אצל רבים רבים מבני הישיבות ושומרי תורה ומצוות הפכה מזמן התפילה לעול המשולב בסדר היום שנאלצים להגיע אליו, תפילות רבות נמרחות תוך שממתינים לאחד הרבנים בכל קטע וקטע, והוא מכוון בכוונות האר"י ובינתיים הופכת התפילה למאוסה ומרוחה ובעיקר מעיקה ומבריחה.
בעיקר הדברים אמורים אצל הצעירים הנאלצים לעבור חוויה לא רק שאיננה נעימה אלא חוויה כזו המרחיקה אותם נפשית מהרצון להתחבר לעומק התפילה, הקוגניציה שלהם אל המושג תפילה הוא: עול, מריחת זמן, זמן חסר תכלית, ועוד.
בל נתפלא למה בחורי ישיבות רבים חלקם כאלו הלומדים מעולה אך התפילה מהם והלאה, הם מסוגלים על בסיס קבוע להתפלל שחרית מהיר של 5 דקות בחדר תוך גלגול תפילין, ולרוץ לסדר א' של 4 שעות רצופות, מנחה וערבית הם יתפללו במניינים שאינם בישיבה, ואולי גם במרחק הליכה, אך קצר יותר הזמן שהם יתפללו בהיכלי ישיבתם.
ניחא אם אלו בלבד היו ההשלכות של טראומת התפילה, אך רבים מהם לאחר נישואיהם יפרקו את עול התפילה עוד יותר, ואם הבת הבאה מהסמינר שרגילה הייתה לתפילות בכתה (ובתחנת אוטובוס) כחוויה אישית, מולה ניצב בחור ישיבה למדן מופלג אך רחוק מעולמה של תפילה.
והדברים ניכרים עוד יותר אצל אלו שהחליט להשיל מעליהם את דרכי הישיבה ולא בהכרח את דרכה של תורה, ההשלה הראשונה שלהם תתמקד בנושא התפילה וכל מה שנוגע בעולם זה, החיבור האחרון שהם יעשו בתהליך ההתחזקות שלהם יהיה בנושא התפילה, הם יתחזקו בדברים רבים ויבנו את עולמם אבל מהתפילה הם יתרחקו כמטחווי קשת.
הזמן הרב שהמתינו למשגיח בישיבה קטנה כשהלה התנדנד ללא הרף, או לראש ישיבה בישיבה הגדולה כשהתלמידים הביטו בערגה אל המזרח מתי ינוע אחורה לפסיעות עושה שלום, ואולי אז יתחיל השליח ציבור להניע את התפילה אל התחנה הבאה שלה, בתנאי שהש"ץ הנבחר איננו מהמדקדקים במלעיל ומלרע בפיסוקי נשימות רבים וניגוני ישיבות עתיקים, כל אלו הביאו את האברך הצעיר או הנער הבודק, לשנוא את התפילה בישיבה ואת החיבור שלו אליה, ושלכך ייקח זמן רב עד שיהיה בו בכלל רצון לחזור ולהתחבר לחוויה זו.
המציאות היא שנעדרת היא התנועה החופשית שבתוך התפילה, מקום הפגישה של האדם עם עצמו, של האדם עם בוראו, התפילה כעולם נפלא המאפשר חיבור פנימי עמוק לכל נים ונים שבגוף, התפילה כזמן חוויה פנימי עצום המחיה כל נשימה לרגעים קסומים, איננה שם.
בתקופת הקורונה הוצאנו מבתי הכנסיות ובתי המדרשות, אולצנו להתפלל על גגות וגינות, בכניסה לבתים ובחניות, במו עיני ראיתי רבים וטובים שהתפילות שהיו שם בקור ובחום, עם כסא או בתפילה ארוכה בעמידה, תפילות אלו היו טובות טהורות וכנות לאין ערוך מהתפילה בתוככי בית הכנסת במקום הקבוע והממוזג, רבים וטובים העידו שכך היו הדברים.
הקבעון לא רק במיקום התפילה אלא בצורתה העמוקה, באופן קיומה ובתנועה החופשית הפנימית שבה, יהפכו את התפילה מעול כבד לחוויה מחוזרת, לתפילה יש כוח להשיט את האדם ונפשו בעולמות ורובדיים שאין הקולמוס והדיו יתארו.
