אאא

זהו סיפורו של צבי פרנק, בן ה-97, אשר היה במחנה אושוויץ, שם הצליח להיכנס לעבוד בנגריה - עד שנפצע, והיה בטוח כי יהרגו אותו. אלא שהחוצפה שלו, כמו שהוא מספר, סייע לו.

הריאיון עם צבי פרנק נערך במסגרת מיזם "הבזקים", בו אתר 'כיכר השבת' ובית הספר לקולנוע יהודי תורת החיים, יד בנימין, משתפים פעולה, להעלות על נס את רגעי ההצלה ונקודות האור של שורדי השואה בתוך אפילת הזוועה והשכול.

"אני צבי פרנק, אני בגיל 97, עברתי את השואה", הוא פותח את סיפורו הייחודי, "באושוויץ היה מאוד קשה, ידעתי עוד יום, עוד יומיים גם תור שלי ללכת לתאי הגזים אבל הצלחתי להיכנס לעבוד בנגריה, וביום מסוים קרתה לי תאונה ואיבדתי את כל האצבע.

"אני ידעתי שאנשים עולים כל כמה ימים לתאי גזים, ידעתי שאני סיימתי לחיות אבל מאוד כאב לי והקצין אמר: 'טוב, נשחרר אותך מהעבודה, שב עד הערב, בערב תחזור למחנה'".

צבי ממשיך ומספר על הפציעה: "כל כך כאב לי, שאני חשבתי שהוא יגמור אותי ואז אני אסבול פחות זמן עד שאני אמות. פתחתי את דלת הצריף שלו, זאת היתה חוצפה שלי, וביקשתי שהוא ייקח אותי לרופא. הוא אמר לי: 'מה אני אעשה אם אתה תיפול לי?', (הייתה פקודה שאם אני לא יכול ללכת אז הוא צריך להרוג אותי), אז אני אמרתי, עוד אני זוכר את המילים האלה בגרמנית: 'איך קענען לאופן', זה נקרא: "אני יכול לרוץ". אז אני רואה שהוא לוקח מעיל, בחוץ היה חורף, שלג היה בחוץ, הלביש מעיל והלך איתי איזה לפחות קילומטר וחצי עד המחנות, איפה שהיינו גרים, שם היה איזה צריף אחד, מרפאה עם רופא.

"אני ביקשתי מהרופא, חשבתי: בטוח שהוא ייתן לי איזו זריקה וככה יעזור לי למות יותר מוקדם. אני שכבתי על שולחן הניתוחים, לא יודע כמה זמן, פקחתי עיניים ואני רואה שאני חי ויש תחבושת על היד. ניתחו, זאת אומרת עשו לי מה שצריך".

"באותה תקופה", הוא מספר, "אני חושב: מה, כאילו אמא התעוררה בשבילי, מה קרה פה שאני חי? ומישהו אחד הייתה לו גיטרה והוא ניגן "א יידישע מאמע" וקצת ניגן על הגיטרה הקטנה. ומאותו היום, אני שנים ידעתי את השיר הזה אבל לא שרתי אותו".

בסרטון המיוחד, רואים כיצד צבי שר את השיר "א יידישע מאמע" בפעם הראשונה מזה 80 שנה שלא היה מסוגל לשיר אותו מרוב התרגשות.

לכבוד יום השואה צבי התכונן להופיע עם השיר מול כל בית האבות בליווי המורה לפיתוח קול.