יש כאבים שנשארים גם כשהחיים ממשיכים. לא מפני שאדם לא מתמודד, אלא כי משהו בנפש עדיין נמצא עם הרגעים שלפני, עם הדמות שכבר איננה, עם הבית שכבר איננו אותו דבר. כששרה הסתלקה, יצחק איבד לא רק אמו, אלא דמות שבלעדיה הבית השתנה לגמרי. חז"ל תיארו שלושה דברים שהיו באוהל בזמן ששרה חיתה בו: ענן שהיה קבוע מעליו, נר שדלק מערב שבת לערב שבת, וברכה בעיסה. כולם פסקו עם מותה. ולמרות שהחיים המשיכו, משהו עמוק נעלם.
עד שהגיעה רבקה. כשרבקה נכנסה לאוהל - חזרו כל אותם הדברים. חזרה הברכה. חזר הנר. חזרה התחושה שיש בית. אבל רבקה לא באה להיות "במקום שרה", היא לא ניסתה להיות חיקוי שלה. היא פשוט הייתה מי שהיא. עם התום שלה, עם החסד שלה. והנוכחות הזו ניחמה את יצחק - "וינחם יצחק אחר אמו".
הנחמה שבן הזוג יכול להביא איתו היא לא רגשית בלבד, להרגיש יותר טוב, לפעמים היא מביאה איתה ריפוי נפשי: להרגיש שוב בבית, במקום מוגן ובטוח. שיש מישהו שמבין אותי גם כשאני לא מדבר. שיש אשה שנכנסת לתוך מקום טעון - לא כדי לשנות אותו, אלא כדי להיות בו. שיש בעל שמאפשר לכאב שלי להיות שם בלי לפחד ממנו. אולי זו ההגדרה הפשוטה של אהבה בוגרת: היכולת לשבת יחד גם כשיש כאב ברקע, ולתת לו מקום בלי להיבהל.
יש זוגות שנכנסים למערכת יחסים כשהם סוחבים איתם מטען רגשי: אובדן, כישלון קודם, פחדים ישנים. לא תמיד מדברים על זה, אבל זה שם. והחכמה בזוגיות כזו היא לא לנסות "להציל" את הצד השני - אלא לראות אותו. להיות שם. לא להיבהל מהשקט, לא לדרוש שיתגבר, אלא רק להדליק שוב את הנר. לפעמים, דווקא בנקודה שבה מוותרים על מאמץ - מתחילה רכות אמיתית.
הסיפור של יצחק ורבקה הוא לא רק סיפור על שידוך טוב (שבוודאי היה), אלא על ריפוי עדין שמתרחש בזוגיות. על הקשבה למקומות שהלב קצת חושש מהם. על ההבנה שאדם לא צריך מישהי שתמלא את החסר - אלא מישהי שתסכים ללכת איתו יחד גם כשהלב עדיין לא לגמרי פתוח.
ואולי זה בית: לא רק מקום שבו הכול עובד, אלא מקום שבו מותר גם למה שכואב להישאר פה - עד שהוא נרגע.
לתגובות: yehiratson@gmail.com
0 תגובות