התפילה איננה בית קברות או בית חולים, התפילה איננה רק להתפלל על צרות ובקשות אישיות, התפילה היא רגעי הצמיחה והמנוע של נפש האדם, היא חייבת להגיע מאוויר נקי וצלול, מרצון פנימי לחוות אותה וללמוד אותה, תפילה שכזו לא רק שלא תמאס על ידי מתפלליה, אלא בכוחה להצמיח אדם חדש עם השפעה פנימית וחיצונית גם כזו הניכרת ממש לעין., יש שיסיימו תפילה כתושים ושבורים ויש שיסיימו תפילה מרוממים ומלאי אנרגיה ותקווה חיובית.
כאשר רבקה אמנו מתרשמת מיצחק אבינו בעלה לעתיד לראשונה, היא פוגשת בדמות רוחנית עילאית כזו המעוררת השראה, ומתוך השפעה פנימית על עולמה היא שואלת את אליעזר מי האיש הזה, השאלה היא לא התעניינות בגברים בעלמא חלילה, אלא היא התעניינות פנימית אמיתית מתוך תחושת עומק שיש פה דמות שקשורה אלי אבל ההשפעה ממנו היא עצומה, ולכך באופן ספונטני ולא מכוון היא נופלת מהגמל, מה קרה שם? איזה מסכת או שטייגאן עשה יצחק שגרם לכזה אור לפוץ ממנו ולהשפיע על רבקה, מאיזה בית מדרש עם תפילה של 5 שעות הוא חוזר?
אומרת לנו התורה "וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים:", יצחק אבינו חוזר מתפילה בשדה..... תפילה כזו שחוללה תנועות פנימיות בנפשו, וכלשון הרש"ר הירש "לשוח, שממנו "שיחים", מציין את הצמיחה הפנימית של הרוח והנפש, את תוספת המחשבה והרגש לרוות את הנפש במחשבות והרגשות של טוהר" יצחק אבינו הגיע מתפילה כנה, תפילה טובה, חופשית בשדה, וכדברי הספורנו:"נטה מן הדרך על דעת לשפוך שיח לפני ה' בשדה שלא יפסיקוהו עוברי דרכים" .
וההשפעה הייתה ניכרת באופן מידי כלפי חוץ, התפילה הייתה מיוחדת, היא הייתה תפילה של השקעה, תפילת מנחה היא תפילה של אמצע היום, של אור זורח של שמש בתוקפה, של הארה פנימית עצומה, של סימול תנועתיות החיים, היא התפילה ממנה חוזר יצחק ומשפיעה מיידית גם ברמה החיצונית על רבקה, וכדברי הכלי יקר בראשית פרשת חיי שרה פרק כד פסוק סג
"כי מסתמא התפלל יצחק על הזיווג בעוד היות אליעזר בדרך, כי על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו אשה (שם ח א) ולכך הלך להתפלל תפילה זו בשדה. שאם נתן לו ה' השדה המוכן לזריעה ביתר שאת על שאר כל השדות, כמו שנאמר (בראשית כו יב) ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא מאה שערים, קל וחומר שיתן לו אשה קרקע עולם אשר תוציא זרע טוב וישר בעיני אלהים, ומיד כאשר התפלל עליה כתיב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, כי בשעת התפילה היה נותן עיניו למטה, ומיד אחר סיום התפילה נשא עיניו למעלה וירא כי היה נענה מיד, והנה גמלים באים נושאים את בת זוגו, ומזה למדו שיותר האדם נענה בתפילת המנחה"
לא נוכל לחבר את הצעירים והמבוגרים לעולם התפילה, לצורך התפילה ללא שהתפילה תהפוך לחוויה פנימית חיובית ועוצמתית, ככל שהתפילה כבדה ובעלת אופי של דין ולא של רחמים, תוצאותיה יהיו בהתאם, במיוחד בדור כשלנו שעבודת ה' זקוקה לחיזוק גדול, ובמיוחד אחרי עונת הסגרים (בס"ד ובחסדי ה') בהם נוכחנו שניתן לשפר ולשנות צורת התפילה מצורתה המקובעת תוך כדי שמירה על הלכות התפילה בשו"ע כראוי, ניתן בהחלט לצאת לחשיבה מחודשת על הווית התפילה, כזו שתגרום שאור חדש על ציון תאיר.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין