא מושגת דרך הישגים כל שהם, למה שיהיה לנו בכלל את המרץ לעשות דברים גדולים? ואיך זה באמת שהיהודי הנכה הזה, היה מלא בשמחה ואנרגיה חיובית שופעת, אם לכאורה לא היתה לו סיבה לשמוח? מהי הדרך אל השמחה?
 
 
אגיד לכם את התשובה שנראית לי נכונה. השמחה היא אנרגיה מסויימת. אנרגיה שקיימת כל הזמן, במישורי תודעה עצומים וגדולים החגים מעלינו, מעבר למישור התודעה האנושי המוכר לנו. והדרך לשאוב שמחה מאותם מישורי תודעה, היא פשוט להתכוונן לשם. זה עובד כמו רדיו. אתה מסובב את הכפתור ומתכוונן לתדר. השמחה היא זמינה בכל עת, בכמויות עצומות מלאות שפע. ושמחה אמיתית היא על ׳עצם הקיום׳. לא תלוי בשום דבר. שמחה התלויה בדבר איננה שמחה שלמה. שמחה אמיתית ושלימה היא על החיים, על הנשימה, על הכיף שבעצם היותינו. זוהי השמחה הטבעית של הנשמה. זה לא עובד עם הסבר לוגי, כמו שכל העניין של קיום הנשמה בתוכינו איננו עובד עם לוגיקה. הנשמה הפנימית שבתוכינו שופעת שמחה כי היא חלק מהשלמות האלוקית, היא חלק מהרמוניה גבוהה ומופלאה, ויש בה שמחה וצחוק. עוז וחדווה במקומו.
 
אלא מה? שצריך לתפעל את המנגנון הזה של שמחת חיים טבעית, בעזרת עשייה יומיומית אקטיבית, עם חתירה להביא הישגים שיביאו תרומה לעולם ואור לאנשים, כל אחד והייעוד שלו. כשאדם מקשיב לעצמו כמו שצריך, מקשיב להדרכה הפנימית של הנשמה שלו המגלה לו בדיוק מה הייעוד שלו בעולם, והוא מתחיל ללכת במסלול שלו, אזי הוא מתפעל את המנגנון הזה של שמחת החיים, ויש לו את היכולת להתחבר אל התדר הזה של שמחת החיים הטבעית, שקיימת בכמויות גדולות ואינסופיות במישורי התודעה הגבוהים. מישורים אלו לא נמצאים בהכרח מעלינו, אלא שוכנים בטבעיות עמוק בתוכינו, בתוך אינסופיות האור שמכילה הנשמה שלנו. הפעילות שלנו והחתירה לעשייה והתקדמות בחיים הן כמו להכניס את התקע של הטייפ אל השקע. צריך לעשות משהו אמיתי בחיים ולהתקדם, כי זה מה שדורשת מאיתנו הנשמה, המקור האלוקי שחי בנו ורוצה לממש את ייעודו. והחיבור לתדר של השמחה זה לסובב את הכפתור של הרדיו. מתחברים לזה, תוך כדי הפעילות של החיים.
 
ובשתי מילים. לא ההישג עצמו מביא לנו את שמחת החיים, אלא ההחלטה להתחבר אל התדר של השמחה שקיימת כל הזמן כאנרגיה, ביחד עם ההחלטה להיות פעיל ואקטיבי ולחתור להישגים שיביאו תרומה לנו ולעולם שסביבינו. המסע עצמו של העשייה מלווה בעליות ומורדות כל הזמן. מול כל סיפוק יש אכזבה, מול כל רווח יש הפסד, ומול כל הצלחה יש כישלון. אבל השמחה היא מעצם הקיום שלנו, ומעצם היותינו רוכבים על האופניים במסע המאתגר. אחרי הכל, זה הרי רק משחק שאורך 80 שנה בערך. לא הרבה זמן, יחסית לאינסופיות של הזמן. צריך רק לעלות על האופניים, לשאוף גדול ולהאמין בדברים גדולים, ולהתחבר עם התדר. המכשול שקיים מולינו ומפריע לנו הוא ההרגל העמוק שלנו להתנות את השמחה עם ההישג. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לשנות את התכנות של המח שלנו, בעזרת תרגול החשיבה הבריאה והאמיתית יותר. בעזרת ההבנה שאין מציאות כזאת בעולם, שהישג מסויים יביא לך שמחה. ההישג עצמו יביא לך שמחה אולי לתקופה קצרה בלבד, וממילא אין זו שמחה אמיתית. השמחה האמיתית היא, מעצם קיומך ועצם העשייה שלך. שמחה אמיתית זה להתחיל לעשות משהו טוב בחיים, לא משנה מה שתחליט, ולהחליט שאתה פשוט מתחבר לתדר של השמחה. אתה יכול בהתחלה גם לנסות להצחיק את עצמך. הרעיון הוא להיכנס לזה, כמו שזה. כי זה נמצא כל הזמן.
 
ומכאן התשובה לשאלה הידועה: למה אנשים שמחים כשהם שותים יין, מהו הסוד של היין? וממה נפשך, אם השמחה מגיעה רק בגלל שתיית היין, למה יש מצווה לשתות בפורים יין, זו הרי שמחה לא אמיתית? אך התשובה היא, שהיין, יש בו כח רוחני מסויים. הוא מנתק אותנו קצת ממישור התודעה הרגיל שלנו, מחבר אותנו טיפ טיפה עם מישור תודעה גבוה יותר, ושם, השמחה היא טבעית ופורצת מעצמה. כי השלמות האלוקית מלאה שמחה מעצמה, מההרמוניה שלה. התפקיד שלנו במשך השנה הוא למצוא את הדרך איך להוריד את השמחה הזאת אל חיי היומיום, כי אי אפשר לשתות יין כל הזמן. אבל פעם בשנה לפחות, אנחנו חייבים לקבל הצצה רגעית אל העולם שמעבר, בשביל להיזכר שיש שמחה אינסופית והיא קיימת כל הזמן.
 
בפורים אנו עולים על אופניים של עשייה אקטיבית מלאת מפגש חברתי ושמחת חיים. משלוח מנות, מתנות לאביונים, שמיעת מגילה משותפת עם כל השכונה בבית הכנסת, וסעודה כיד המלך. היין בא להזכיר לנו, שיש שמחה אינסופית שאיננה תלויה בשום דבר. היא על עצם קיומינו, והיא קיימת בתוכינו בעוצמות גדולות ושופעות. יהי רצון שנזכה. האמת, כבר זכינו, אנחנו כבר שם. הכל קיים בשבילנו כל הזמן, מחכה לבואינו זמן רב, באהבה גדולה ובשמחה אינסופית שופעת.
 
א פריילעכן פורים!