אאא

כמה פעמים הרגשנו אשם מול הקב"ה? כמה פעמים חשבת על אלף סיבות שבגללן כנראה שהקב"ה כבר לא אוהב אותך? שהתרחקת כל כך עד שבטח הוא כבר רחוק ומאוכזב ממך ושונא אותך?

וזה מוכר לנו כל כך רק בגלל שאנחנו רגילים לאהבה מותנית: שרק אם נהיה טובים – יאהבו אותנו... שרק אם נתנהג יפה – יעריכו אותנו ... אם – אז...

אבל איך זה באמת עובד אצל השם יתברך?! והאם אנחנו גרועים יותר ממי שעשה את חטא העגל?!

בני ישראל חוטאים בחטא העגל. אחרי שהקב"ה הוציא אותם ממצרים עם עשר מכות וקרע להם את הים... אחרי מעמד הר סיני... אחרי שהם ראו את הקב"ה עין בעין והתעלו לדרגות נשגבות ועצומות – אחרי כל זה הם עושים עגל מזהב וקוראים אליו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב, ד).

נשמע מאורע מזעזע שאין כדוגמתו.

להכעיס ככה ולבגוד בהקב"ה שהשקיע בכם כל כך?!

להכחיש את כל הניסים הענקיים והטוב הזה שהוא נתן לכם, ולתת את כל הקרדיט לעגל מזהב???

הגיוני שהקב"ה יתאכזב מבני ישראל וישמור טינה מסוימת לדור המדבר.

ואולם, בנביא מובא תיאור אחר לגמרי: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב).

הנביא בא לנחם ולהרגיע את בני ישראל שאף על פי שחטאו – הקב"ה עדיין איתם.

למה?

כי הקב"ה זוכר את אהבת הנעורים של עם ישראל אליו, איך שהם הלכו אחריו "במדבר בארץ לא זרועה". למרות מה שקורה איתכם עכשיו, אני תמיד אזכור את אהבת הנעורים, אהבת הכלולות שלנו בהיותנו במדבר.

למה הדבר דומה?

לזוג צעיר, שהאישה עוזבת את בית אביה והולכת אחרי בעלה, אף על פי שלבעלה אין בית ושהברירה היחידה שלהם היא לישון במדבר, בשממה. למרות הכול היא אומרת לו: אני איתך באש ובמים, לא משנה לי הנוחות והאיכות חיים, אני אלך אחריך גם במדבר בארץ לא זרועה.

אחרי הרבה שנים של מגורים במדבר, התמלאה האישה בקמטים ובפצעים, וחלתה באלצהיימר, עד שלפעמים היא אפילו לא זוכרת מיהו בעלה. יום אחד, ברגע של צלילות ופיכחון דעת, היא שואלה את בעלה: "אתה עדיין אוהב אותי, למרות הפצעים והשכחה והכול?!" והוא עונה לה: "בוודאי! את הלכת אחריי באש ובמים, לנצח אזכור זאת!"

כך אמר הקב"ה לכנסת ישראל: גם כעת, כשהתרחקתם והשתניתם, אני עדיין זוכר, ואזכור תמיד, איך אז לפני הרבה שנים, הלכתם אחרי בשממה, במדבר... גם כעת ששכחתם ממני, שאתם מכוסים בקמטים ובעבירות, שאתם מכעיסים אותי ומורדים בי... עדיין! וודאי שאני אוהב אתכם, ותמיד אוהב.

והדבר מדהים. שהרי בארבעים השנה, שבני ישראל היו במדבר, הם חטאו והכעיסו את הקב"ה פעמים רבות כל כך, שהחטא העיקרי הוא חטא העגל, וחרף כל זאת הקב"ה מסתכל על השנים האלה כ"אהבת כלולות" כ"חסד נעורים".

איך יתכן הדבר?

אלא שלנו קשה לקלוט איך יתכן הדבר, כי אנחנו רגילים לסגירת חשבונות, טינה, נטירה, נקימה, עלבונות וכל כיוצא בזה, ואילו הקב"ה מסתכל על הכול גבוה מעל גבוה בהסתכלות שהיא בלתי נתפסת בעבורנו (וזה לא סותר שעל הכול יביא האלוקים בחשבון, והקב"ה איננו ותרן), אבל היא המציאות האלוקית – גם תקופה שבני ישראל חטאו בחטא העגל נזכרת אצל הקב"ה כ"חסד נעורייך אהבת כלולותייך"!!!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אם רק היינו מבינים כמה הקב"ה מתפעל מכל מעשה קטן והתגברות קטנה, אם רק היינו יודעים מהי עוצמת אהבת הקב"ה אלינו, רק אז היינו יכולים להבין איך תקופה כזאת שבני ישראל הכעיסו לפני הקב"ה, היא עדיין מצטיירת אצלו כתקופה של חסד נעורים ואהבה.

והדבר קל וחומר, בן בנו של קל וחומר בדור שלנו.

הרי דור המדבר חטאו והכעיסו כמה פעמים את הקב"ה, אף על פי שהם עברו את כל ניסי מצרים וקריעת ים סוף, ושמעו את עשרת הדיברות מפי הגבורה, וראו את המן יורד כל יום ואת עמוד הענן ואת עמוד האש, והיה להם את משה רבנו... בקיצור, הם היו במצב שהם בשיא שיאים של רוחניות וגילוי השכינה, ואת כל המצב הרוחני הזה הקב"ה מגדיר כ"מדבר" וכ"ארץ לא זרועה".

אז פשוט, שהיום, אלפי שנה אחרי מתן תורה... שאין לנו את משה רבינו, ואין לנו ניסים, לא מן ולא שליו ולא עמוד ענן.... שאנחנו מתמודדים עם פיתויים מבהילים, שעלינו נאמר "ייתי ולא אחמיניה", שאנחנו בשיממון רוחני כמעט מוחלט... ועדיין אנחנו זוכרים את התורה ואת הקב"ה ומוכנים להקריב בשבילו – כמה שהקב"ה מעריך ונהנה מזה! כמה שהוא אוהב אותנו אהבה עזה, אהבה אדירה, אהבה שלא ניתנת להסבר בשום מילה!!!

נקודה למחשבה: אהבה זה לתת למישהו את הכוח לפגוע בך ולסמוך עליו שלא יעשה את זה. הקב"ה סומך עלינו.